"אבל זה כזה בזבוז", היא אומרת. "אין מה לעשות", אני אומרת לה ושמה לב שהקול שלי כבר נשמע חסר סבלנות. "את לא מבינה", היא אומרת, "דויד הצליח להתקבל לבית הספר הכי טוב בגוש דן, זו תהיה כזאת החמצה לתת לו להמשיך בבית הספר הבינוני". הפעם אני לוקחת את הזמן ועוד ביס מעוגת הגזר שלה. אני מעדיפה ללעוס ולא לדבר כי יודעת שאם אני אענה לה עכשיו זה ייצא לי הכי תחרותי ומלא אגו. הרי גם מאיה התקבלה בזמנו לבית ספר נחשק בתל-אביב, כזה שמתמחה במדעים מדויקים ובמחשבים. אני עדיין זוכרת כמה התרגשתי כשהיא עברה את מבחן הקבלה הקשוח שלהם. הייתי כל כך גאה, שבמשך כמה שבועות נהגתי לפלוט את העובדה הזו בכל הזדמנות שהייתה לי, עד שהבנתי. לאיש לא אכפת שהילדה שלי חכמה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
אני מסתכלת על ע', רואה בעיניה את הפחד שהבן שלה עומד לזרוק את הקלף המטורף שהחיים זרקו לו לפח, ולבחור במקום זה בקיום של בינוניים. אבל לדויד יש רצון עצמאי, ולהיעזר "במודלים הכי חדישים של אינטליגנציה מלאכותית", זה לא בדיוק אחד מהחלומות שלו. במקום זה, הוא מעדיף להמשיך בבית הספר השכונתי שכל החברים שלו הולכים אליו, לעשות איתם תחרויות יריקה למרחק ולשחק כדורגל. "אז למה את לא מקשיבה לו?" אני אומרת, "כי הוא ילד בן עשר, זה למה", היא אומרת, "כי הוא עומד לזרוק את העתיד שלו בשביל קבוצת חברים שעוד שנייה מתחברים עם מישהו אחר רק כי יש לו יותר כסף ברובלוקס. נראה לי שאני הולכת להכריח אותו, והוא יודה לי על זה יום אחד, זה מה שכולם מסביבי אומרים".
"מה פתאום", אני אומרת לה, "פשוט תרפי ממנו, תני לו. שילך לבית ספר שהוא בחר בו ויתמודד עם התוצאות, אם יהיו". היא מסתכלת עליי בחוסר אמון וברור לי למה. כבר שנים שאני יודעת שמבין כל החברות, אני זו שנחשבת לאמא הכי בלאי, זו שלא מספיק מציבה גבולות ויותר מדי מתירנית. "עזבי את הדעות שלי", אני אומרת לה, "אבל שמעת על מל רובינס ותיאוריית התנו להם?"
תיאוריית ה"תנו להם" היא אחת התיאוריות הכי לוהטות בעולם כרגע. מי שהגתה את התיאוריה היא מל רובינס - מנטורית וסופרת מאוד ידועה בתחום העזרה העצמית. ומהרגע שהיא עלתה לפודקאסט שלה ושטחה את השיטה שלה? העולם כולו התחיל לצטט אותה. היא כל כך הצליחה שכרגע הטיקטוק מלא בממים וסרטונים של השיטה שלה, והחברה שהמליצה עליה אפילו מיישמת אותה בעבודה שלה כבוסית של משרד עורכי דין גדול, ומהרגע שהיא התחילה, היא שמה לב שהעובדים במשרד שלה עובדים יותר טוב וגם שחזרה לה המון מהשלווה הנפשית.
העיקרון של רובינס הולך ככה - במקום להתעצבן כשאנשים לא מתנהגים כמו שאת רוצה ולהתחיל לתכנן מה תעשי כדי לשנות אותם, קחי אוויר ופשוט תיתני להם. תאפשרי להם לעשות מה שהם רוצים. ההורים שלך כמעט לא באים לעזור לך עם הילדים? אל תתרגזי עליהם. תני להם, שחררי, אולי בעתיד תגלי שהסיבה האמיתית בכלל לא קשורה אלייך. כמו למשל בסיפור יפה שרובינס מביאה על אישה שעברה לגור בדנוור וההורים שלה לא באו לבקר אותה בבית החדש במשך שנים. האישה נעלבה ודי ניתקה קשר עם ההורים מרוב כעס עד שהיא גילתה שאמא שלה שונאת את דנוור מאז שהיא הייתה ילדה כי זו העיר שבה היא ראתה את דודה שלה מתה מול עיניה.
"תני לאנשים אחרים לעשות מה שבא להם בלי לכעוס או לנסות לשנות אותם", רובינס אומרת, "אם רק תשחררי מהם, תגלי מי הם באמת". וזה הולך גם עם בני זוג. בעלך הודיע לך שיצרה איתו קשר החברה הכי טובה שלו מהצבא והוא קבע ללכת איתה לקפה? פשוט תני לו ללכת לפגישה. אל תתנפלי עליו בהתקף קנאה או תטנפי עליה שהיא חתיכת ביץ'. למה? כי ברגע שאת מתנגדת למה שקורה, הרצון הברור של בן זוגך לפגוש את החברה שלו מהעבר, את לא תוכלי לגלות את האמת עליו, עלייך או על היחסים שלכם אף פעם. רק אם תיתני לו לעשות את מה שהוא באמת רוצה את תדעי מי הוא באמת, כמה הוא נאמן לך, כמה הוא רואה בה רק חברה או בכל זאת מחפש משהו מהצד.
בעלך הודיע לך שיצרה איתו קשר החברה הכי טובה שלו מהצבא והוא קבע ללכת איתה לקפה? פשוט תני לו ללכת. רק אם תיתני לו לעשות את מה שהוא באמת רוצה את תדעי מי הוא באמת, כמה הוא נאמן לך, כמה הוא רואה בה רק חברה או בכל זאת מחפש משהו מהצד
רובינס טוענת שכמעט כל תגובה של כאב או כעס שעולה בעקבות מה שאנשים אחרים בוחרים לעשות, בעצם נובעת משתלטנות. מרצון לגרום לאנשים להתנהג כמו שאנחנו סבורים שהם אמורים להיות, ובעצם מרצון חרדתי ונוגע ללב לתקן בכוח את העולם, ליישר אותו ככה שיהפוך לטיפה פחות מפחיד. היא מעידה על עצמה שהיא קונטרול-פריק ידועה, אמא מהסוג שהאמריקאים מכנים "אמא מכסחת דשא": בכל פעם שאחד הילדים שלה עומד לבצע החלטה שגויה, היא מיד ממהרת לקחת שליטה על המצב, לכסח עבורם את הבעיות מסביב ולארגן להם נסיעה חלקה קדימה.
ערב אחד היא ובעלה ליוו את הבן הגדול שלו למסיבת הפרום שלו עם החברים. היה קצת זמן לפני הנשף, והילדים חיפשו לאן ללכת לאכול. "כמובן שהם לא הזמינו מקום מראש", היא אומרת, "אז הם החליטו ללכת לאיזו טאקרייה קטנה שנקראת 'בקתת האבוקדו', והיה לי ברור שהם לא ימצאו שם מקום. וגם ירד גשם, ולילדים לא היו מספיק מכוניות כדי להגיע לשם. כבר התחלתי לתכנן איך אני פותרת את זה, מתקשרת להתחנן שישמרו להם שולחן, ואז אני ובעלי נסיע אותם למקום". ברגע האחרון, רובינס אומרת, הבת שלה שלחה בה מבט נוזף ופשוט אמרה "תני לו". זה היה רגע מכונן בשבילה, כי מהרגע שהיא התחילה לתת לו לטעות וליפול ולהחליט לבד - הוא התחיל לצמוח ולהתפתח.
כשקראתי את זה, נזכרתי איך לפני כמה שנים מאיה שכחה להכין לעצמה תחפושת לפורים בזמן, ואני כל כך רציתי להציל אותה שרצתי בין כל החנויות בעיר והבאתי לה שלל תחפושות כדי שחלילה לא תיתקע בלי. כשחזרתי הביתה, גיליתי שהיא עומדת מול המראה בשלווה ומודדת קשת עם אוזני חתול מהבהבות שכנראה נשארה לי בארון מאחד הניסיונות הכושלים שלי ללכת למסיבות טבע. "הבאתי לך תחפושת של שטן", אמרתי לה מתנשפת. "לא צריך", היא אמרה, "האוזניים מספיקות לי". בשלב הזה נטרפתי, למה היא שלחה אותי לצאת למסע הציד המפרך הזה אם היא ממילא תיכננה לחבוש קשת עלובה? והנינוחות הזו, שבה היא בישרה לי שאין צורך? זה שיגע אותי.
רובנו כאלו, אנחנו כל כך רוצים להקל על הילדים שלנו את הדרך, שלפעמים אנחנו הופכים את עצמנו לבאטמן וקורעים את עצמנו פיזית וכספית במאמץ ליישר להם את ההדורים. רק שיש בעיה, ברגע שהילד לא מבין את ההקרבה שעשינו בשבילו, האהבה שאנחנו מרגישים אליו הופכת מהר מאוד לכעס. "תראי כמה את כועסת על הבן שלך עכשיו", אני אומרת, "כבר שעה את מספרת לי כמה שהוא עצלן שלא רוצה להתאמץ וללמוד בבית ספר מאתגר. אפילו אמרת שאת מפחדת שהוא דומה לאבא שלו, שתמיד מעגל פינות ואין לו מספיק אמביציה בחיים. כל מה שהביאה הדאגה האימהית שלך אליו זה אך ורק כעס עליו וביקורת על אבא שלו".
רובינס אומרת שיש בעולם שתי אנרגיות, כזו של אהבה וכזו של פחד. והאנרגיה הזו של להכריח את הילד שלך לעשות משהו מסוים שהוא לא רוצה, היא אנרגיה של פחד, של חרדה גדולה שאם תעיזי להרפות ממנו ולעזוב אותו לנפשו הוא לא ייצא כמו שצריך. נגיד שהילדה שלך מתעקשת ללבוש למסיבת היומולדת שלה בגן את הטרנינג הכי ישן ומטונף שלה. את עומדת בחדר שלה ומתעקשת שהיא תחליף אותו לשמלת הנצנצים החדשה שקנית לה, ומרגע לרגע את רק יותר מתרגזת עליה. אם רק תסתכלי עליה, תראי שאת הורסת לה את מצב הרוח הטוב לקראת היומולדת. שאת בעצם מתבלבלת בינה לבינך - את זאת שתתפדחי שהיא תשב על הכיסא המקושט בפיג'מה. לה זה לא יזיז בכלל.
אנחנו כל כך רוצים להקל על הילדים שלנו את הדרך, שלפעמים אנחנו קורעים את עצמנו פיזית וכספית במאמץ ליישר להם את ההדורים. רק שיש בעיה, ברגע שהילד לא מבין את ההקרבה שעשינו בשבילו, האהבה הופכת מהר מאוד לכעס
לכן אני כל כך מתעקשת שע' תיתן לבן שלה ללכת לבית ספר שהוא מעוניין בו. היא אומרת שהיא דואגת לעתיד שלו, שללמוד לבנות חדר בריחה יסדר לו את העתיד. "אבל איזה עתיד תסדרי לו עם כל הכעס שלך וחוסר הקבלה של הרצון שלו?" אני אומרת, "עתיד של מישהו שלא אוהב את עצמו ולא מאמין בעצמו. זה יהיה הרבה יותר גרוע".
אני אומרת לה שאתמול שמעתי אצל רובינס משפט שתפס אותי: "אכזבה זו עוד צורה של אהבה". צריך לתת לאנשים שאנחנו אוהבים גם להתאכזב מאיתנו מדי פעם. הרי מה זו אכזבה, אם לא רגש שמעיד שציפו ממך ליותר כי אוהבים אותך ובוטחים בך? כשהיא אמרה את זה, חשבתי על כל הפעמים שבהם אמרתי לילדה הקטנה שלי "למה את כועסת עליי? הייתי כזו נחמדה אלייך היום", וגרוע מזה, על הפעמים שבהן לא הצלחתי לשלוט על הדמעות שלי ובכיתי מולה כי היא העיזה לדבר אליי לא יפה. "הייתי צריכה פשוט לתת לה", אני אומרת, "פשוט לתת לה להרגיש את מה שהיא רוצה בלי לעורר בה אשמה".
"לא התחרטתי על זה שלא התעקשתי עם הבת שלי שתירשם לבית הספר של האילון מאסקים", אני אומרת לע'. בסוף הילדה בחרה לבד, הפכה לנערת צופים, לא יכולתי להאמין כשראיתי איך היא נעלמת לי לשבועיים כדי ללכת לבנות את מחנה הקיץ. "את לא תצטערי שנתת לבן שלך לבחור", אני אומרת לע', "נכון שרצית להתגאות בזה שהוא מחונן, אבל אין גאווה כמו הרגע שבו את מסתכלת על הילד שלך עושה את מה שהוא בחר לבד, בוער כולו מלהט ששייך רק לו, בלי שהתערבת ובלי שכפית כלום. זה רגע הנחת הכי גדול. הרגע שבו את מאמינה שמה שהיה בתוכו כל השנים האלו? זה לא רק מספיק, זה מדהים".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.03.25
