זה היה יום שגרתי, יום ככל הימים, כשאמא, דפנה ארמוני הושיטה לבת אלה, מזוודה של פעם, קשה וכבדה, נעולה כמובן, ואמרה לה "יום אחד, את, אני ועדן אחיך, נפתח אותה ביחד".
האירוע הזה שמזכיר סצנה מסרט שבו הגיבור מוצא בבוידעם תיק ישן עם סוד גדול היה מה שהסיט את הספינה ממסלולה. אלה חשבה שהסרט הביכורים שלה 'ספק ילדה, ספק אישה: אלה ודפנה ארמוני' שיוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב שיתקיים בין 22.5 ל-31.5 בסינמטק תל-אביב, וישודר בהמשך ב-HOT8 יעסוק בקשר אם-בת, גילתה שהוא שינה כיוון. הסרט אומנם בוחן את הקשר המורכב עם אמה ומתעסק עם חידת האב הנפקד, זה שכל השנים רוחו ריחפה בין קירות הבית, ומעל השלושה, אך היה כואב מדי להתעסק בזה בזמן אמת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"קיבלתי אור ירוק לסרט על מערכת היחסים עם אמא שלי, על חילופי התפקידים בינינו, אני ילדה הורית, וגם על זה שבחרתי למרות הקשיים שהיו לאמא שלי, באותו המקצוע. לא היה חסר במה להתעסק. ואז כשאמא שלי העבירה לי את המזוודה, זה היה כמו לתת לחתול לשמור על השמנת", אלה נזכרת. "הבנתי שצריך לטפל בסוד שעמד בינינו כל השנים".
דפנה בהומור: "אני סומכת על חתולים. לפני הילדים, גידלתי 13 חתולים".
אז מה קרה למזוודה כשהגעת הביתה?
אלה: "לא חשבתי פעמיים: ניסיתי לפרוץ אותה. ניסיתי לפתוח עם סכין, עם מברג, ועם פטיש. רציתי להזמין פורץ, אבל לא ידעתי מה מחכה לי במזוודה. בסוף, כמו שרואים בסרט, העפתי אותה מהחלון, מקומה רביעית. חברה שלי הייתה למטה והרחיקה עוברים ושבים שלא ייפגעו. המנעול נשבר, אבל המנגנון קצת התעוות, אז אחרי עוד קצת הפעלת כוח, הצלחתי לבקע אותה ולחלץ משם את מה שחיכה לי. זו נראית סצנה לא אמיתית מרוב שזה לקוח מסרט הוליוודי, אבל זה מה שזה היה".
בסרט, אנחנו רואים שם תמונות ילדות שלך ושל אחיך התאום, גלויות מאבא.
אלה: "עוד לפני שפתחתי את המזוודה, היה לי ברור שזה קשור לאבא".
דפנה: "שיתפתי פעולה עם הסרט הזה בשביל הילדה. היא אמיצה ונחושה באופן בלתי רגיל. היא הייתה חייבת להשתחרר מהדבר הזה של הסודיות. היא לא יכלה כבר. היא אמרה לי שהיא לא יכולה יותר עם השתיקה, זו שתיקה רועמת ו'אם לא מדברים, זה גורם למחלות'".
אלה: "היא תמיד חיכתה לטיימינג הנכון, אבל אני כבר בת 32, כמה עוד היא הייתה מחכה?!"
דפנה: "אני מאוד איטית, נאפית לאט כמו קובנה. היו כבר פעמים שהצעתי לעדן ולה לשבת ולדבר ולא היה להם זמן או רצון. נסיבות החיים".
אלה: "היא סיפרה לנו מי האבא. היא לא הסתירה מאיתנו, אבל זה היה מאוד מתומצת. זה אבא שלכם, אסור לכם להגיד בחוץ וכל ערב, זה היה 'תנו לתמונה נשיקת לילה טוב'. כשגבהנו, היא תלתה את התמונה יותר למעלה".
דפנה: "לא אמרתי שאסור לדבר על זה".
אלה: "ברור שכן, עד עכשיו אסור לדבר על זה".
בשנת 1993, ילדה הזמרת דפנה ארמוני את התאומים, עדן ואלה. אלו היו ימי שיא הקריירה של ארמוני היפה, שוברת הלבבות, שאפילו קרן שמש מאוחרת שמחה הייתה להיות מונחת על צווארה. ישראל של אותה תקופה לא אימצה מבני משפחות חדשות כמו ההורות היחידנית או המשותפת. כלי התקשורת לא ידעו את נפשם. ארמוני שסירבה לחשוף את זהות האב גרמה לכך שכל ראיון איתה ונפתח ונסגר בשאלה "מי אב ילדיה?"
שלושה עשורים אחרי והסוד נותר בעינו. ככל שאנחנו מתקדמים בשיחה על האב, האוויר בחדר הופך דחוס. דפנה נכנסת למין מתח ואלה שרגישה אליה כל כך, מדברת כשעין אחת מסתכלת עליי, ועין אחת מציצה לראות את התגובות של אמה לנאמר. באיזשהו שלב, דפנה גם הולכת הצידה לעשות שיחות, לכאורה. מזיזה את עצמה מהסיטואציה הלא-נוחה.
גם בסרט, זה ריקוד עדין סביב השאלה, מה היה שם, מה היה טיב הקשר של אמא דפנה עם אותה דמות אב ולמה זה הפך לכזה סוד מורכב ואפל. "הקושי הכי גדול בחיים שלי, היה הסוד. לא נולדתי מאונס ואבא שלי לא בכלא, אז למה ההסתרה?" שואלת אלה בכאב. "אמא שלי היא דמות ציבורית ואני נאמנה אליה. כל אחד בטוח שהוא יודע מי זה אבא שלי ואני לא יכולה להגיד כן או לא. אני שותקת".
דפנה, מה אנחנו יכולים לספר עליו?
"זה היה סיפור אהבה מאוד גדול. היסחפות של סיפור אהבה. עד שלא מצאתי את עצמי בלעדיו. או עד שלא הבנתי שאני בלעדיו. האמנתי לזה שהוא אוהב. הוא היה מתקשר וכותב וככה הזמן היה עובר".
אלה: "כשהוא הכיר את אמא שלי הוא היה רווק. הוא הבטיח שתכף-תכף הוא יבוא, הוא יחזור, ויהפוך לחלק מהמשפחה, אבל אז הוא הכיר אישה אחרת. אם היה לי כעס על אמא שלי שאולי שמרה על היריון שהוא לא רצה, גיליתי שלאמא שלי לא הייתה אג'נדה להיות אמא. היא נכנסה להיריון והוא רצה שהיא תשמור אותו. ראיתי את התמימות שלה. היא באמת האמינה שנהיה משפחה, גם כשהוא שמר אותה על אש קטנה. חשבתי שאמא שלי שמרה על ההיריון כי התקרבה לגיל 40. לא ידעתי שאבא שלי רצה אותי ושבאתי לעולם מתוך אהבה. גיליתי את זה כשעברתי על החומרים בחדר העריכה. מאישה חזקה שעושה סרט, הפכתי לילדה שבוכה עם נזלת, שכל שעה מחליפה חולצה מזיעה קרה ולוקחת קלונקס".
אלה: "כשהוא הכיר את אמא שלי הוא היה רווק. הבטיח שתכף יבוא, הוא יחזור ויהפוך לחלק מהמשפחה, אבל אז הוא הכיר אישה אחרת. גיליתי שלאמא שלי לא הייתה אג'נדה להיות אמא. היא נכנסה להיריון והוא רצה שהיא תשמור אותו. היא באמת האמינה שנהיה משפחה"
את השם עדן שנבחר לאחיה התאום של אלה, בחר האב. "כשגילינו שיש לנו היריון לא מתוכנן ושזה תאומים", נזכרת דפנה, "האבא אמר שנקרא לבן עדן על שם גן העדן שיש בינינו".
אלה קופצת מהכיסא: "אני שומעת על זה בפעם הראשונה".
ולמה אלה, על שם השיר הידוע שלך?
"השיר אלה זה קיצור של ישראלה. שלום חנוך כתב את השיר על יחסי ישראל-ארצות-הברית, שנים לפני שאלה נולדה. אהבתי את השם. כשאלה הייתה בת שלוש, דודה שלי הגיעה מאנגליה וסיפרה לי שלסבתא-רבתא שלי שהצילה את המשפחה שלה בשואה, גם קראו אלה. לא ידעתי את זה".
אלה: "לא פשוט לי שקוראים לי ככה. הפזמון בשיר המפורסם של אמא שלי זה 'אלה המסכנה'. הייתי מעדיפה שבשיר יקראו לה 'לאה המסכנה'".
הראיון מתקיים בבית חולים איכילוב שם מאושפזת דפנה (69) כבר כמעט שלושה שבועות. אחרי חסימת מעיים חוזרת, היא עברה ניתוח גדול שכלל הסרת הידבקויות וגידול ערמומי שהתחבא מאחורי המעי הדק. היא מחייכת מאוזן לאוזן כשהיא מספרת שאתמול חזרו התשובות ומדובר בגידול שפיר. ועדיין, ניתוח פתיחת בטן זה לא דבר פשוט בכלל. בכלל, מצבה הבריאותי בשנים האחרונות, הוא לא גליק גדול. כרגע, בבית החולים, היא מתניידת בכיסא גלגלים. את הרגליים היא מניחה על כיסא מאולתר בחדר שהקצו לנו. מהצד השני של הכיסא, הרגליים של אלה. הן משלבות אותן זה בזה. אחרי שנים של ריחוק וכעסים לא מדוברים, הסרט של אלה עשה להן חסד גדול.
אלה: "לפני זה, יכולנו לא להיפגש חודש-חודשיים. אמא רצתה כל הזמן שנהיה קרובות, אבל הפגישות היו קשות. היינו יושבות בבית קפה ואני רק מקווה שמישהו שאני מכירה או שאמא מכירה, יעבור ויתיישב איתנו. אם הייתי מגיעה אליה הביתה, ישר הייתי מדליקה טלוויזיה. הייתה שתיקה קשה בינינו. היא הייתה אומרת לי שאני סגורה, שאני לא מדברת. אבל רציתי לדבר איתה ולא הצלחתי".
מה רצית להגיד לה ולא יכולת?
"רציתי לדבר על הסוד. על זה שהיא חייבה אותי להיות שותפה לסוד שלא בחרתי בו ושהוא מכביד עליי. אמא יקרה לי יותר מעצמי ולא רציתי לפגוע בה, להכביד עליה".
דרך הסרט, את ואז אנחנו, הקהל, מגלים שבילדות המוקדמת, היה קשר מסוים ביניכם לבין אבא שלכם. הוא הגיע לביקור פתע, הוא שלח גלויות שבהן הביע את אהבתו וגעגועיו.
אלה: "כל השנים, הייתי בהדחקה רצינית. הסתבר שהיה לי קשר עם אבא שלי סביב הגילים שלוש-ארבע ואחר כך, שוב, בגיל שמונה, אבל אז, אמא מספרת שעדן ואני סירבנו להמשיך לפגוש אותו. הייתה אפילו נסיעה משפחתית לצפון שיש לנו משם תמונות שאני מחזיקה לו את היד חזק-חזק ואני כל כך מאושרת.
"כל השנים, היה לי חלום חוזר שאני ישנה ויש דמות של גבר שעומד מעליי עם אמא והם מצחקקים והוא אומר לה שאסור שאף אחד יראה את הקלטת הזו. ופתאום, במזוודה מחכה לי קלטת ושם רואים שהם נכנסים לחדר ומצלמים את עדן ואותי ישנים והוא אומר את המשפט שחלמתי עליו. הייתי בהלם כשגיליתי את זה. בשבילי זה עמוק, שהחיים שלי הם לא חלום, שהגוף זכר. פתאום הבנתי, מה זה התסריט שכתבתי לפני שנתיים על בחורה ששומעת צפצוף שאף אחד לא שומע. הבנתי שאני לא משוגעת, שלא דמיינתי. אני לא יודעת כמה הוא מודע להשפעה שיש לו על חיים של שלושה אנשים בעולם. רוח רפאים אחת משפיעה כל כך חזק".
אלה: "כל השנים היה לי חלום חוזר, שאני ישנה ויש גבר שעומד מעליי עם אמא והם מצחקקים והוא אומר לה שאסור שאף אחד יראה את הקלטת הזו. ופתאום, במזוודה מחכה לי קלטת ושם רואים שהם נכנסים לחדר כשעדן ואני ישנים והוא אומר את המשפט"
דפנה, למה לא קראת אותו לסדר? אתה פה, אתה לא פה?
"כל אדם צריך לקחת את אחריות על הבחירות שלו. כשאמא שלי אמרה לי למשל, שאתן לה את הילדים, היא תגדל אותם ואני אפתח את הקריירה שלי, סירבתי בכל תוקף. אני ילדתי אותם ואני מגדלת, מה שלא אהיה".
אבל אז את רואה שהוא לוכד אותך באיזה סוד. למה לא השתחררת מזה?
"אני בנאדם שמשתף פעולה ומכבד את מה שמבקשים ממנו. אני לא אהיה הבנאדם הזה שיפר את מה שביקשו ממנו ואפגע במישהו. אלמלא הבקשה הזו, הכל היה מתנהל אחרת".
היו שמועות מסביב שדיברו על שלום חנוך.
אלה: "אף פעם לא עניתי על השאלה הזו. לא כן ולא לא. חיקיתי את אמא שלי שהייתה אומרת בראיונות 'אני לא עונה על זה'. כשהייתי בתיאטרון צה"ל, היו לנו הופעות עם כמה אמנים והתחילה לרוץ בלהקה השמועה שאחד מהם זה אבא שלי. הייתי משותקת ולא יכולתי להגיד כלום. כל הילדות היינו מדברים בשקט בבתי קפה כי אמא הייתה אומרת שאסור שאף אחד ישמע על מה אנחנו מדברים. זה תמיד ללכת בתחושה כזו של הסתרה עד שאת מתרגלת לזה. עכשיו אני יכולה להבהיר שזה לא שלום, שלום חנוך איננו האבא שלי.
"אישה שלי היא אישה מפורסמת והיו המון אופציות מי אבא שלי. לא אחת ולא שתיים. בתוכי נוצר בלבול. גם אם מבחינתה היא סיפרה לנו מי זה, לא הייתה לי שום ודאות. לא ידעתי, אם זו האמת. הרבה פעמים, ביני לבין עצמי, התחלפו לי דמויות של אבות בראש".
דפנה, מה פשר הטקס היומיומי של לבקש מהילדים לנשק את תמונת האב ולהגיד לו לילה טוב?
"זה היה טקס של כבוד לאבא שאוהב. חשבתי שאני מראה להם סיפור אהבה. מהיום שהם נולדו אמרתי להם, 'זה אבא שלכם, הוא אוהב אתכם והוא יגיע. תנו לו נשיקת לילה טוב'".
בדיעבד, את לא מרגישה שנתת פתח לפנטזיה שכנראה גרם לפצע להעמיק?
"הייתי חוזרת על זה שוב. שמרתי על כבודו, אבל גם על הנפש שלהם. באיזשהו מקום, בפנים, הם גדלו עם תחושה שהם לא ילדים זנוחים ונטושים, אלא כאלה שבאו מאהבה ושהם רצויים. חשבתי שאני עושה את הדבר הכי נכון, אבל כשצפיתי בסרט, למדתי דברים אחרים".
גם בראיון הזה, אנחנו לא מעיזות לפזר את מסך הערפל סביב זהות האב. למה בעצם, אתן עדיין שומרות את הסוד?
אלה, שמכנה אותו האבא עם ה"א הידיעה, או האב: "האבא ביקש שזה יהיה סוד, לא אמא שלי. עליו אני כועסת".
דפנה: "לא שמרתי בסוד מפני הילדים. תליתי את התמונה שלו בבית, אבל הסתרתי את זה שאנשים זרים לא יראו. אלמלא הבקשה שלו, זה היה מתנהל אחרת. היום, כבר אין את העניין הזה שאז התבקש, אבל זה עדיין רגיש. יש עוד אנשים שקשורים לדבר הזה. יכול להיות שעוד שנה-שנתיים-שלוש, זה לא יהיה. הכל מאוד מאוד טרי ואני עוד לא יכולה להגיד לאלה, 'יאללה, תגידי, תשחררי את זה החוצה'. תהליכים דורשים זמן והבשלה. זה לא זבנג וגמרנו".
אלה, לא היה לך שלב שחיטטת ברשתות, לבלוש אחריו? הצ'אקרה לא נפתחה לפחות סביב עשיית הסרט?
"כלום. זה עדיין משותק אצלי. לחפש אותו בגוגל זה כמו להתעסק במשהו אסור. אסור לי. אני שנים אצל פסיכולוגית שמנסה שאדבר על אבא שלי, ואני אומרת לה שאין לי מה להגיד. אין לי אבא, נקודה".
יש מחירים שאת משלמת על היעדר האב?
"הסיפור הזה מסביר הרבה על האישה שאני היום. יש לי עניין עם אמון במערכות יחסים. אני מאוד חשדנית, קשה לי לקבל אהבה. בכל זאת, ננטשתי. כששואלים אותי מי הוא, התשובה שאני עונה לשאלה היא 'אין לי אבא'. חברים שלי הם אנשים עם טאקט. הם מזהים שיש שם פצע. גם עם בני זוג לא דיברתי על זה".
האבא יודע שנעשה עליו סרט?
"אני ממש מקווה שהסרט יגרום לו להגיד, 'בואו נתחיל לדבר'. מי יודע, אולי גם נהיה איתו בקשר. כל החיים שלי זה רק שלושתנו. אולי יש פה אפשרות חדשה".
את לא כועסת עליו? הוא ירים טלפון ואת תחבקי את זה?
"אני מאמינה שזה יעבור דרך כעס, אבל פניי לשלום".
אחרי שסיימת את הסרט, משהו בך נרגע?
"גם אם חיפשתי אבא, בסוף מצאתי אמא. אבל, לא סיימתי לטפל בנושא הזה שקוראים לו אבא. רק התחלתי להיפגש עם זה. כבר התחלתי לכתוב את התסריט לסרט המשך. אני מקווה שבעוד שנה כבר אוכל לספר מי זה. אני לא רוצה להמשיך ככה. אבל בינתיים, אני מכבדת את זה שאני לא לבד. יש את אח שלי שלא מתעסק ברגשות, הוא מתחמק מזה כרגע, ואמא שלי, שהיא לא ברחה, והם המשפחה שלי. אני מאוד-מאוד מכבדת אותם".
אלה (32), מורה למשחק וכותבת בימים אלה סדרת קומית על זמרת-עבר עם רם נהרי. היא נמצאת בזוגיות של חמש שנים עם דוד באר שעובד בטלוויזיה. אחיה עדן עוסק בנדל"ן, "כי מישהו צריך לפרנס את המשולש הזה", כמו שהוא אומר בסרט, מגיח לסצנה או שתיים. אלה מתוקה וכובשת בכנות שלה. "זו הייתה ילדות של הסתרה. החזקתי בדמות מסוימת. אני הבת של אמא וכולם אוהבים אותה והיא כוכבת, ואני ילדה שחקנית בעצמי ולבושה יפה, אבל בבית התמודדנו עם משהו אחר. הייתי הולכת עם חברות ברוטשילד ונכנסת לבניין משופץ שצמוד לבניין המוזנח שלנו, שיחשבו ששם אני גרה. התביישתי. לא הבאתי חברים הביתה. כל הזמן פחדתי שיעלו עליי. זו חוויית חיים קשה".
אבל אמא דיברה בפתיחות על הקשיים הכלכליים שלה.
"אני לא רציתי להיות חלק מהדבר הזה. ניסיתי להיות ההפך ממסכנה, שאף אחד לא ירחם עליי. בחיים, לא נתתי שיישלמו עליי. עד היום אני יושבת עם חברים במסעדה והם לא יודעים שהעיניים שלי הולכות למחירים, לא למנות. אני עובדת ואני מעצבת את החיים שלי ואני בדרך להיות האישה שאני רוצה להיות, אבל עד היום השריטה נשארה. כשלאמא הייתה הופעה, פתאום היה אפשר לאכול גלידה פיצוץ במקדונלד'ס ולא את הגלידה של ה-1.90 שקל. זה מה שאני מכירה מהבית. זו התמודדות שצבעה את האופי שלי, והפכה אותי להיות הישרדותית. לילד לא אמורות להיות דאגות כל כך קשות".
7 צפייה בגלריה
דפנה ואלה ארמוני. "ניסיתי להיות ההפך ממסקנה, שאף אחד לא ירחם עליי"
(צילום: אלה ארמוני, באדיבות הוט 8 ודוקאביב)
בבגרותך דיברת איתה, אולי אפילו התחשבנת איתה, על זה שהכל היה בחוץ? שלא שמרה על הפרטיות שלכם בנושא?
"אמא שלי היא החולשה שלי, תמיד אגונן עליה. זה מוטבע בי. אני חושבת שאמא שלי עשתה כל מה שהיא יכולה. זה בא ממקום תמים. היא אדם פתוח שתמיד אומר את האמת. אין לה את הפאסון שאני רכשתי. היא גם לא אמא רגילה שמבינה שצריך לעשות הפרדה, שיש ילדים ויש הורה ושצריך לשמור. היא ילדה בעצמה. ילדה לא יכולה לכעוס על ילדה".
אפרופו, אני זוכרת שהייתי רואה אותך ממלצרת בעיר, מגיל כלום.
"אני עובדת מגיל 13. בייביסיטר, בברים, מחלקת פלאיירים לחנות יד שנייה. ממלצרת בכל מקום. רק לא לקחת מאמא, לא להעמיד אותה במצב של חוסר אונים, אומרת לי 'אין לי'".
הכסף שהכנסת היה לצורכי הבית או עבור מותרות לעצמך?
"כל דבר שהוא מותרות לעצמי, ללכת לבאולינג עם חברות, אבל גם לשיעורים פרטיים שהייתי צריכה. כשהיא לימדה פתאום פיתוח קול והיה לה כסף, הדבר הראשון זה היה להביא לנו. עדן ואני קיבלנו חמישה שקלים דמי כיס. היא הייתה קוראת לזה 'חמסה'. היא תמיד הייתה מנסה להראות לנו שבמקומות אחרים, אפריקה למשל, זה כסף. לא היה לה כסף לשלם לנו על לוקר לבית ספר, אז היא הייתה אומרת, 'מי צריך לוקר, זה סתם מטומטם. הכי טוב שתיקחו בתיק'. הייתי הולכת לבית הספר עם ילקוט יותר כבד ממני. אני מעריצה אותה על זה שכמו בסרט 'החיים יפים', היא צבעה לנו את החיים בצורה הכי טובה כשלא היה לה כלום. אני יכולה לבכות עכשיו מזה".
אלה הייתה ילדת פלא, שחקנית מגיל שבע, ללא כוונת מכוון. לא בהתחלה, לפחות. היא שיחקה כילדה בהצגות בהבימה ('מניין נשים', 'קופסה שחורה'), ובבית ליסין ('צלילי המוזיקה', 'מאריקה'), השתתפה בפסטיבל ועוד. "כשאמא שיחקה ב'פוקהונטס', לא היה כסף לבייביסיטר ובאנו איתה. כסוג של פתרון, היא הציעה שנשחק, עדן ואני, והיינו האחים הקטנים של פוקהונטס. מה גם, שזה עוד 50 שקל שקיבלנו להצגה. עוד קצת ג'ובות. שנה אחרי, כבר הפכתי לשחקנית מבחירה. הלכתי עם סבתא שלי לאודישן בהבימה, מאחורי הגב של אמא שלי. לא ידעתי שיש עוד מקצועות בעולם. אם היא הייתה עובדת בביטוח לאומי, יש מצב שהייתי ממשיכה את הדרך".
היא למדה בתיכון לאומנויות הנחשב, עירוני א', בתל-אביב. "כולם ילדים תל-אביבים שקנו סלט שעלה אז 40 שקל ליד הסינמטק, ואני קניתי שלושה בורקסים בשמונה שקלים בסופרמרקט כדי לסתום לי את הרעב. סיפרתי שאני חולה על בורקס. הייתי ילדה קצת מלאה בגלל הבורקסים. אוכל בריא זה לעשירים. כל החיים אני חווה את זה שרואים אותי וחושבים שאני תל-אביבית, משינקין, בת זמרת, אבל אני פריפריה נפשית".
אחרי שירות בתיאטרון צה"ל, אלה למדה ביורם לוינשטיין, עשתה טלוויזיה ('2.3 בשבוע', 'להיות איתה') וקולנוע ('געגוע' של שבי גביזון), אבל תמיד-תמיד, כמה שלא הצליח לה, למשל, כששיחקה בסדרת הנוער המצליחה 'שוברי גלים', עדיין המשיכה לעבוד כמארחת במועדון התדר בתל-אביב. "בחיים לא היה לי רצון לככב. אני אדם שהולך ברחובות הצדדיים של העיר. היה לי חשבון אינסטגרם מלא בעוקבים בתקופה של 'שוברי גלים' וסגרתי אותו. הייתי על איזה גל ושנאתי אותו. רוצים שאעמוד מול המצלמה ואחייך, אבל לא הרגשתי יפה. אין לי את הכוכבות".
אז מה השאיר אותך במשחק?
"הייתי ילדה שותקת, מאוד מופנמת. את הכעס והקונפליקטים, כל הבלאגן, הכנסתי פנימה ללב. בשבילי, לשחק זה היה לדבר. זה המקום שיכולתי לפרוק בו רגשות. זה לתפוס טרמפ בשביל לבכות, לצעוק ולצחוק. בסוף, אני ביישנית".
דפנה (69) גרה בגפה ברמת-השרון בשלוש השנים האחרונות. "זה הבית ה-40 ומשהו שלי. אני ג'יפסי-ג'יפסי". היא נולדה בקיבוץ רביבים, לאדריכל נוף ומטפלת בבית ילדים. אמה, הדסה, הייתה אחותם של משה חובב וראומה אלדר. בן דודה עיתונאי האוכל גיל חובב. "כמו שרציתי להתקרב לעדן, ככה אמי רצתה להתקרב אליי ולא איפשרתי לה. רק בגיל מאוחר יותר, כשכבר הייתה זקוקה לי, הייתי שם בשבילה ואז עשינו סגירת מעגל של כמה שנים, עד שנהייתה דמנטית".
מה עצר אותך מלהיות קרובה להורייך?
"הייתי ילדה מטולטלת. היינו במעברים כל הזמן. מהקיבוץ בדרום לכפר גלים ליד חיפה. לונדון, שלושה בתים שונים שם, שפילד באנגליה, חזרה לארץ. חיפה, רמת חן, גבעתיים. משם, התחלתי לנדוד לבד. זה כבר הפך להיות חלק מהדנ"א שלי. כילדה, הרגשתי שלא סופרים אותי. להעביר ילדה בת ארבע וחצי למדינה אחרת שהיא לא מכירה בה את השפה, גם אם זה מכוונה טובה, שאקבל חינוך בריטי טוב, כאמא, לא יכולתי לעשות דבר כזה לילדים שלי. זה לחיות במקום זר, ולהרגיש חוסר שייכות וחוסר אונים. תלישות מהמציאות".
החזקת את זה נגדם.
"כן, הרגשתי לבד. החזרה לארץ הייתה קשוחה מאוד. באתי מארץ של יס סר, ונו סר. הכל מאוד מנומס ומתחשב, ופתאום, להגיע לצבריות הישראלית העוקצנית והצינית. זה הפך אותי לאאוטסיידרית. גם בלונדון לא הרגשתי שייכת. במובן מסוים, זה ממשיך עד היום. ההורים שלי זכרם לברכה, היו אנשים מתוקים שאי-אפשר לתאר. כשילדתי, אמא שלי עברה לגור איתנו למשך שמונה חודשים. רק בסופי שבוע היא חזרה לבית שלהם או שאבא שלי הגיע והצטרף אלינו. הערכתי את ההקרבה שלהם".
דפנה ירשה את המוזיקליות מהוריה. "אבא שלי היה אקורדיוניסט ורקדן. חתיך הורס. אמא שלי לימדה ריקודי עם, ניגנה ושרה. כשחיינו בלונדון, הם יצאו להופיע ביחד ומי ששמר עליי היה השכן, דודו טופז. יש תמונות שלי כילדה עומדת ושרה מול מיקרופון. למדתי באנגליה כינור וניגנתי שמונה שנים. בגיל 15 וחצי שרתי ב'תשואות ראשונות' (תוכנית רדיו מיתולוגית) את Leaving on a Jet Plane עם תזמורת רשות השידור".
היא התגייסה ללהקת גייסות השריון ואחרי שנתיים עברה ללהקת צוות הווי חיל האוויר שם הפכה לסולנית. בלהקה הכירה את דיוויד ברוזה והם הפכו לזוג. כשהחלו להופיע מחוץ לצבא כשלישייה, עם אחותו טליה, הכירה את שפי ישי שעשה להם עיבודים מוזיקליים, נפרדה מברוזה והפכה לבת זוגו. במקביל החלה לשחק בתיאטרון, בהצגות של חנוך לוין עם זהרירה חריפאי, ששון גבאי, תיקי דיין וכל הגווארדיה המשובחת ששיחקה אצל לוין. "התחלתי ללמוד ציור במכון אבני וייעדתי את עצמי להיות ציירת כשפנו אליי שאשיר עם אריק ושלום (איינשטיין וחנוך). אי-אפשר להגיד לדבר כזה לא".
למופע קראו 'אריק ושלום'. שכחו להוסיף 'דפנה' לשם.
"לא, מה פתאום. אני הייתי בתחילת דרכי, גוזלית, והם כבר היו אייקונים. זה היה כמו להופיע עם דיוויד בואי ועם מיק ג'אגר, שייבדל לחיים ארוכים. אגב, שלום ואני הפכנו לזוג רק בסוף. הרגשנו שנתגעגע אחד לשני".
האגדה מספרת שאת עשית במטבח קציצות כששלום כתב את 'קרן שמש מאוחרת' ו'מחכים למשיח'.
"עברנו לדירה משותפת בכיכר המדינה והיה רועש מדי. אחרי לילה אחד שם, שלום אמר לי שהוא לא יהיה שם מרוכז וביקשנו לעזוב. בעל הדירה לא החזיר לנו את הכסף ומשם נולד 'מחכים למשיח'. משהו כמו שבוע אחרי, בדירה בויצמן, עד שהקציצות יהיו מוכנות, שלום ישב וכתב בסלון את 'קרן שמש מאוחרת' ו'מחכים למשיח'.
יום פורה.
"בהחלט. הוא השמיע לי את 'משיח' ולא כל כך הבנתי אותו. הוא ראה שאני מעקמת את הפרצוף. השיר היה לי עמוס מדי והבורסה נפלה. אני אוהבת שירים יותר אווריריים. אבל, אני אף פעם לא יודעת מה עומד להצליח. לשלום היה את החוש הנכון".
דפנה: "עברנו לדירה משותפת בכיכר המדינה והיה רועש מדי. אחרי לילה אחד שם, שלום אמר לי שהוא לא יהיה שם מרוכז וביקשנו לעזוב. בעל הדירה לא החזיר לנו את הכסף. משהו כמו שבוע אחרי, עד שהקציצות יהיו מוכנות, שלום ישב וכתב בסלון את 'קרן שמש מאוחרת' ו'מחכים למשיח'
תגידי, יכול להיות שכל הרומנים הבוהמייניים שהיו לך הפריעו בבנייה נכונה של הקריירה שלך?
"יכול להיות שככה נראה לאנשים שמסתכלים על זה, שאני של זה וזו שעם, אבל זה ממש לא נכון. רמת הדומיננטיות שלי הייתה לא פחות משל בני הזוג שלי. זה תמיד היה הדדי. הם היו מתייעצים איתי כמו שאני התייעצתי איתם. אם שמתי את עצמי בצד, זה היה מתוך הבחירה שלי. למשל, אם יש לי בן זוג שמפרנס את הבית, ואני יכולה להרשות לעצמי להישאר בבית ולבשל, בשבילי זו אמנות. אני מאוד אוהבת לתת, לייצר דברים טעימים ולפנק את בן הזוג שלי.
"כששלום ואני רצינו לעבור לגור ביחד, בחרתי לנו דירה עם שישה חדרים, שלכל אחד תהיה את הפרטיות, גם למאיה (בתו של שלום חנוך) כשהיא איתנו. אני לא מסוגלת לחיות בזוגיות של אחד בתוך השני. אני חייבת ספייס, פינה להיות בה, לצייר, לכתוב ולהיות בשקט שלי".
היית מונוגמית סדרתית, מקשר מחייב לקשר מחייב, לחיים של רווקה.
"המון שנים אני כבר לא בזוגיות. זה לא שלא חיזרו אחריי, עד היום מחזרים, אבל הייתי זקוקה לזה נואשות, להיות לבד, על מנת להכיר את עצמי לעומק. מה אני רוצה, מה אני אוהבת, מה אני לא מוכנה. היום, אני כבר במצב שאני כל כך מכירה את עצמי, שאין לי צל של ספק שמה לא יהיה, אני לא אאבד את עצמי בתוך קשר. למרות שאני אדם טוטאלי שאוהב לתת, אני שומרת על הרצונות שלי ועל מה שנכון עבורי. אולי זה הופך אותי ליותר אסרטיבית וכאילו יותר קשוחה, אבל זה מקום נפלא ומאוזן. כל זוגיות שתגיע עכשיו, כבר תהיה בריאה ונכונה".
