המשחק / "במה אתם מתעסקים?" צעקה אמא כשהיינו בני שמונה בחדר.
"אנחנו משחקים במלחמה", השבנו.
"ומי המנצח?" שאלה, ואנחנו שתקנו כדי לא להרגיז אותה. ואכן זה היה משחק ילדים, רק שמאז הוא חודש ברצינות.
זה היה מזמן. אבל גם כל מה שאכתוב פה כבר היה פעם. מעין דז'ה וו, המלחמה, קורבנותיה הקדושים, חיינו העוברים בסך, ההופעה בשדרות והניצחון באירוויזיון. הדבר היחידי שלא היה זה שלא ראינו נשיא מקבל מטוס עטוף בסרט ורוד, מתנה בשווי של חצי מיליארד.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
חזרה לעיר שסבלה / זה היה ביום חמישי לפני שבוע. שכחתי להקפיץ לבן שלי את החולצה שקניתי לו ונסעתי עם הלהקה להופיע באצטדיון הכדורגל בשדרות שנה ושבעה חודשים מאז ההופעה הבלתי נשכחת באזור, שבועיים לפני פרוץ 7.10.
בדרך עברנו את המיגוניות הצועקות לעזרה ונזכרנו ביובל רפאל, נציגתנו באירוויזיון שחוותה את הנוח'בות, ניצלה והגיעה למעמד האירוויזיוני העליון בבאזל, עירו של הרצל. ואכן התרגשנו מאוד, גם עבורה וגם עבורנו ובטח בעבור חמשת אלפים בני שדרות והעוטף, שאני מכנה אותם "המופלאים והאמיצים שבאמיצים" ושבאו להופעה אחרי כל מה שעבר עליהם. שדרות והעוטף אלה לא סתם מקומות בשבילי, אלא מקומות עם "רוח", עם השראה. וכשהפעם ליד דוידי, ראש העירייה, לצערנו לא רקד כמו בהופעה הראשונה אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש המועצה מהעוטף שהיה מראשוני הנרצחים בטבח, אז כמו שאמר הזמר מיכה ביטון, איש המקום ששר ברגש את "תגידי", חסרו עוד הרבה אנשים שנרצחו ונפלו בקרבות.
דמעה לזכר קשת / אני לא הקהל, אני המופיע. והדבר הכי חשוב למופיע זה לשלוט בסיטואציה הרגישה. ואכן הבחנתי מאחורי הקלעים בחיים ילין מבארי, ממנהיגי העוטף, וממולי בקהל ישבה והזילה דמעה נטליה קסרוטי, אמו של קשת שנרצח בנובה, כששרתי לזכרו של הילד התמים והיפה את "מלך העולם". אני אוהב את נטליה, אישה אמיתית, מגדלת תמרים בערבה. באצטדיון שבשדרות נשבה רוח אמיתית שקשה למצוא לפעמים בארץ. תארו לכם את סטינג מופיע ככה, כשברקע הפגזות מסיביות.
ההופעה הסתיימה בשעה 11, ומיד הורו לנו לצאת מהאזור במהירות כי צה"ל עמד לבצע "משהו". וכשנענו בשיירה אל החושך הכבוי של העוטף שמעתי את עצמנו ממלמלים: "עד פה הם הגיעו, נכנסו ורצחו. ופה עצרנו אותם למזלנו". ככה דיברנו כשמעל השמיים ריחפו נשמותיהם של כל הנרצחים החפים מפשע והחיילים המופלאים שיצאו להגן עליהם.
היום שלמחרת ההופעה / היה לילה הזוי במוצ"ש לפני שבוע. זמרת האירוויזיון עמדה באירוע בכבוד. גם קרן פלס הכותבת בכתה. וגם אם אני פחות מתעניין באירוע, כשיובל רפאל זכתה במקום השני אי-אפשר היה להישאר אדיש.
החות'ים ידעו מתי לשלוח טיל. בשרעפי השינה אחרי האזעקה המעצבנת חייכתי, כמה האסקפיזם חשוב לנו כדי לשרוד. שהרי לאחרונה יותר בכינו מצחקנו, למשל כשאחרי 76 שנה אותר קברו של חלל צה"ל ממלחמת השחרור ארתור גסנר שנמצא שנים במערה בירדן. יהי זכרו ברוך. וזה יותר מעיד שאולי תכף יקרה משהו ונוכל לצאת איתם מהשבי הפנימי שלנו כשהם ישובו כבר.
כחול כזה / "אני לא אוהב כששמים מתקן כחול כזה שמיועד להיגיינה על האסלה בשירותים", אמר הילד, "כי זה תמיד דוקר לי בתחת. ובכל פעם כשאני מוריד את הכחול הזה לפני, הוא משפריץ נוזל כחול על הרצפה ואני מתעצבן כמו סוס זועף".
תשמע, אמרתי לילד המתוק והמתלונן, אני חושב שבמנהרות היו השבויים שמחים על זה
כחול הזה, כמו על פיסת שמיים כחולה, וכמה אנחנו איבדנו פרופורציות ומתלוננים על כל פסיק של אי-נוחות.
זה טוב או רע? / ההימרחות של טראמפוש האוונגרדי והבלתי-בלתי צפוי על הערביסטים עדיין לא ביססה השערה אם זה טוב לנו או רע. וזה הזכיר לי מוזיקאי אחד חסר ביטחון שתמיד אחרי שהיה סופר לנגנים וואן-טו-טרי כדי להתחיל לנגן באולפן, היה עוצר ושואל אותם כדי להתעודד: זה טוב? לא טוב? זה רע? זה לא רע? וככה עברו ההקלטות שלו עם הלבטים שלו. והשירים שהקליט רק נהיו גרועים יותר ויותר.
באירוויזיונים אנחנו מעולים / באירוויזיונים אנחנו מעולים, חוץ מזמר אחד שלא הצליח. והנה בפעם המיליון אותה הפלוטקע (מעשייה), שכמה שאספר אותה איש לא יבין איזה אירוויזיון היה ב-1975 למול האירוע הגרנדיוזי של היום. זה היה אז כמו להופיע מול השבט של הצופים. וכיוון שייצגתי את ישראל הייתי גאה, למרות שבסוף "זכיתי" רק במקום ה-11 הבזוי. "וכמה כסף עשית מ'את ואני'?" שאל אותי פעם מישהו. שקל, עניתי.
טיפות נזלו על החלונות של האולם הקר כששרתי. להקת אבבא, הזוכה שנה קודם עם "ווטרלו", חצתה את שטוקהולם במרכבה, ושמא היו אלה הולוגרמות שלהם. סבתא שלי רוחל'ה צילצלה ואמרה שהייתי דווקא בסדר, וגם אהוד מנור הטוב שכתב את המילים עודד אותי ואמר שברור היה שהסיכוי שלנו לזכות בתחרות היה פחות מעלוב כי גם אז שנאו אותנו. וגם העובדה שהמשלחת כללה בסך הכל שני אנשים, את אלדד שרים, המנצח והמעבד, ואותי. עם כוח כזה קטן קשה לנצח קרב ובטח מלחמה.
היו עלינו מלא איומים כי חוליית פתח נכנסה במיוחד לפגוע בנו. וכשסוכני השב"כ השוודי פלוס אנשי "המוסד" שמרו עלינו במלון שמחוץ לשטוקהולם, כולל שתי שריונאיות בדמות זחל"מים שפיטרלו סביב המלון, חשנו "חשובים". המזל שבסוף תפסו את החוליה לפני. וסבתא אמרה לי: "לא נורא. היה יכול להיות יותר גרוע".
התאוששות / "לנהג אוטובוס לוקח חצי יום להתאושש", סיפר לי חברי דודו אזולאי שהוא נהג אוטובוס כבר הרבה שנים. לי לקח יומיים להתאושש מההופעה בשדרות. היא חדרה לי לנפש.
אני מקווה שליובל יהיה זמן התאוששות ותדע לווסת את רגשותיה כי מגובה השמיים שאליהם הגיעה לא פשוט להתאפס אחר כך בירידות לחיים הרגילים. אבל יובל נראית לי חזקה. מה שהיא עברה, לא רבים היו עומדים בזה.
המשורר / בנעוריי הלכתי עם המשורר אשר רייך שנפטר לפני כשבוע ברחובות תל-אביב. רציתי לשכנע אותו שיכתוב לי מילים לשיר, אבל זה לא קרה. "יהי זכרון דמינו רוקד לילות באוויר הפתוח", כתב אשר בספר בשם "השחיין המהיר של הרגש". איזה מושג נהדר, לשחות ברגש. זה לא מה שאנחנו עושים כבר שנה ושבעה חודשים?
הלילה / העולם זה לבד, לא משנה באיזה "מקום" בתחרות אתה בסוף. והלילה הוא בטח אזור הכניעה של הלבד הזה. אז כדי לעבור ת'לילה נסענו בני, אני והנכדים לסופרמרקט שפתוח 24/7.
"מה אתה רוצה לקנות?" שאלתי.
"כחולים כאלה ששמים באסלה", אמר, ואני נזכרתי בילד המתלונן ושתקתי.
אבל קנינו כמובן. ואז כשחזרתי הביתה, אחרי שהורדתי אותם (ושוב שכחתי לתת לו את החולצה), שמתי לב שנורת האזהרה במכונית הראתה לי חוסר באוויר באחד הגלגלים. רק שבמבט פשוט לא ראיתי כלום. רק המון דיבורים כמו חול מילאו את אוויר הארץ.
זכינו, אמרתי לבן שלי קודם.
"זכינו במה?" שאל.
בלנסוע ביחד בלילה, עניתי, כי לנוכח המצב ממילא לא נירדם כנראה במצפון נקי.
"ראית שביידן חולה?" שאל.
כן, עוד אחד שהיינו כפויי טובה אליו, עניתי. ומעל השמיים הכחולים הגיח לפתע טראמפ הגבר במטוס החדש הגדול שלו "כנף ערב-הסעודית". טוב, הרי אמרתי לכם שהכל דז'ה וו.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.05.25
