אגדת האיש שרצה לכתוב מחזמר / שמעי אגדה, אחות. פעם, בארץ קטנה על שפת ים גדול, חי איש שכבר כתב אלפי מילים, ובעיקר שירים. אבל בליבו בער חלום אחד – לכתוב מחזמר. הוא לא רצה סתם מחזמר. הוא רצה מחזמר שידבר אל כולם: על מלכים ונביאים, על אהבות שלא מומשו, על מלחמות ועל חלומות שנשברו – על טוב ורע מעורבבים, וגם על אנשים קטנים שרק רצו לשיר בקול רם בתוך פאב ישן. אבל בכל פעם שהתיישב לכתוב – המילים ברחו לו. פעם הן התחבאו בתוך ספרי תנ"ך ישנים, פעם הן נעלמו לו בילדות בקריית-ים, ופעם הן הסתתרו לו בתוך קופסת גפרורים, ליד פרפר כחול.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
הוא יצא למסע: פגש בדמיונו מנצח עקשן, שחקנית פצועה שידעה לרקוד על קביים, משורר זקן שכבר שכח את כל שיריו ונער צעיר עם גיטרה שהבטיח לו: "אני אשיר עד שתמצא את המילים". וכך, לאט-לאט, הבין האיש שהמחזמר לא ייכתב לבד על דף. הוא נכתב על ידי החיים עצמם – על ידי הכאבים, האהבות, החברים, הילדים ועל ידי כל מי ששר ורקד איתו בדרך.
ואז בערב אחד, כשהאורות עלו בפאב הצפוף, הוא שמע את כל הקהל שר איתו ועם השחקנים והזמרים ביחד את הסיפור על "שאול" שהלך לחפש שלושה אופנועים גנובים שהבטיח להחזיר לאביו והסתבך בהרפתקאות חייו. וכשזה קרה, זה היה הרגע שבו הוא ידע: המחזמר כבר קיים. הוא פשוט מתרחש כאן, הלילה, על הבמה הזו, עם כולנו. וזה הסיפור שסיפרתי לאחותי שהקשיבה לסיפור וחייכה מאוזן לאוזן.
תאונת אופניים ונפש / היי אחותי היקרה (אמרתי לה פעם אחרת), את יודעת שאדם יכול לחיות בכמה יקומים מקבילים ובין הגזמות והזיות.
"אוקיי. אבל מה רצית לספר?" שאלה.
סיפור פשוט על השפלה, עניתי.
"אז ספר", ביקשה.
היי אחותי היקרה, אמרתי לה פעם, את יודעת שאדם יכול לחיות בכמה יקומים מקבילים ובין הגזמות והזיות
ואני סיפרתי לה איך פעם נתקלתי בלהק רוכבי אופניים שהגיחו מאחוריי בשביל צדדי בפארק וצרחו לי בקריז "זהירות, זהירות" עד שמרוב "זהירות" השתרעתי על השביל וכמעט נדרסתי תחת גלגליהם. את מבינה (סיפרתי), קמתי חבול. דם ירד לי מהברכיים השרוטות. אחר כך נעצרתי עומד בודד ועלוב, מלקק כמו חיה את פצעיי כי ברז לא היה שם. "במה אוכל לעזור?" שאלה אישה שזיהתה אותי. הכל בסדר, עניתי לה. אבל בעיקר התבאסתי מעוצמת הפאדיחה של הנפילה האידיוטית לעיני כל. מבחינתי הייתי פרש בודד מול חבורת מפרקי כבישים. עליתי על אופני ההרים המסורבלים שלי לעומת אופני הטור דה פראנס שלהם ורכבתי לאט הביתה.
את יודעת אחותי שלוקח זמן לפזר עלבון, לסדר את היקומים המקבילים לאחד. בכל מקרה, באותו לילה התקשיתי להירדם, יישרתי את הכר ונשמתי עמוקות עד שנרגעתי. ולקח לי חודשים לחזור שוב ולרכוב באותו פארק.
מסע לגרמניה (מתוך אוטוביוגרפיה שלי שנכתבת בימים אלה) / ועוד זיכרון פרטי וחשוב, אחותי, מחיינו המשותפים. זה היה קיץ הנעורים האחרון שלנו לפני הגיוס לצבא. השנה הייתה 1967 (לא ייאמן). והעובדה שנבחרתי יחד עם עוד 30 בחורות ובחורים לייצג את עיריית ת"א במשלחת הראשונה לגרמניה הייתה מפתיעה עבורי בעליל כי הייתי אחד התלמידים הגרועים בכיתה הסוציולוגית 2 בתיכון. "ארצי אמנם תלמיד חרא אבל שר נהדר", שמעתי אפילו משפט כזה מאחד קנאי שלא נבחר לנסוע. וכך בבוקר יום א' אחד יצאתי מהבית לראיון (אודישן) עם שני מורים ומורה להיסטוריה. הם חקרו אותי על השואה ועל מה היה בבית ומה אומרים לי השמות גבלס, בורמן, ואייכמן. הייתי מכווץ ובכל זאת עניתי איכשהו ואחרי שבוע הודיעו לי שהתקבלתי. ורק אז שאלתי את אמא בהססנות: זה בסדר מבחינתך שאסע? "אפילו בסדר גמור", הפתיעה אותי הניצולה מאושוויץ.
נכנסנו לאירוע. מדדנו חליפות, למדנו נימוסים והליכות אצל חנה בבלי ואחר כך המראנו לעבר דויצ'לנד (גרמניה), ליתר דיוק למחנה (לא השמדה) שנקרא בגרמנית מקסהופן, כדי לפגוש לראשונה אחרי השואה נוער גרמני בני גילנו. המחנה שכן בלב יער. היו שם עצים ענקיים, ציפורים, רחש בחש של קולות אינסופיים כמו בסרטי אימה של היצ'קוק, זרזיפי גשם גרמני שזלף כל הזמן ללא הפסקה. ובין כל אלה הנערים והנערות משני העמים, שעסקו בדיונים מנומסים להחריד בעניין מה היה בשואה ומה עכשיו. שקי סודות הונחו לפתחנו, אבל רוב השאלות הקשות לא נשאלו. למשל האם הוריהם היו נאצים ושירתו בצבא הגרמני? וחוץ מזה אכלנו אוכל גרמני מלא שמאלץ שומני שלא סבלתי ועשינו התעמלות בוקר ביחד.
התאהבות / "אתה מחפש מקום לשבת?" שאלה אותי הנערה הגרמנייה היפה באחת ההפסקות בדיונים. צבע עורה היה לבנבנן, הפוך מהשיזפון שלי. היא הרכיבה משקפיים דקי מסגרת על האף. אשב לידך? זה בסדר? עניתי. מעשנת? "כן", ענתה. הצתי לה סיגריה ישראלית טיים. כובד הדורות עמד בינינו. סקרתי את פניה. היו לה שפתיים עבות. הייתי מוכן לצייר לה את הגבות מחדש מרוב אינטימיות.
"מאיפה אתה?"
תל-אביב. ואת?
"מכפר קטן ליד פרנקפורט".
נו, תגיד את זה, תגיד את זה, לחשתי לעצמי. תשאל אותה מה הוריה עשו במלחמה. אבל המשפט הזה לא יצא לי מהפה. בקרוב נעזוב, אז למה להסתבך? חשבתי, ואמרתי לה: ניפגש מחר בבוקר בנסיעה למחנה הריכוז דכאו.
קללות / ואכן למחרת עלינו לאוטובוס משותף ונסענו הגרמנים והישראלים למחנה הריכוז דכאו. בחוץ מכרו בקבוקי שתייה וזווענונים בצורת גלויות למזכרת. ולמול הרוע הכל נראה שמור ונקי יחסית. בדממה נכנסנו יחד למוזיאון השואתי ועמדנו מושפלי עיניים למול תמונות הענק והמון אנשים רזים שכמעט יצאו מתוך התמונות המחרידות וזינקו עלינו בזעקות "הצילו".
ואז מה שהחל כבכי חרישי הפך להתפרצות יצרים שלנו, הישראלים, כנגד הצעירים הגרמנים. וכשהחלו להישמע קללות וגידופים מחברי המשלחת שלנו לעברם כמו "רוצחים, עופו לנו מהעיניים" כל מסווה ההתפייסות למראית העין ששררה במחנה מקסהופן ירד לטמיון. ואז פתאום הבנתי שכולנו בני אותו עולם תחת אותם שמש וירח, שחלק מאנשיו הפכו לרוצחים נתעבים וחלק לנרצחים חסרי אונים, ושזה יכול לקרות תמיד, תלוי בנסיבות. אני זוכר שרציתי להושיט לנערה הלבנבנה יד אבל לא הצלחתי.
יש לי ריח של בנזין באף, אמרתי למישהו בהגיענו חזרה למחנה הנוער.
דרך שתי נקודות / למחרת עמדנו לנסוע הביתה. וליד האוטובוס שהוביל אותנו לשדה התעופה היא עמדה, חיכתה לי. ים קרח הפריד אמנם בינינו. מה שכן, לו הייתי מוכשר הייתי מוציא דף נייר וכותב עליה ועליי שיר: "כוכב צעיר התחתן עם כוכבה, ובפנים דובָּר גרמנית על סכנה קרובה... כי דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד" (מאת יהודה עמיחי – שהלחנתי ושרתי שנים אחר כך). חיבקתי את הנערה הגרמנייה, החלפנו כתובות ועליתי לאוטובוס. ודרך פריז טסנו הביתה.
סוכר / "נו, איך היה?" שאלה אמא שלי שעה שבישלה במטבח עוף לשבת. ואז בטרם הספקתי להשיב נשמעה דפיקה בדלת, השכנה שביקשה סוכר. וכשאמא נתנה לה, הבנתי שלמול התופת ההוא הכל היה עכשיו בהישג יד, כל המצרכים והאפשרויות. אחר כך אמא פתחה בשיחה עם השכנה ואני עמדתי והבטתי בה מהצד וחשתי שוב שכל אחד זקוק לאמא, ובמיוחד אני. וכשהשכנה הלכה חיבקתי אותה חזק כמו ילד שואה. והחיבוק הזה לא עבר לי אף פעם.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.09.25
