החלקים הקודמים של הספר:
16.
"בוקר טוב, ילדים."
נהיד שפשפה עיניה, שחררה פיהוק וסקרה את הסביבה. כולם התעוררו כמקשה אחת וגלשו מטה מן הדרגשים. היא מתחה רגליה והתיישבה מיד על הדרגש. הילדים כילו את הארוחה, וכמו חרוזים שנותקו משרשרת פרצו החוצה לספח אליהם חברים. היא לא אכלה את ארוחת הבוקר ושוב מצאה עצמה בביתן עם הצוות של אתמול אבא מאמץ, אמא מאמצת, אמא עיוורת ותינוק צייתן.
היא עזרה לבתול בארגון הביתן וברקיחת התבשיל לארוחת הצהריים על גבי פתילייה. ציון יצא לשיחת גברים, המסבחה מגולגלת סביב מפרק ידו. היא סיימה את מלאכתה ויצאה לפסוע במרחב ההומה. בדרכה חלפה על פני חבורת הגברים מחרוזת חרוזי ענבר עברה באטיות בין אצבעותיו של כל אחד מהם, בעוד פניו קשובות לדיבורים ולהלצות. ניכר שהישיבה בצוותא נסכה בהם עליצות ורוגע.
היא ידעה שבשעה זו קלוש הסיכוי לבואו של דניאל ותלתה את יהבה בשעות אחר הצהריים ולכל המאוחר בערב. הערב הוא חייב להוציא אותה מכאן ולהשיבה הביתה. היא היתה מוכנה למלא את כל ימיה עלי אדמות עם דניאל ועם ביבי מורברי ולקנן בביתה כמו הציפורים המקננות בחצרה. כה רצתה לשטוח בפניו של דניאל את כל שאירע לה מאז נפרד ממנה בערב ההיכרות, שעתה הבינה שהיה כולו אשליה. בעיני רוחה ראתה את תגובתו היא תבכה בחיקו והוא יַפנה מבט זועם לעבר ה"משפחה" ששידך לה, ייקח את ידה ויסתלק איתה משם. בשבתם במונית ירצה שתמשיך לפרט את קורותיה, יבקש את סליחתה על העוול שגרם לה בתמימותו ויתרעם על עצמו: "איפה היו העיניים שלי? איך יכולתי להאמין להם ככה ולהשאיר את אחותי בידיים שלהם, ועוד לפצות אותם בסכום כסף לא מבוטל."
היא התהלכה במעברים הצרים שבין הביתנים ותהתה אם הציפייה היא שגורמת לזמן לעבור לאט כל כך. הילדים המשתובבים והגברים המשוחחים בוודאי אינם חשים כמוה, חשבה. אילו היתה עם חברותיה, הזמן היה טס. הבדידות מאטה את קצב מחוגי השעון, הנצה בה תובנה. מבלי משים הגיעה שוב לשער. השוער זיהה אותה וקידם אותה בפנים מאירות.
"סלאם, נהיד, את שוב מחכה לדניאל?"
"דניאל יגיע יותר מאוחר. עכשיו אני מטיילת."
"הלוואי שיכולתי גם אני לטייל. הישיבה פה משעממת עד מוות. טוב שאת מארחת לי לחברה."
היא הוחמאה מדבריו. אולי, חשבה, אני לא לגמרי לבד.
הוא לקח תפוח וחצה אותו בסכין. "בבקשה," הציע לה את חציו.
"מרסי," הודתה לו ונגסה בתפוח בתאווה.
הוא התבונן בה בקורת רוח. "אני רואה שאת אוהבת תפוחים."
"מאוד. אבא שתל לי עץ תפוחים כשנולדתי, והוא העץ שלי. אני אוהבת אותו. ואני גם מציירת תפוחים."
"נראה לי שאבא שלך אוהב אותך."
"כן, הוא אוהב אותי. הוא מסרק אותי ואומר לי מילים חמות. אבל..." המשך המשפט נחסם בגרונה.
"אל תדאגי, אם הוא אוהב אותך, הוא ישלח לך מכתבים והקשר ביניכם לא יתנתק לעולם," מיהר לנחם אותה.
"נכון, הוא הבטיח לי."
"ואמא? גם היא בוודאי אוהבת אותך."
"כן... אמא אוהבת אותי," אמרה בפיזור נפש.
"כל אמא אוהבת את הילדים שלה," קבע השוער ובחן את פניה. "לפעמים הן לא מראות את זה, אבל בלב שלהן הן הכי אוהבות."
"איך אתה יודע?" שאלה מופתעת.
"אנשים קשישים כמוני כבר צברו ניסיון בחיים והם יודעים הרבה דברים. ככל שבן אדם גדל, הוא לומד להכיר את העולם ואת האנשים שחיים בו." הוא הציץ לעברה ועיניו הפיקו נחת רוח מהעניין שנטע בה. "את רוצה לספר לי על אמא?"
"אמא... היא אוהבת. היא דואגת שנאכל, שנהיה בריאים, שנלמד, שנהיה מלומדים, שתהיה לנו עבודה מכובדת. אבל היא עצבנית, והלשון שלה כאילו... היא לא מכירה מילים טובות, רק מילים רעות, כמו קללות ומילים של כעס."
"מוצא חן בעיני שאת מציגה את שני הצדדים של המטבע. מה שנותר הוא לחשוב יותר על הצד הטוב. קחי אותו איתך לדרך. חשבי על האכפתיות של אמא, על הרצון שלה שיהיה לך טוב, שתהיי בריאה ותלמדי."
"אבל אני לא בטוחה שהיא רוצה שיהיה לי טוב. אם היתה רוצה, לא היתה שולחת אותי לבד לארץ ישראל. היא יודעת שאני לא שמחה לנסוע."
"למה היא שולחת אותך לארץ ישראל?"
"כדי שאקיים את הנדר שלה."
"נדר?"
"כן. כשנולדתי היא הבטיחה לאח שלה שאתחתן עם הבן שלו יעקב. בינתיים יעקב עלה לישראל, לקיבוץ, ולשם אני צריכה להגיע."
"אמרת לה שאת לא שמחה לנסוע?"
"בבית שלנו לא מבזבזים מילים. לא אומרים מה מרגישים או חושבים."
"אז מה עושים עם המחשבות ועם הרגשות?"
השיחה המתגלגלת עם האיש הזר נעמה לה. לא זכור לה שנפתחה כך אי פעם בפני מישהו, ועוד אדם שאינה מכירה כלל. "שומרים בלב," השיבה. "ילד טוב עושה מה שאבא ואמא אומרים לו לעשות. הוא צריך להיות מנומס. לא לשאול למה."
"את ילדה טובה."
"כן, אני עושה מה שאומרים לי."
הוא צחק. "בנוגע לאמא שלך, תדעי לך שזה לא נכון שהיא לא רוצה בטובתך. היא פשוט בטוחה שהשידוך הזה עם בן אחיה הוא הברכה הטובה ביותר שביכולתך לקבל."
"אני פוחדת להיות לבד. עכשיו אני עם משפחה מאמצת עד שנגיע לישראל, והמשפחה הזאת לא טובה."
"מה פירוש לא טובה?"
"הם לא כל כך אשמים. יש להם עשרה ילדים, אז אין להם זמן בשבילי. וחוץ מזה, גם אמא המאמצת שלי עצבנית."
"כמו אמך האמיתית."
"נכון, אבל בכל זאת, לאמא שלי יש דברים טובים שאין לה. והיא אמא שלי."
"אין תחליף לאמא. אני מצטער שזאת... מה שמה?"
"בתול."
"אני מצטער שבתול קשה ומחמירה. אבל היא איתך לתקופה קצרה. הידיעה שלא תצטרכי לחיות איתה לאורך זמן תקל עלייך לשאת את השיגעונות שלה. בכל פעם שהיא תשגע אותך, תגידי בלב: עוד מעט זה יעבור. עוד מעט היא תיעלם מחיי."
נהיד חייכה, כמה חכם ומצחיק החבר הקשיש הזה שלה.
"נראה לי שמחפשים אותך," לחש השוער והניד בראשו לעבר דמות מתקרבת.
"הלן," קראה.
"אמא קוראת לך. היתה לי הרגשה שאמצא אותך כאן. את בטח מחכה לדניאל." נהיד לא מצאה לנכון לתקן אותה וגם לא ששה לשתף אותה בכך שמצאה אוזן קשבת. היא נופפה לשלום לשוער החביב, הוא השיב לה בנפנוף קליל, ושתיהן שמו פניהן אל הביתן ואל קבלת הפנים שבו.
"איפה את? אני צריכה לשלוח אחרייך את כל העולם כדי למצוא אותך?" גערה בה בתול.
"סליחה, לא ידעתי שאת מחפשת אותי."
"למה את מסבירה לי? זה לא מנומס. את צריכה רק להגיד 'סליחה' וזהו. בלי תירוצים."
"סליחה."
"טוב, בואי, תשטפי את הסבזי. השכנים הביאו לנו סבזי טרי ישר מהבזאר. נתחיל להכין את הסופרה בחוץ לארוחת הצהריים. בפנים אין מקום, ולא צריך לאכול כמו בהמות בלי סופרה, כאן זה לא ג'ונגל."
היא החלה לעשות כמצוות האם המאמצת. בכל מאודה רצתה לחזור ולשוחח עם השוער. לאחר שרחצה את הירק שלוש פעמים במי הדלי הקפואים שהביאה ממאגר המים, פנתה לפרוש את הסופרה, והלן ערכה את הכלים. ניחוחות התבשילים מילאו את הביתן. רק אז נתנה דעתה לתרעומת הרעב שבבטנה. פרט לחצי התפוח שהואיל השוער לתת לה, לא בא אוכל אל פיה.
הפּוֹלוֹ מָאשׁ, תבשיל האורז, עבר בנקל במורד גרונה וריפד את קיבתה המצומקת. היא ציינה לעצמה עוד נקודת דמיון בין אמא קמר לאם המאמצת שתיהן יודעות להתקין ארוחות משיבות נפש. היא חשה כיצד האכילה מעדנת את המצוקה התמידית בתוכה, וחשבה על ביקורו הצפוי של דניאל, ההולך וקרב. היא גמרה אומר לתנות בפניו את רחשי לבה ולא להניח לרגעים אלה של התענגות זמנית על האוכל להסיט אותה מהחלטתה. קח אותי מפה עכשיו! היא תפציר בו.
כאשר רכנה אל קערת המים הצוננים סמוך לתעלה ושטפה את כוסות התה משיירי הסבון, חשה את מגע ידיו על שערה.
"דניאל..." ניתרה והתיזה מים לכל עבר, וכבר מיהרה לנגב את ידיה בקצות שמלתה בטרם תתמלט גערה מצד בתול.
"אחותי, כמה טוב לראות אותך, אבל למה את קרה כל כך?" דניאל חיבק את אחותו, הליט את כפות ידיה בכפותיו החמות ועיסה אותן במרץ.
"התגעגעת לאחותך," קרא ציון מפתח הביתן.
"סלאם, אגא ציון," קרא דניאל במאור פנים. "טוב לראותך. וגם אתכם, ילדים חמודים," פנה אל עדת האפרוחים שהתקבצה סביבו בציוצים מחונחנים ובלטישת עיניים לעבר כיסיו.
"גם את פניך הטובות נעים לראות במקום הזה. בוא, תיכנס, הביתן צר, אבל כפי שאתה יודע, אפשר לשבת על הדרגשים ולהתכבד בצ'אי."
"תודה, אגא ציון," השיב דניאל, אך כיוון שדרכו נחסמה, חילץ מכיסו את דמי הכניסה וחילק לילדים שהתלכדו סביבו. אלה עטו על הסוכריות בפנים מנצחות ופינו לו את הדרך במתיקות. נהיד נכנסה אחריו עם כוסות התה הנקיות והניחה אותן על מדף הכלים המאולתר. בלב דרוך כיוונה לשבת ליד אחיה, אך בתול הציעה בחביבות בלתי צפויה, "בואי, שבי לידי, נהיד ג'ון," ופינתה לה מקום לצדה. מורת רוח נשקפה מפניה של נהיד, ובהבלגה מאומצת מילאה את מצוות אדוניתה.
"איך אתם מסתדרים כאן?" התעניין דניאל. עיניו שייטו בין כותלי הביתן המלא עד גדותיו וננעצו באישה המצונפת בפינה.
"מה נגיד לך," נאנח ציון. "זה לא קל, זה לא כמו להיות בבית. אבל אסור להתלונן, הסבּשלום. צריך להגיד ברוך השם שאנחנו כאן, ובעזרת השם זה יעבור, כי מה שחשוב הוא שנגיע בשלום לארץ ישראל."
"אנחנו מסתדרים, ברוך השם," הוסיפה בתול, "וגם נהיד ג'ון מסתדרת פה טוב מאוד."
ידיה הקיפו את כתפיה בחיבוק חונק. "היום היא הלכה לטייל והיא נהנית. אנחנו אוהבים אותה כמו את הילדים שלנו."
דניאל התקשה להסתיר את התרגשותו. "איני יודע איך להודות לכם ולאל הטוב שהביא אותי אליכם. אני נמצא בימים טרופים של עבודה והכנה למבחנים באוניברסיטה. לא אוכל להגיע לביקורים רבים, אבל אני רגוע בידיעה שאחותי היקרה נתונה בידיים טובות ונאמנות. בכל זאת, אִמרו לי בכנות אם יש משהו שאוכל לעזור בו."
"לא, תודה רבה," ביטל ציון את הצעתו. "אנחנו לא צריכים שום דבר. תעבוד ותלמד ותצליח, בעזרת השם."
"אתה בטוח, אגא ציון, שאתם לא צריכים שום דבר?"
"מאה אחוז. נתת לנו די והותר ולא נעים לי כי אתה בחור צעיר ואתה לומד וצריך את הכסף," הרגיע ציון, ובתול השלימה, "אתה אל תדאג, לא לנו ולא לאחותך, שהיא כמו נסיכה פה אצלנו."
נהיד ישבה מאובנת לנוכח המחזה שהתרחש לנגד עיניה. היא התקשתה להבין איך האישה הנוקשה והמרה נהפכה בן רגע לנופת צופים. היא ידעה כי עליה להזדרז וחיפשה את עיני אחיה להוליך אליהן את רחשי לבה, להזהירו לבל ייפול ברשת. היא כבשה את רצונה להשליך מעל כתפיה את הידיים הכבדות המונחות עליהן, לקום ולצרוח, "הכול שקר!".
דניאל, שבוי בקסמי השווא, ישב נינוח, גופו נע בקלילות מציון לבתול וחוזר חלילה. השיחה שהתנהלה בין המארחים מסבירי הפנים לבין האורח פלשה לנושאים שנהיד לא מצאה בהם עניין והיא החלה לרקום בראשה תוכנית מילוט. עליה להיות נכונה לרגע הפרידה של דניאל מהמארחים. היא תצא ללוותו אל השער, ובלכתם שלובי זרועות תצנן את התרשמותו הנלהבת כשתחשוף בפניו את האמת כולה, והוא ייקח אותה הביתה. היא הניחה לתוכנית לדגור במוחה בעודה עוקבת אחר ההתנהלות ואורבת לרגע הפרידה.
בתול קמה ובפרץ נדיבות הכינה תה לכולם. נהיד חשה הקלה בכתפיה. גם היא זכתה לקבל תה מידי הגבירה, שכעסה התפוגג מרגע בואו של דניאל. נהיד בחרה ליהנות מהמשחק המזויף ואפילו לשתף פעולה, כי בעוד דקות אחדות תוכניתה תצא אל הפועל. מלאת תקווה עקבה אחר מסע האדים המסתלסלים מכוסות התה ולגמה מכוסה בעונג מופגן, כמו מבקשת למצות את ההנאה בטרם תממש את מזימתה.
דניאל לגם את שארית התה מכוסו וקם להיפרד. "היו ברוכים על קבלת הפנים החמה," הודה במלוא הכוונה. "אני מפקיד את אחותי בידיכם, ובתקופה הקרובה נראה שלא אוכל להגיע."
גם ציון קם. "אני מאחל לך הצלחה במבחנים," אמר. "זה יפה מאוד שאתה לומד באוניברסיטה. רוקחות היא מקצוע מכובד. כל היהודים פה הם סוחרים. הגיע הזמן שנראה לגויים שאנחנו יודעים להתפרנס גם מדברים אחרים, שלא יבואו אלינו בטענות."
נהיד טמנה את ידה בכף ידו. "אני אלווה אותך," לחשה באוזנו.
הלחישה לא פסחה על אוזניה הזקופות של בתול. "כן, בטח, נלווה אותך, נכון, ציון?" אמרה בלטיפת לשון מצמררת.
"בוודאי. אתה אדם מכובד ויקר."
דניאל ניסה לדחות את המחווה, נראה כי גם הוא חפץ לשהות עם אחותו ביחידות, הרי לא יוכל לבקרה בתקופה הקרובה. "תודה לכם, באמת, אצא עם נהיד, אל נא תטריחו את עצמכם."
אלא שהמארחים התעקשו לכבדו, וכך קרה שמשני צדי האורח, שנותק מידה של אחותו והתקדם לעבר השער, נע זוג ההורים המאמצים ואחריהם השתרכה נערה חמוצת פנים, שהבינה כי תוכנית המילוט שלה התפוגגה באחת ותהתה כיצד תעביר את הימים לאחר שנשמטה הקרקע מתחת לרגליה.
17.
ימי השגרה השכיחו מהזוג גבאי את צרור ההבטחות שבהן ציידו את דניאל בפרידתם. הדאגה היומיומית שאבה את בתול אל ענייניה, תוך החצנת קוצר רוח כלפי נהיד בכל מה שאינו מתנהל על פי התווייתה או ציפיותיה. ציון פתר את דאגותיו ברביצה נוחה עם חבריו במפגשים שתכיפותם הלכה וגדלה ככל שנקפו הימים.
נהיד ניסתה לפייס את דאגותיה בכוס תה. היא נתפסה כבת הגדולה במשפחה, ובהיותה נתונה למרותה של בתול, נטל העזרה בביתן הועבר ישירות אליה. תחילה התמנתה לעוזרת ובמהרה הועלתה לדרגת העובדת הראשית.
בשעות שבהן חפזו הילדים אל מחוץ לכותלי הביתן בשאגות מחרישות אוזניים והשתובבו כאוות נפשם במעברים הצרים שבין הביתנים, היא היתה שרויה במעין מצור עם שלושת בני לווייתה הקבועים העבודה, הצער וחוסר האונים. בהפוגה שבין העבודות לקחה לידיה את המסרגות ואת הצמר, וכעבור יומיים היה השל מושלם. בימים הבאים שוטטה במחנה וקיוותה להפיס את הבדידות בביקור חטוף אצל השוער החביב. היא הקפידה לעקוף את המעקשים שבדרכה, לאחר שלא פעם ניגפה רגלה באשפה המתגוללת בכל מקום. כשהתמזל מזלה והשוער נמצא לבדו בביתן השמירה, צעדה לעבר החיוך שקידם את פניה. הוא כבר היה מצוי היטב בנתיב המוליך אל לבה ונהירה היתה לו הדרך המביאה מזור זמני לנפשה. בכמה מילים ובמבט לבבי הפיח בה רוח חיים ונטע בה קורטוב של חוסן לעמוד בפני המצוקות.
מפעם לפעם נגעו בה ניצוצות של רגשות אנושיים גם מסביבת הביתן, בעת שאחד הילדים, דוד או מסעוד, היה מגיע ומתרפק עליה ומשכך על ברכיה את בכיו. בעודה מלטפת את פניו המדוכדכות חזר וניעור בה ההרהור כי כאבם של ילדים רכים יש בו כדי להעיר ולחזק את כוחה שלה. היא שאבה עידוד מהרגעים האלה, הגם שידעה שתוקפם קצר, כי בעוד רגע יתנתק ממנה הילד וימשיך בדרכו ובעליזותו. מחשבותיה סבבו סביב הציפייה לדניאל. בכל יום המתנה חזרה וביקשה בלבבה כי בבואו תימצא דרך להעביר לו את המסר.
דניאל הגיע מקץ שלושה שבועות. כיוון שלא ידעה מראש את יום בואו, נבצר ממנה לפגוש אותו בשער. בביקורו הקצר שוב נמנע ממנה לדבר איתו ביחידות, ובפרידתם דאגה בתול ללוותו עד לשער.
לפחות הספקתי לכרוך את השל סביב צווארו ולזכות בחיבוק אמיץ, ניחמה את עצמה.
כששב כעבור שבועיים ושוב התבדתה תקוותה, גמלה בלבה ההחלטה שלא להטרידו בענייניה. כנראה זהו גורלי, פסקה בלבה, וגוש צורב בגרונה. החודשים חלפו והיא התנחמה במראה חיוכו הזוהר כל אימת שבא, ונחמה זו קנתה משכן נוח בלבה.
•••
"בוקר טוב, ילדים, לקפל את השמיכות, להכניס לקופסאות. היום הוא יום חג."
מאז הגיעה לא ראתה נהיד נהרה כזאת על פניה של בתול ומבע כה מרוכך בעיניה. האישה הזעופה נהפכה באורח פלא למלאך צחור כנפיים. נהיד לא ידעה איזה חג הוא היום ותלתה את האשם בסדרי הימים שהשתבשו עליה בשהייתה הארוכה בבֵּהַשְׁתִיֶה.
"איזה חג, אמא?" שאלה הלן.
"חג היציאה לארץ ישראל. בעוד שעתיים יוצאים לדרך, ברוך השם!"
ידיה של נהיד קפאו על השמיכה. דניאל! היא לא תספיק להיפרד ממנו. הפעם הודיע לה מתי יבוא, והיום הוא יום ביקורו. כהרגלו, יגיע רק לקראת הערב, בתום לימודיו ועבודתו. לא, זה לא ייתכן. השוער אמר לה במפורש שמהבֵּהַשְׁתִיֶה לא יוצאים כל כך מהר. ואכן, כבר חלפו כמה חודשים, אולי שישה או שבעה. אז למה אי אפשר להמתין עוד מעט, עד הערב, כדי שתוכל להיפרד מדניאל? מי יודע אם תראה אותו שוב. אולי זאת תהיה הפעם האחרונה. היא לשה את בטנה לרכך את הכאב.
"קומי, תגמרי לקפל. היה לך לילה שלם לחלומות. מה את חולמת עכשיו?"
היא התנערה מעיצבונה וחשה למלא אחר ההוראות. בעודה מקפידה לבצע את הפעולות שנועדו לרצות את בתול, דרשו ההרהורים את התייחסותה. ארוחה חפוזה הוגשה, ונגיסותיה האטיות לוו בתחושת רפיון כללית. מיחושי הבטן קנו אצלה שביתה, והיא עיסתה אותה בהיחבא. היא לא היתה שותפה לתכונה הכללית המפַכה סביבה, והדיבורים הנרגשים על הנסיעה הקרבה חלפו מעל אוזניה. במשך כל הבוקר לא אמרה דבר.
לפתע נשמעו צפירות רמות, מלוות בשאון צעדים, ריצות ודיבורים של אנשים הנעים לעבר שער הבֵּהַשְׁתִיֶה. "הזדרזו!" קראה בתול. בני המשפחה נשאו את המזוודות, האריזות והצרורות והתקדמו לעבר המוניות שחיכו בחוץ. נהגיהן המשיכו להפעיל את הצופרים בקוצר רוח. כעשר משפחות נוספות עשו אף הן את דרכן החוצה. נהיד נטלה את מזוודתה וגררה את רגליה באי רצון אחר העדר. בהגיעם לשער שיגר אליה השוער מבט ידידותי. "אתם יוצאים, אני רואה."
פניה התכרכמו. מעיניו ניבט עצב, אך היא זיהתה בהן גם עידוד. "אני מאחל לך הצלחה. אמסור דרישת שלום לדניאל."
היא רצתה להודות לשוער הטוב, אך הנהגים האיצו בהם, "היכנסו, היכנסו!"
בזה אחר זה השתחלו כולם לתוך שיירת כלי הרכב. נהיד נותרה לעמוד בחוץ. בתול יצאה מן המונית וגררה אותה פנימה. היא רצתה להתנגד, רצתה לצעוק, רצתה להישאר ולהמתין לדניאל. היא שלחה מבט אחרון לעבר השומר, אולי משם תגיע ישועתה. הוא עמד ונופף לה לשלום. שום הגה לא נחלץ מפיה, וכוח ההתנגדות שלה אף הוא שבת.
היא הצטמצמה בקצה המושב האחורי, לצד הילדים הקטנים, בתול האוחזת בתינוק והלן הדחוקה בקצהו הנגדי. ליד הנהג ישבה העיוורת. ציון התמקם עם יתר הילדים במונית שלפניהם. על ברכיה הונחה המזוודה, והקופסה נטמנה בתא המטען.
"אנחנו נוסעים לטורקיה, ואני לא רוצה צרות איתך. האם זה ברור?" פקדה בתול בתנועת אצבע מזהירה.
היא הנהנה בהכנעה בעודה תוהה, מדוע נוסעים לטורקיה כדי להגיע לארץ ישראל? כמה זמן ישהו בטורקיה? רק דניאל היה יכול להשיב לשאלות. איך החמיצה אותו?
שיירת המוניות יצאה לדרכה וענני אבק התאבכו מאחוריה. לאחר נסיעה ממושכת שנראה כי אין לה קץ, הכריזו הנהגים על חניית ביניים. הנוסעים קיבלו את ההוראה באנחת רווחה ויצאו לחלץ עצמות, להתרוקן מפסולת הגוף ולהרוות צימאונם בתה. הגברים השיחו ביניהם על המשך הדרך והנשים טיפלו בתינוקות. היו בהן מי שפרקו את מטען ההתרגשות בשיחות בלתי פוסקות או בהליכת רכיל. הילדים עמדו לרגע בחוסר תכליתיות הם לא ידעו מה משך העצירה, מה מותר ומה אסור אך במהרה הוסרו המחסומים ואחדים מהם התגודדו וחילצו הלצות הדדיות. אחרים שיחקו בתופסת, וכמה בנות ישבו על הסלעים ועסקו בניחושים. מעת לעת הפנו לעברה מבט, ונראה שהיא נהפכה לנושא שיחתן המתלחששת.
היא עמדה מרוחקת ומנותקת, לקחה לידה מקל תועה ושרטטה מעגלים על האדמה. קולות החיים סביבה העצימו את תחושת הבדידות. גם כשהתכבדו הנוכחים בסנג'ד חורמאי, לא קרבה לקבל את הפרי שאהבה, והם מצדם הניחו לה ולקדרותה. מהלן, שהיתה נתונה בשיח חברות, כמו השתכח כליל דבר קיומה של האחות המאומצת.
בהמשך הנסיעה התמידה בשתיקתה. עיניה הבוהות בחלון לא הבחינו בנופים ההרריים שחלפו משני צדי המסלול ולא בכפרים שהופיעו מעת לעת. הלילה זימן להם חניית ביניים באכסניה מעופשת. אחר כך היו עוד יום ועוד לילה, עם אכסניה תאומה, והנה באחד הבקרים לחשה בתול באוזנה: "הגענו למעבר הגבול. זכרי ששם המשפחה שלך הוא גבאי. שלא תגידי שם אחר ותכניסי אותנו לצרה, אה?"
היא הנהנה בצייתנות, הציצה לעבר שוטר הגבול שקרב אל המכונית ופנס בידו ומיד עצמה את עיניה המסנוורות והשימה עצמה ישנה. השוטר הפנה אל נהג המונית שאלות בשפה שלא הכירה, ואחריו פנה אל בתול ולאחר כמה שאלות הניח לה.
נראה שהשינה של נהיד לא הרשימה אותו, אולי בעטיים של עפעפיה הרועדים. בתול טלטלה את זרועה, "תתעוררי, השוטר רוצה לשאול אותך כמה שאלות."
היא פקחה עיניים היישר אל פניו המאיימות של השוטר ואל השפם האדיר המפאר אותן. רעד אחז בה. הוא שאל אותה שאלה, אבל היא לא הבינה את שפתו.
"הוא שואל מה שמך, עני לו," אמרה בתול. בתוך כך לחצה על זרועה.
"נהיד גבאי," אמרה תוך שהיא מתחמקת מעיניו ותולה מבטה בכובעו.
השוטר העיף מבט בתעודה ושאל שאלה נוספת.
"הוא שואל בת כמה את."
"בת חמש עשרה," השיבה אל הכובע והראתה עשר אצבעות ועוד חמש.
"נערה נבונה," אמר פתאום בפרסית, הורה לנהג להמשיך ועצר לחקור את הנוסעים בשאר המוניות.
"המכוער הזה ניסה לטמון לנו פח, אבל לא הצליח," צהלה בתול חאנום. "הוא דיבר איתנו בטורקית כאילו הוא לא יודע פרסית. רצה לשמוע מה אנחנו מדברים בינינו. כל הכבוד לנו." אף שהמחמאה לא הופנתה ישירות אליה, חשה נהיד זרם חום מתון עולה ממעמקי בטנה. היא היתה גאה בעצמה על שהשיבה כראוי לשוטר וקיוותה שמעתה בתול תשפר מעט יחסה אליה.
יתרת הדרך עברה עליה במעט יותר עניין היא התבוננה מבעד לחלון ברחובות המוארים בפנסים, בעוברי האורח המעטים המהלכים בקור, לבושים בבגדים פרחוניים, ואף שלא ידעה את שם העיר או הכפר, הסתננו ללבה החשוך קרניים של אהדה וקרבה כלפי המקום והאנשים המהלכים בו.
חלף לילה, חלף עוד יום, והמונית המשיכה לגמוא מרחקים, עם עצירות ביניים קצרות, עד עצירתה הסופית סמוך לנמל. ציון יצא אליהם, שלשל ראשו מבעד לחלון הפתוח והכריז, "עכשיו מחכה לנו הנסיעה האמיתית לארץ ישראל."
•••
הנוסעים נערכו ללינה בעיר הנמל איסטנבול ופוזרו בין שלוש אכסניות. נערי שירות שארבו לבאים הקיפו אותם מיד, נשאו את הציוד אל הלובי הזעיר והמטונף וזכו בתשר המיוחל. באישון לילה הם עלו לחדריהם, ועם אור ראשון של בוקר הקיצו והתארגנו ליציאה. שוב העלו את המיטלטלים, הפעם לכלי רכב מקומיים. ארוחת הבוקר החפוזה כללה גבינה, חלווה ולחם, שנקנו במאפיות ובדוכנים הסמוכים.
לאחר כברת דרך ארוכה עצרו והמתינו. נהיד לא ידעה לְמה ולמי ממתינים. חלפו שעות והחלה ההתארגנות לארוחת הצהריים. קרקורים רחשו בבטנה הריקה, והיא עברה בין הסועדים והתאוותה לקבל מנת אוכל כמו כולם, אך האוכל פסח עליה. היא התיישבה מרוחקת ומנודה. למזלה, הלן בצעה את הכריך שלה לשניים ונתנה בידה את חציו.
"מרסי," לחשה נהיד ופתחה במתקפת נגיסות, שהביאה לשיעול מחניק.
"יָבָש יָבָש, לאט לאט," חייכה הלן וטפחה לה על גבה. "האמת היא שגם אני גוועת ברעב. אביא עוד אחד לשתינו." היא רצה ושבה עם כריך גדול יותר. "אמא שיבחה אותי על התיאבון: 'אני רואה שהמחשבה על ארץ ישראל עוררה בך תיאבון. ארץ זבת חלב ודבש.'"
השתיים נעצו בכריך שיניים רעבתניות.
"חכי," קראה הלן ונעלמה. היא שבה ובידה כוס צ'אי. "שתי, אני חוזרת לקחת גם לי."
נהיד לגמה מהצ'אי וטעם מר מילא את פיה. היא התקשתה להחליט טעמו של מה מר יותר, של התה הטורקי השחור משחור או של הגילוי שהיא מחויבת לאכול ולשתות מחוץ לטווח עיניה של בתול. חרף הדמיון בין אמה לבין בתול, היה בין השתיים פער גדול ומשמעותי: אמה קמר היתה בעלת לב רחב ונהגה להעניק לשכנים דברי אוכל מוצרי חלב, ענבים וכל מה שהניבה להם חלקת האדמה הגדולה בבוסתן וגם מאהרן לא מנעה דבר, גם לא את הלחם שבו התפטם, ואילו בתול עיוורת כלפי כל מי שאינו בשר מבשרה. היא רוקנה את תכולת הכוס בצד השביל.
"גם אני לא אוהבת את הצ'אי הטורקי," נשמע קולה של הלן מאחוריה. "אני מקווה שבארץ ישראל הצ'אי הוא יותר פרסי ופחות טורקי."
נהיד מסרה לה את הכוס ופנתה להתבונן בים הגדול המשתרע לפניהן. הבנה פתאומית ניצתה בה, שזהו הים שיוביל אותה לארץ ישראל. לפתע ארץ ישראל נראתה כה קרובה. רטט של התרגשות עבר בה כשנזכרה בדברים שאמרו לה אביה ואחיה על בואה לארץ הקודש. האם זאת אכן זכות גדולה?
18.
היא השתטחה על הרצפה הדביקה. צחנת הנוזלים שהותירה פעולת המעיים המשובשת שימשה לה בת לוויה יחידה זה שעות רבות. ידה נעה ופגשה במצחה, ממששת, בודקת. ככה אמה נוהגת לוודא מצב של חולי. מצחה החם היה עדות נאמנה להיותה נתונה באחד מן הימים הקשים יותר, שבהם אמא היתה בוודאי פוטרת אותה מלימודים. היא ניסתה לקרוא לעזרה, אך הניסיון הדלוח לא הניב דבר ופיה לא הפיק שום צליל. אין פה איש, קבעה לעצמה באפיסת כוחות ובאפס תקווה. גופה התעגל כעובר והיא הסיטה עיניה בתיעוב מהשלולית העכורה המקיפה אותה. "באבא, באבא," התאמצה לגבור על רעש המנועים, אך נראה שמיתרי גרונה יצאו מכלל שימוש. שוב התעוררה בה תחושת קבס מלווה בעוויתות, ועוד נחשול נפלט והוטח על הרצפה המזוהמת.
כמה זמן עבר מאז עלו לאונייה? תהתה, ובעיניים עצומות ניסתה לשחזר את ההתרחשויות כיצד החלו כולם נחפזים, נדחפים וצרים על סירות המשוטים, שהלכו וקרבו אל האונייה, והיא התייראה פן תימחץ על ידי ההמון ופילסה בעיניה שביל צדדי, אך הוא נעלם בהרף עין ונדמה היה לה שרגליה נישאות מאליהן.
בהגיעם אל הסיפון קיוותה לאתר את משפחת גבאי, אולם נהדפה בידי ההמון הנדחף ונפלט אל תוך קרביה של האונייה. אנשים האיצו ודחקו בה לרדת למטה. בשוך המהומה מצאה עצמה באזור שנראה כמו תא המטען של האונייה היו בו חלקי מכונות ואריזות רבות שהונחו זו על גבי זו. באחת הפינות נגלתה פיסת רצפה פנויה שקרצה לה לבוא, והיא התיישבה עליה והחלה לייצב את נשימותיה. אנשים וילדים המשיכו להתרוצץ סביבה. לפתע נשמעה צפירה רמה והאונייה החלה לנוע, מתנדנדת ומיטלטלת, וסחרחרה החלה סובבת בראשה.
שעות חלפו, והרעב והצמא לא הניחו לה. במשבצת שהסתתרה בה לא נראתה נפש חיה. איפה הם? תהתה. איך אמצא מים ואוכל? דניאל בוודאי היה מתמצא באונייה ומכוון אותי. איפה אתה, דניאל? אני כל כך זקוקה לך.
במאמץ רב התעטפה באחת מיריעות הברזנט המאובקות שהיו מונחות בערימה, משכה את הבד הנוקשה אל צווארה, התקפדה וניסתה להתמסר למבואות השינה ולהתמזג עם הטרטורים החדגוניים של המנועים ושל מדחפי האונייה.
לאחר לילה מתעתע עם פרקי שינה קצרים, הקיצה בבוקר בתחושות מייסרות של צמא ורעב. היא קמה ממקום מרבצה, שחררה את ידיה התומכות בראשה והסחרחורת והבחילה התעוררו גם הן. מעיה פלטו מיץ קיבה.
היא קמה באטיות רבה והחלה מחטטת בין החפצים. חבית שאליה מוצמד ברז היתה בהחלט תגלית מעודדת. היא סובבה את ראש הברז. נוזל שקוף זלג אל הרצפה. האם אלה מים? אולי זה נוזל מסוכן לשתייה? היא פתחה שוב את הברז והריחה. לא נידף שום ריח. אלה בוודאי מים, הסיקה. מה יש לי להפסיד? אם אלה מים, אשתה וארווה את צימאוני, ואם זהו רעל, אשים קץ לייסורי. היא הושיטה יד וטעמה מהנוזל שמילא את כף ידה. "מים!" קראה בקול עמום. היא שתתה עוד ועוד, בעוד מים רבים נקווים על הרצפה. משהרוותה את צימאונה חשה הקלה. יש למצוא אוכל, אמרה לעצמה, מעוּדדת. בידיים חלושות נברה בין האריזות, פתחה כדי סדק אחת מהן ומצאה סכינים וכפות. אריזה נוספת הכילה צלחות, בשלישית היו כוסות, וברביעית קופסאות פח.
היא הושיטה יד וחילצה קופסה אחת ואחר כך פרשה על הרצפה את יריעת הברזנט ששימשה לה כשמיכה והתיישבה עליה. היא פתחה את קופסת הפח, וצווחת שמחה פרצה מפיה למראה החלווה שקרצה אליה. מיד שלחה שתי אצבעות משתוקקות, חפרה והביאה חתיכת חלווה אל פיה. הטעם היה ערב לחך, והיא אכלה עוד חתיכה ועוד חתיכה, עד שמעיה מחו וקולות הקרקור הלכו וגברו. היא הניחה את הקופסה הריקה על הרצפה וידיה נשלחו אל בטנה. בתוך רגעים ספורים הטילו המעיים את תוכנם, וטעם החלווה הנחשק נהפך למאוס.
נטפי זיעה בצבצו על מצחה וזלגו אל פניה. רפלקס ההקאה הבא לא הוביל לפעולת השחרור. אני נחנקת, נבהלה והעבירה סביבה מבט מלא תחנונים. הסביבה היתה ריקה מאדם. הנחשול הבא, הארוך והמייסר, חילץ את שארית החלווה המבחילה, בתוספת מיצי קיבה דלילים. איפה המשפחה? למה הם לא מחפשים אותי? איפה הלן? מתי יורדים מהאונייה? מתי יגיע הסוף לסיוט?
כל אותו היום, היום השני למסע הימי, לא העזה לאכול. גם הרצון לנסות לאתר את מקומה של המשפחה נמוג. מפעם לפעם גמעה טיפות מים מהחבית. היא עשתה שימוש שלישי בברזנט גרפה בעזרתו את הנוזלים העכורים אל מתחת לארגזים, פתחה את ברז החבית, שטפה את הרצפה והצניעה את ריחות הסחי. אחר כך נטלה יריעת ברזנט חדשה והניחה אותה מתחתיה. עם בוא הערב ביקשה לחלץ מן הערימה יריעת ברזנט נוספת שתשמש לה שמיכה, אלא שכוחותיה כלו. לאחר כמה ניסיונות כושלים הניחה לברזנט, שכבה ועצמה את שמורות עיניה, והחושך עטף אותה כשמיכה.
לפתע חשה נגיעה בראשה. היא פקחה עיניה בבעתה. מעליה עמד ברנש מזוקן, פנסו מבליח בחשיכה. עיניו של האיש היו אדומות ושפם אדיר הסתלסל מעל שפתו, על ראשו חבש כובע אדום ואת גופו עטפו מכנסי שרוואל תפוחים. היא זחלה לאחור ועיניה התרוצצו ממנו לצדדים ומהצדדים אליו.
הוא הניח את ידו הפנויה מאחורי גבו ודיבר ברוך: "אל תפחדי, ילדה. אני לא אעשה לך שום דבר רע."
היא התקשתה להאמין לברנש השעיר ואדום העיניים העומד קרוב מדי אליה. האימה לפתה אותה וידה נחפזה לגונן על ראשה. עתה הצטערה שבחרה במקום שאין בו איש מלבדה. היא קמה, נאחזה באחד הצינורות ופתחה את פיה לצעקה, אך הקול נותר כלוא בגרונה.
"אני רוצה לעזור לך, ילדה. זה לא טוב שאת נמצאת פה לבד. זה מסוכן. יש אנשים לא טובים שיכולים להזיק לך. אני רוצה לעזור לך."
"מי... אתה?" נחלץ קולה מכלאו.
"אני מצוות האונייה. באתי לקחת מכאן ארגז של חלווה לחלק לאנשים. זה לא מקום מתאים לילדים."
המילה "חלווה" חידשה בה את הקבס.
"אני רואה שאת לא מרגישה טוב וגם הקאת. נראה לי שאיבדת את המשפחה שלך, ובוודאי גם הם מחפשים אותך. ספרי לי מי את, עם מי הגעת, ואעזור לך למצוא אותם."
נהיד החלה לבכות. הברנש המזוקן אחז בעדנה בידה, אבל היא נרתעה והחלה לצעוק. הצעקה נשמעה היטב הפעם.
"ששש..." ניסה להרגיעה והסיג שוב את ידו. "אני רק מנסה לעזור לך. במקום לבכות ולצעוק, קומי ונצא מכאן, ובינתיים ספרי לי מה שמך ומה שם המשפחה שלך כדי שנגיע אליה."
"אתה טורקי?" שאלה. השוער בבֵּהַשְׁתִיֶה אמר שאסור שמישהו ידע שזאת לא המשפחה שלה, נזכרה, אחרת יהיה מאוד מאוד לא טוב.
"כן," חייך. "מדוע את שואלת? האם הפרסית שלי כל כך גרועה?"
"שמי נהיד. אני איבדתי את המשפחה שלי, גבאי. אתה יכול למצוא לי אותה?"
"או, הנה את מתחילה לדבר. מי מהמשפחה שלך נמצא כאן?"
"ההורים שלי, בתול וציון גבאי, ועשרה אחים ואחיות." היא שמה לב שאינה יודעת את שמה של העיוורת.
"בואי איתי, עזרי לי לחלק את החלווה ואחר כך נצא לחפש את המשפחה."
היא הנידה בראשה לסירוב.
"את לא רוצה לעזור לי לחלק את החלווה? אתן לך קופסה אחת שלמה במתנה."
היא הסיטה את מבטה ואחזה בבטנה.
הברנש המזוקן הניע את ראשו באטיות. "אהה. זאת את שחיסלת את הקופסה שנעלמה מהארגז. אני לא מתפלא שהקאת. אם כך, לפני שאחלק את החלווה אתן לך משהו טוב יותר לאכול. בואי אחרי." הוא החל ללכת ורגליה דשדשו בעקבותיו. לאחר כברת דרך קצרה נכנסו למדור שלאורך קירותיו מקררים וארגזים גדולים. האיש הוציא מהמקרר גבינה, ומאחד הארגזים שלף לחם. הוא הניח אותם בצלחת והגיש לה.
"שבי ותאכלי, ואני אצא לחלק את החלווה ואשוב אלייך למבצע החיפוש," אמר והצליח להפיג עוד את חשדותיה.
היא התיישבה על פיסת מחצלת פנויה. בהתרחקו מהמקום אכלה לאט, בעודה מהרהרת בתגלית המפתיעה כי יש אנשים רעים שהרושם הראשון מהם הוא טוב, ויש אנשים טובים שהרושם הראשון מהם הוא רע.
19.
הגבינה והלחם הציפו אותה ברגשי הודיה לברנש המזוקן ואדום העיניים. העייפות שוב זחלה באיבריה. היא הביטה סביב וגילתה עוד מצבור של יריעות ברזנט. כמיומנת בענייני ברזנטים, ניגשה ונטלה מראש הערימה יריעה אחת, פרשה אותה על הרצפה ולקחה יריעה נוספת. היא שכבה והתכסתה, ועפעפיה נעצמו.
בבוקר פקחה את עיניה, עצמה אותן שוב, סבה אל צדה ונרדמה קלות. לפתע הקיצה עם זיכרון דבריה של הלן על אופן התעוררותה. היא התיישבה ושפשפה את עיניה. היום האיש המזוקן יעזור לי למצוא את המשפחה האבודה, הרהרה, ומיד הבחינה בפניו ובעיניו האדומות.
"בוקר טוב, נהיד ג'ון," חייך אליה ושפמו העצום חייך איתו.
היא השיבה בתחושה של קרבה ואמון על ברכתו של האיש שטרם ידעה את שמו.
"יש פה כיור עם ברז. את יכולה להתרחץ, ואחר כך נשב לאכול. יש לי הפתעה. אבל את צריכה להתאפק עד סיום הארוחה."
ארוחת הבוקר כללה לחם, גבינה וכוס חלב. היא אכלה בזריזות ובתאווה ואז שלחה בו מבט מלא תחינה.
"הפתעה!" הכריז וסלסל בהיתול משעשע את שפמו.
היא כמסה חיוך לנוכח משובתו.
"את לא שואלת מה ההפתעה?"
"אתה הרי עומד לומר לי," השיבה בתום.
"את חסכנית במילים. לא שואלת שאלות מיותרות."
היא כבשה פניה בביישנות.
"ובכן, נסיכתי, נמצאה האבידה. אנחנו בדרכנו אל המשפחה שלך. אחרי!"
הוא החל ללכת בצעד בוטח, והיא אחריו, רוחה מעודדת. לבה פעם בקצב מהיר, כמו היתה עתידה לפגוש את משפחתה האמיתית. בדרכם בבטן האונייה נגלו לעיניה המוני הנוסעים, עומדים או יושבים או שרועים על הרצפה בדחיסות, לכודים בבליל של ריחות באושים תערובת של שתן וקיא ועוד ריחות בלתי מזוהים וקולות הגניחות נשמעו מכל עבר. היא הבינה שהסבל לא היה מנת חלקה בלבד. "הנה נהיד!" קרא דוד הקטן.
בני משפחת גבאי, שחלקם ישבו על מחצלת ואחרים התרוצצו סביבם, הטו ראשיהם אליה. הילדים קראו, "נהיד, נהיד!" והקיפו אותה כאילו הגיעה ממרחקים, אף שמטרים ספורים בלבד הפרידו ביניהם ביומיים האחרונים. הלן רצה אליה וחיבקה אותה, ונהיד התהדקה סביבה ודרשה מעצמה לשלוט בלחלוחית שבצבצה מבין ריסיה, שלא להכעיס את בתול. היא צידדה מבט אל בתול ואל ציון לסירוגין. בתול נראתה כמו צנון שהוטל למדורה. האם הם כועסים על היעלמותה?
"איפה את?" ירקה לעברה ופניה בוערות. "למה את עושה לנו בושות? אין לאגא מה לעשות והוא צריך לבזבז את הזמן שלו ולחפש אנשים? את לא מתביישת? מתי תתבגרי?"
עיניה נמלטו מפניה של בתול וננעצו בנעליה.
הברנש המזוקן מיהר למחות. "שלא תבינו לא נכון. לא בזבזתי זמן. הילדה לא מצאה אתכם, ואני מצאתי אתכם בתוך כמה דקות, ואתם שוב יחד."
"אל תעשה לה הנחות, אגא. היא צריכה ללמוד להיות אחראית," הגנה בתול על עמדתה.
"סליחה, גברתי. הרשי לי לשאול אותך: ואיפה האחריות שלך ושל בעלך? אתם מאבדים ילדה, והנה מתחיל היום השלישי שאינכם רואים אותה. לא דאגתם? לא חיפשתם? לא שאלתם את עצמכם מה קורה לה? גם אם היא ילדה זרה ולא דם מדמכם, ונראה שכך הוא, חובה עליכם לדאוג לה ולשלמותה. הילדה סבלה, היא היתה לבד, לא היה לה מה לאכול, ואחרי שמצאה משהו ואכלה היא הקיאה את נשמתה. ומי כמוכם יודע אילו עוד סכנות אורבות לילדות חמודות כמוה. אתם חסרי אחריות וחסרי אנושיות. אל תטילי את האשמה על הילדה התמימה והטובה הזאת, שהתעלמתם מקיומה כאילו היא אוויר. חובה עליכם להתנצל בפניה ולדאוג לה מכאן ואילך כל עוד היא במשמורת שלכם."
נהיד צידדה מבט אל פניה של בתול, ללקט מהן פיסות חמלה, אך תרעומת חדשה מילטה שוב את עיניה אל הרצפה.
"מי סיפר לך את כל הדברים האלה?" שאלה אותו בתול ופנתה אל נהיד בשצף. "מה את פותחת את הפה הגדול שלך ומדברת יותר מדי? את לא יודעת לסגור את הפה איפה שצריך שיהיה סגור? אם הייתי יודעת שיש לך לשון כזאת ארוכה, לא הייתי מסכימה לקבל אותך."
הברנש המזוקן התרתח. "היא לא סיפרה לי שום דבר. היא ילדה צנועה ושקטה. בקושי הצלחתי לחלוב מהפה הקטן שלה את שמה ואת שמותיכם כדי שאוכל לעזור לה להגיע אליכם. היא לא סיפרה יותר מזה. אבל כלל לא קשה להסיק מסקנות בנוגע ל'קשר' ביניכם. זה לא סוד שמשפחות מאמצות ילדים ומובילות אותם לארץ ישראל. אם הילדה האמיתית שלכם היתה הולכת לאיבוד, הייתם מחפשים אותה בכל האונייה ולא מוותרים עד שהייתם מוצאים אותה. כדאי שתפסיקי לבקר את הילדה. תסתכלי פנימה ותתחילי להעביר את הביקורת אל עצמך ואל בעלך. אתם יושבים כאן שאננים, דואגים לעצמכם ולילדים שלכם, ולא אכפת לכם מילדה יקרה שהלכה לאיבוד. חִשבו מה היו עושים לכם הוריה אילו היה קורה לה משהו חמור יותר ממה שקרה לה, שהוא כבר חמור כשלעצמו. אני מצפה שתתייחסו אליה יפה ותתנהגו בדיוק כפי שהייתם רוצים שאדם זר יתנהג כלפי הילדה שלכם. עוד מעט נגיע לחיפה. קחו את עצמכם בידיים ושמרו על הפרח הזה."
"אתה אל תדאג להורים שלה. גם הם לא טלית שכולה תכלת. מי שולח את הבת שלו למקום כל כך רחוק ומפקיר אותה בידי אנשים זרים? שיגידו לנו תודה שהסכמנו לצרף אותה אלינו. עם טיפול בעשרה ילדים ובאישה עיוורת, ובתנאים האלה של האונייה, היא לא חסרה לנו על הראש. ובכל זאת אכפת לנו ממנה."
"גברתי, חוסר האכפתיות שלך הוא איום ונורא," התעקש האיש המזוקן.
"אין לך זכות לדבר אלי ככה "
"בס," קטע אותה ציון. "תפסיקי לדבר שטויות."
הוא פנה אל הברנש המזוקן, "אני מודה לך על שהצלת את הילדה. עשית מצווה גדולה. תבוא עליך הברכה. אני מסכים עם כל מה שאמרת ואקח את דבריך לתשומת לבי. אני מצטער ומתבייש." לאחר מכן פנה אל נהיד, "סלחי לי. ברוך השם, אני רואה שאת בסדר עכשיו. איך את מרגישה?"
"בסדר," לחשה וקיוותה להיעלם מהמקום.
"יופי. מעכשיו הכול יהיה בסדר. בואי, שבי איתנו, אל תעמדי ככה."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השישי של הספר.
שרה אהרוני / הנערה מח'ומיין
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך הספר: עמיחי שלו
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
הדימוי שעל הכריכה: Freepic
צילומי הרקע: עמירם אורן
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
