בשבת השחורה יאנה דרום הייתה בטוחה שמפעל חייה ירד לטמיון. "כמי שמרצה על איך לגדל שמחת חיים, הרגשתי שהמילה שמחה הפכה לאסורה. עברו שבועות עד שהתחלתי להעלות בסטורי כל מיני דברים מצחיקים, סרטונים של הומור עצמי, נגיד שאני פותחת את המקרר בבולמוס של אכילה רגשית בגלל המצב, ומתוך המקרר בוקע הקול של ביידן: 'דונט, דונט'. זה היה הסרטון ששבר את כל שיאי הצפיות שלי, והתגובה שחזרה על עצמה הייתה 'זו הפעם הראשונה שחייכתי מאז 7 באוקטובר, הפעם הראשונה שצחקתי בקול'. ככה הבנתי שאנחנו צריכים חוסן מנטלי, שאנחנו חייבים להתחיל לעבוד בזה ושהתפקיד שלי במלחמה הוא להרים-להרים-להרים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
דרום (42, ילידת בלארוס, אם לשלושה, "מכורה לקפה ולפחמימות ריקות") חזרה מאז למסלול המהיר כמרצה מבוקשת, יזמית עסקית וחברתית ויוצרת תוכן. ספרה המגניב להפליא, "המדריך לשמחת חיים", שיצא לאור ארבעה חודשים לפני המלחמה, הפך ללחמנייה לוהטת בעיצומה ("זה מעיד עד כמה אנחנו צמאים לשמחת חיים") ועל גבו מתנוסס הסלוגן שלה, "הצרות מגיעות לבד, את השמחות צריך לייצר". בהתאם, בפתח ביתה החדש בבנימינה מונח שטיח שמזהיר "גוד וייבס אונלי".
הגישה הזאת שימשה אותה גם כשגילתה בגיל 28, בהיריון הראשון, גוש בשד. "כיוון שאמא שלי חלתה בסרטן השחלות, נבדקתי בגיל צעיר ונקבע שאני נושאת את הגן BRCA שמגדיל משמעותית את הסיכון שלי לחלות. הרופא אמר לי, 'את בסיכון, אבל בעתיד תעברי כריתה מניעתית של השדיים וכשתסיימי ללדת נוציא את השחלות'. ופתאום, בשבוע ה-14 להיריון, כשכבר מאוחר להפלה יזומה, הודיעו לי שאני חייבת להתחיל כימותרפיה. בעשור האחרון, לאינספור הנשים החולות שפונות אליי אני אומרת להקשיב לרופאים, לא להתנהג כמוני".
למה, מה עשית?
"לקחתי סיכון מאוד גדול על החיים שלי כשלא הסכמתי להתחיל בכימותרפיה במהלך ההיריון. עברתי ניתוח להוצאת הגידול, ושלושה שבועות אחרי שילדתי את נויה (בת 14) עברתי כימו והקרנות במקביל לכריתת שד ושחזור פלסטי, שנכשל. אחרי שנה חזרתי לחיים, עבדתי אז כמנהלת שיווק של מכבי חיפה בכדורסל, וחלמתי על ביקיני או חזייה יפה. אז מה אם אני כרותת שד? רציתי להרגיש סקסית. יצאתי למסע ארוך. מצאתי סטודנטית לעיצוב אופנה, הראיתי לה איך אני רוצה שהחלק העליון של הביקיני יתפוס את הפרוטזה, עיצבתי מיני-קולקציה לכרותות שד, התחלתי לקבל הזמנות, ובהמשך גם פתחתי חנות, שהפכה לרשת. רציתי להביא לנשים את כל מה שהיה חסר לי. בחנות אני מחלקת מרשם לתקווה, למרות שמאז שחליתי איבדתי עשרות חברות לסרטן. השליחות שלי היא לתת תעצומות נפש".
שנתיים אחרי הלידה נכנסה להיריון עם שיר (בת 11). "זה לא היה מתוכנן. בגלל הטיפולים לא קיבלתי מחזור מלא זמן, אני כבר לא זוכרת מה גרם לי לעשות בדיקה, וכשקיבלתי תשובה חיובית נכנסתי לסטרס. עצרתי בתחנת דלק, צילצלתי לאונקולוגית שלי והלב שלי היה על מאתיים. פחדתי שהיא תגיד לי שאני חייבת הפלה. אמרתי לה שאני לא יודעת איך נכנסתי להיריון והיא שאלה אם אני רוצה שהיא תסביר לי איך זה קרה. הרגשתי שההיריון הספונטני הזה בא אליי מלמעלה, שיש לו סיבה".
מה הכוונה?
"כשהייתי בחודש השלישי עם שיר אמא שלי נפטרה מסרטן השחלות, בגיל 56. אבל מבחינתי, דקה לפני שהיא עזבה את העולם, היא ידעה שהחלמתי. היריון ספונטני אחרי מה שעברתי זו באמת החלמה. כשאחי ואני הובלנו את הגופה של אמא לחדר הקירור האחות אמרה לי, 'אל תיכנסי, אמא אמרה לי שאת בהיריון'. הייתי בהלם. ברגעים האחרונים שלה, כשהיא כבר מחוברת למורפיום ובקושי מדברת, היא חלקה את סוד ההיריון עם האחות. כל הביטחון העצמי שלי בא מאמא, שתמיד השוויצה בי, והמוות שלה נתן לי פרופורציות. למזלי, לצד המוות גידלתי בתוכי חיים. שיר דומה לאמא שלי ברמה קיצונית. במשך חצי שנה הינקתי הנקה מלאה משד אחד, ואז עברתי כריתה מניעתית של הצד השני ושחזור. הבן שלי פלג כבר לא ינק".
הרופאים תמכו בעוד היריון?
"אני מאמינה שאם לא הייתי נשאית של הגן ואילולא עברתי שלושה קיסריים היו לי עוד ילדים. חלמתי על חמישה, אבל בעלי לא רצה, הוא לוקה במידה מסוימת של מחסור בשמחת חיים. יש לי מלא סרטונים מהבילויים המשותפים שלנו: אני רוקדת על השולחן והוא עושה פרצוף של אחד שרוצה להיקבר מתחת לרצפה".
ההרצאות הראשונות שלה, היא מספרת, היו ספונטניות. "סיפרתי איך הפכתי את המשבר הרפואי ליזמות עסקית ולאט-לאט התחלתי להרחיב ולהצחיק. תמיד היה לי כישרון תיאטרלי, בבית הספר רקדתי והצחקתי ואירגנתי את מסיבת הסיום. אבל לא הייתי חוזרת לבמה אילולא הסרטן".
"אני נאחזת בסטיקרים של חיילים שנפלו במלחמה, שהמוטו שחוזר בהם הוא, 'נלחמנו כדי שאתם תוכלו להמשיך לשמוח ולחיות ולרקוד'. ברכבת ההרים שבה עוברים עלינו חיינו במדינה הזאת השמחה מהולה בעצב והעצב מהול בשמחה, ולכן כל כך חשוב לחפש ולמצוא רגעי שמחה"
מאיפה מגיע הביטוי "לגדל שמחת חיים"?
"הפסיכולוגית שירלי יובל-יאיר הזמינה אותי להתארח בפודקאסט שלה, 'ליהנות מהדרך', וזה היה השם שהיא נתנה לפרק. הרבה חושבים שהפכתי לאדם שמח בגלל הסרטן, כי זה מה שקורה לרוב האנשים – חוטפים כאפה, נופלים למשבר ומתעוררים על החיים, אבל אני תמיד הייתי כזאת. גדלתי בבית שבו מעריכים כל דבר קטן, ותמיד יש מוזיקה בבית ורוקדים. שמחת החיים מתחילה כשלומדים להעריך את הדברים הקטנים. זה נשמע קלישאתי, אבל זה באמת ככה".
זה אפשרי גם אחרי 7 באוקטובר, או אם חוויתם אסון אישי או שכול?
"יצא לי ללוות לא מעט אנשים שחוו אובדן, במסיבה ובמלחמה. אמרתי להם שדווקא ברגע הכי קשה אדם צריך למצוא דבר אחד, קטן, שהוא יכול להיאחז בו. אם אלה ילדים נוספים שיש לכם, הבריאות הפיזית, היכולת לעמוד על הרגליים, בן או בת זוג ‑ דבר אחד שהוא חבל הצלה שימשוך אותו מלמטה. גם כשעולים למעלה יש נפילות, אבל חשוב לעצור לרגע ולחשוב על המשהו הזה, שבשבילו שווה לנו לקום בבוקר, זה מה שנותן את הכוח".
את מסוגלת לשמוח, ללא רגשות אשמה, כשיש עדיין חטופים בעזה, שאנחנו כבר יודעים שהם עוברים גיהינום?
"אני נאחזת בסטיקרים עם ציטוטים של חיילים שנפלו במלחמה, שמציצים אליי מכל מקום. המוטו שחוזר בהם הוא, 'נלחמנו כדי שאתם תוכלו להמשיך לשמוח ולחיות ולרקוד'. ברכבת ההרים שבה עוברים עלינו חיינו במדינה הזאת השמחה מהולה בעצב והעצב מהול בשמחה, ולכן כל כך חשוב לחפש ולמצוא את רגעי השמחה".
אז הנה עשר העצות של יאנה דרום לגידול שמחת חיים וליציאה מהדיכאון גם בשעות החשוכות של הלילה:
"אתמול חזרתי מהרצאה בעשר וחצי בלילה, הבת שלי נויה ישבה בסלון, הכנתי לי טוסט, חתכתי עגבניות שרי והוספתי שמנת, כמו שאמא שלי הייתה מכינה לי, ואמרתי לעצמי: 'יו, איזה כיף. נויה בסלון, תכף נראה סרט, עגבניות עם שמנת, אמאל'ה'. זו הכרת תודה שבוערת בעצמות.
כשבנינו את הבית השכנה שלי התעצבנה והתווכחה ולא ישנה בלילות, למה הממ"ד כאן ולא שם. אמרתי לה: 'נשמה, זה קירות, כולה קירות'. הנוכחות של המוות בחיי מזכירה לי כל הזמן שהכל סבבה. 'תבני את הבית, מי יודע אם תזכי לחיות בו, אז לפחות תיהני מהבנייה'. הנה, לפני חצי שעה מישהי כתבה לי שהיא לא מוצאת חליפה לבר-המצווה של הבן שלה ושהיא על סף שיגעון. עניתי לה: 'כפרה עלייך, בר-מצווה הוא אירוע של כמה שעות וזהו, נגמר, אבל החיים זה עכשיו. אלה המדידות וההכנות ועיצוב ההזמנה וסדר ישיבת האורחים'.
אני רוצה להגיד לאנשים שכל רגע כזה הוא אושר. כשהכנתי את הטוסט אתמול כתבתי בסטורי שדרגת האושר שלי היא שמונה וחצי עד עשר. כשהתיישבתי ליד נויה וראינו סרט בנטפליקס, כבר הייתי בדרגה עשר מעשר".
"בתחילת דרכי היו אומרים 'יאנה דרום? אה, זאת עם הסרטן'. היום רוב העוקבים שלי בכלל לא יודעים שחליתי, ואומרים 'אה, זאת עם שמחת החיים'. לרביטל ויטלזון-יעקבס יש עכשיו מופע חדש, 'הכל מטומטם', והיא מספרת שבעלה פעם ראה סרטון שלי על מחקר שקבע כי גבר שנותן לאשתו שש שניות נשיקה בבוקר מגדיל את תוחלת החיים שלו ביותר מארבע שנים. מאז, הוא לא יוצא מהבית בלי שש שניות נשיקה. גדול, לא?"
ענק!
"אבל באינסטגרם יש כל מיני הזויים. מישהי התלבשה עליי, ‘מאיפה המחקר?’ עניתי לה 'כפרה עלייך, יש מחקר, אין מחקר, מה זה משנה? כל בוקר יש אנשים שמתנשקים שש שניות כדי לחיות עד 124, ובזה עשיתי את שלי'. בהרצאה אני גם מבקשת מהקהל לפתוח את הווטסאפ ולשלוח הודעת 'אני אוהב/ת אותך' לבעל או לאישה. רובם נקרעים מצחוק ושולחים, ואז מגיעות התגובות מהצד השני. 'מה שתית? מה עשית? מה עשיתי? מה קניתי?' ואז פתאום יש ניצוץ של התרגשות. כבר שנים הם לא שלחו ולא קיבלו הודעה כזאת. זה עשה טוב למישהו. ואם איפשהו יש מישהו שמחייך עכשיו בזכותי - אותי זה מרגש".
"בעידן הרשתות אנחנו כל הזמן חשופים למה שקורה בחוץ, וכתוצאה מכך גם סף הריגוש שלנו עולה. בגלל המרוץ הזה כבר קשה לנו ליהנות מהסלט בבית או מהפופקורן בקערה של מקס סטוק. אז אני אומרת, 'אל תקנאו באף אדם, לעולם לא תדעו איזה מסע הוא עבר ברגליים ואיזה משא יש לו על הכתפיים', וממליצה על דיאטת אינסטגרם. האנשים שאני עוקבת אחריהם ברשתות הם רק אלה שמשרתים את החיוביות שלי. מדריכות הורים, מתכונים, עמודי מוטיבציה של קואוצ'רים מארצות-הברית. דברים שמרימים אותי".
"יש אנשים רעילים, כאלה שלא עושים לנו טוב, אני קוראת להם 'דה מרמרה קלאב'. ברגע שהם מתקרבים אלינו, הבטן מתהפכת. פעם נסעתי לצימר של אוהלים אינדיאניים, עם חברה. עפתי על השירותים מהבמבוק, איזה וואו זה לעשות פיפי ולהסתכל על הכוכבים. בעודי מתלהבת הגיעה החברה שלי, הבלתי, והתחילה לצעוק למה השירותים לא סגורים ואיזה מזל שהיא הביאה לילדה ערכת אסתמה נגד האבק שבמזרן, אלף מחשבות שאפילו לא עברו לי בראש. מאז אני לא נוסעת איתה.
ולפעמים, מה לעשות, האנשים הרעילים נמצאים במשפחה הקרובה. מישהי סיפרה לי שכל בוקר, ברגע שהיא נכנסת למשרד, היא מצלצלת לאמא שלה, שמורידה אותה. 'אני רוצה להתחיל את היום בכיף, והיא מושכת אותי למטה'. ברור שלא הצעתי לה להתרחק מאמא שלה. במקום לסנן הצעתי לה למנן, ומאז היא מוצאת במשך היום את הרגע שמתאים לשיחה עם אמה.
בצד השני של הסקאלה ניצבת ה'זרמוטה'. חברה זרמוטה היא חברה שזורמת. זה הסרטון הכי נצפה שלי ברשת, ויש כבר אלפי קבוצות ווטסאפ שנקראות 'הזרמוטות'.
עם החברות הזרמוטות אנחנו פותחות יומן, יוצאות למסעדה, האוכל לא היה משהו? לא נורא, העיקר שבילינו ביחד. אנשים לא מבינים שכשהם מתמרמרים על שטויות זה הורס להם, וגם לכל מי שמסביב, את הרגעים הכי יקרים בחיים".
"לגדל שמחת חיים זה לצאת מאזור הנוחות ולהפסיק לְרַצות. זה בסדר להגיד לאנשי המרמרה 'אנחנו תופסים מרחק כדי לשמור על עצמנו ושפיות דעתנו', אבל הרבה פעמים אנחנו פוחדים לנתק קשרים עם אנשים רעילים. כואב לי הלב על אנשים שבכל מוצ"ש מתפללים שלא יגיע יום ראשון, בגלל שהם לא רוצים לחזור לעבודה. איזה נורא זה מישהו שלא רוצה שיגיע יום חדש? אני נועלת חזק את הפה כדי לא להגיד לו שאם הוא כל כך לא רוצה שיגיע יום חדש, אז יכול להיות שידאגו לכך שהוא לא יראה אותו. אנשים פוחדים לעזוב עבודה, או תפקיד, ואילו אני מעודדת נשים לעזוב עבודות מבטיחות וללכת עם הלב. זה נכון גם לקריירה וגם לזוגיות.
אל תפחדו משינויים. בניגוד לכאלה שבמשך שנים מתבחבשים על 'יום אחד אעזוב את העיר ואעבור למושב', אנחנו עברנו מחיפה לבנימינה. איך לא פחדתי? פשוט שאלתי את עצמי מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, ודמיינתי אותו. ברגע שאדם עושה עם עצמו את הסימולציה של מה הדבר הכי נורא, הוא מוציא את הדמיונות מהראש שלו ומניח אותם על השולחן. והדמיון שעל השולחן נראה פחות נורא מזה שרץ לך בראש.
נניח שעזבתי תפקיד בכיר כדי להיות בונת ציפורניים או ציירת קומיקס, ואני מתחילה ונהנית ובא לי עוד, וכבר לא בא לי לחזור לתפקיד הקודם. מה קרה, זה סוף העולם? הדופמין שלנו מגיע משינויים".
"אמא שלי, לובה ארונוב, תמיד אמרה 'אני לא משאירה כלום לאישה השנייה'. זה גם המוטו שלי, ורציתי שזה יהיה שם הספר שכתבתי, אבל הסבירו לי שלא כולם יבינו את המשמעות.
הוריי עלו לישראל מציונות, עם כלום ביד, אבא עבד כטכנאי של מכונות תפירה ואמא עבדה כמלקטת תרופות בקופת חולים, ולמרות שהרוויחה משכורת מינימום, הייתה חולת בזבוזים. היא נהנתה לקנות שטויות וביזבזה את המשכורת עד לשקל האחרון במסעדות ובבתי קפה. חיה את הרגע ונהנתה מהחיים. כשמישהו מספר לי שהוא מחפש דירה להשקעה, במקום להשקיע בשיפוץ המטבח בדירה הנוכחית, מפני שמהדירה להשקעה הוא יוכל ליהנות בגיל 85, בא לי לנער אותו. 'מה 85? תשפץ את המטבח שלך היום, מי יודע מה יהיה מחר'.
"אמא שלי, לובה, תמיד אמרה 'אני לא משאירה כלום לאישה השנייה'. הוריי עלו לישראל מציונות, עם כלום ביד. אמא עבדה כמלקטת תרופות בקופת חולים ולמרות שהרוויחה משכורת מינימום, נהנתה מהחיים. קנתה שטויות וביזבזה את המשכורת עד לשקל האחרון במסעדות ובבתי קפה"
בעבודות הממשלתיות שהיו לי, בחברת החשמל ובנמל חיפה, ראיתי אנשים ששרפו עשרות שנים במחשבות על איך הם יבלו בפנסיה והתאכזבו להיווכח שהפנסיה היא אותם החיים ואותה שגרה. נכון, עכשיו יש לך זמן לצאת לחודשיים חופש בפיליפינים, אבל חודשיים בפיליפינים בגיל 67 זה לא כמו להיות שם בגיל 35. לכן, בכל פעם שמישהו מתלבט איתי בעניין תוכניות לטווח ארוך אני אומרת 'לא, תחשוב על מה שקורה היום'".
"יש לנו חבר טוב שאף פעם לא יצא איתנו לחופשה כי 'איך יסתדרו בלעדיו בעבודה'. במלחמה הוא דפק 300 ימי מילואים. איך הסתדרו בלעדיו במשך כמעט שנה?
אלה הסרטים שלנו עם עצמנו, אנחנו חיים על פי מה שאנחנו מספרים לעצמנו. בסרטון האחרון שלי הצעתי לעוקבים לוותר על שעתיים מהעבודה. פעם בשבוע תגיעי למשרד בעשר, במקום בשמונה, אחרי שעתיים בבית קפה עם חברות. אז תפסידי שעתיים במשכורת, כמה את מקבלת? מאה שקל לשעה? אז יירדו לך מאתיים שקל מהמשכורת. את יודעת מה זה שעתיים עם חברות, להריץ דאחקות ולצחוק כמו בהמות? 'גוד טיים' זה מטען אנרגיה. את יוצאת משם ביונסה, ולמחרת דופקת תפוקה במשרד כי משום מה יש לך רגשות אשמה".
"המצב הכלכלי קשה, אי-אפשר לקפוץ מעל הפופיק, אבל אם מחר בבוקר דוד השמש שלכם יתקלקל תמצאו כסף לתקן אותו? ואם הילד יצטרך סתימה לא תגרדו תקציב?
הורים היום מוציאים אלפי שקלים בחודש על ויסות רגשי וחושי כי הילדים מעל הכל, ואני אומרת, 'גם אתם מעל הכל'. הורים שמוותרים על עצמם למען הילדים בטוחים שזה לטובתם, אבל איזו דמות רואים הילדים? כשאת נשארת בעבודה שאת לא אוהבת, לא משנה כמה פעמים תגידי לבת שלך 'תאהבי את עצמך', את יכולה לדחוף את זה לאת יודעת לאן, זה ייכנס לה מאוזן אחת וייצא מהשנייה. אנחנו החינוך והמראה".
"לא מזמן צילצלתי לחברה ושמעתי בקול שלה שמשהו לא בסדר. באיזשהו שלב שאלתי 'ממי, עשיתי משהו? אמרתי משהו?' והיא ענתה 'לא, אבל היו לי שבועיים לא פשוטים, בעלי לא חזר מהמילואים ואפילו לא התקשרת לשאול איפה אנחנו אוכלים בשישי'. הלם.
אל תצפו שאנשים יבינו אתכם בטלפתיה. החיים שלנו מלאי משימות, מטלות, דאגות, ואם אתם רוצים משהו, פשוט תגידו. רוב מערכות היחסים נגמרות בגלל קצר בתקשורת. כמה מריבות וכמה גירושים היו יכולים להימנע אילו אנשים היו מביעים את עצמם במקום להתמכר למשחקי אגו ואבי נעלבי. מה זה להיות ברוגז עם אשתך?".
מה את עושה כשמשהו נורא מעצבן אותך?
"אני הולכת לטיפול. יש שעה בשבוע שאני לא מוותרת עליה, וגם על זה אני ממליצה. תורידי פריט אחד מההזמנה מזארה, תורידי מהחומר כדי לטפל בנפש. כשאני כועסת או מאוכזבת ממישהו אני נכנסת שנייה לנעליים שלו ומנסה להבין למה הוא עשה את מה שעשה".
"במצב של דאון אני עושה איזושהי פעולה יזומה שמסיחה את דעתי. ריח של אוכל מעורר אותי, וגם קנייה רגשית. אני לא פוסלת. אני קוראת לזה לייצר עושר סינתטי. כדי להתעודד אני קמה ויוצאת לטיול עם הכלב, שמה מוזיקה ומניעה את הגוף, זה ממש לשחרר את השד. בכל פינה בבית יש לנו רמקול ותמיד יש מוזיקה, מיקס של מזרחית, איטלקית וספרדית. גם בחתונה שלנו אף אחד לא הצליח לנחש מאיזו עדה החתן. מוזיקה היא תרופה פשוטה וקלה בחינם.
גישה חיובית כבר נשמעת כמו קלישאה, אבל מישהי סיפרה לי שסבתא שלה, בכל פעם ששמעה אמבולנס בכביש הייתה אומרת 'בטח מישהי יולדת'. בכל פעם שעולה לבן אדם מחשבה של פחד ודאגה, יש סיכוי של 50 אחוז שהיא לא תתגשם, אז למה לבזבז את הזמן על משהו שאולי בכלל לא נכון?
לפני כל הרצאה – חברת הייטק, רופאים, לא משנה מי ומה – ניגשת אליי מנהלת משאבי אנוש ואומרת לי 'הם כבדים, קשה להרים אותם', ובסוף ההרצאה כולם עומדים עם הידיים למעלה ורוקדים. אני תמיד אומרת שאדם, גם אם הוא צנון, גם אם הוא יבש, גם אם הוא דוקטור לפיזיקה קוונטית, כולם רוצים להרגיש שמחים, כולם רוצים להשתטות, וכשאני אומרת 'כולם עומדים עכשיו' אני פשוט נותנת לכל אחד מהם אישור שזה בסדר, שהוא בסדר, שהנורמלי זה להשתחרר עד הסוף.
חוץ מזה, הרבה דברים שמכעיסים אותנו בכלל לא שווים את העצבים שלנו. אני לא מתעצבנת בכביש, לא מקללת, לא צופרת, למה שלחץ הדם שלי ישתבש בגלל טמטום של מישהו אחר? ויש לי עוד".
בבקשה.
"מותר לך להגיד 'כוס אומו העולם, כוס אומו כולם'. תשאירי את הכלים בכיור, אל תנקי את הפאנלים בפסח ותבואי לארוחה בלי גב שבור. אף אחד לא ירגיש בפאנלים וכולם ירגישו שאת נהנית עם המשפחה שלך, במקום לשכב עם מיגרנה".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.02.25
