בשבועות האחרונים חזרו לישראל 21 חטופים ששהו כמעט 500 ימים ארוכים בשבי – מסע דרמטי וטעון, שסימל לא רק את קץ סבלם בעזה, אלא גם את התגשמות התקווה הלאומית לראות אותם בבית, עטופים ומוגנים. מה שהתחיל בשמחה ובהקלה גדולה למראה התצפיתניות החיוניות התחלף במהרה בתדהמה לנוכח מצבם הקשה של השבים הבאים. כחושים, מוכים וחלשים חזרו הגברים הביתה, אל הלם הבשורות הקשות שהמתינו לחלקם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
מי שניהל את המבצע הרפואי והאנושי המורכב הזה הוא קצין הרפואה הראשי של צה"ל תא"ל ד"ר זיוון אביעד-בר (45), שאחראי על הגשת הסיוע הרפואי והנפשי המיידי לשבים מרגע שנמסרו מאנשי הצלב האדום לידי צה"ל, בתוך שטח עזה, ועד הרגע שבו הועברו לטיפולה של מערכת הבריאות. אביעד-בר גם קיבל את פניהם במתחם ברעים וליווה אותם במסוק לבתי החולים. "לאורך החזרות הראשונות של הנשים והתצפיתניות הייתה התרגשות מאוד גדולה, כי זו הייתה ההתחלה וגם כי המפגשים האלה היו באופיים מאוד מרגשים ומשמחים", מספר אביעד-בר בראיון ראשון מאז כניסתו לתפקיד. "יש התרגשות עם כל חטוף שחוזר, אבל לצידה מועקה בגלל המצב שבו הם חזרו. זה חידד את ההבנה שצריך לעשות הכל כדי שהם יחזרו כמה שיותר מהר, כי לשהות שם יש השפעה שלילית על הבריאות שלהם".
4 צפייה בגלריה
תא"ל אביעד־בר. "אם היינו נשארים בנתוני מלחמת לבנון השנייה, היו במלחמה הנוכחית יותר מ־ 400 חללים נוספים" (צילום: דנה קופל)
לדברי אביעד-בר, "התחושות שלי כאדם וכרופא לראות אנשים במצב הרבה פחות טוב הן קשות ומורכבות. לצד זאת, בסיטואציות האלה אנחנו נדרשים להיות מקצועיים ולתת את הסיוע המקצועי, את הבדיקה הראשונית ואת התמיכה הנפשית. המטפלים שלנו רגילים לעבוד בסיטואציות קשות ומגוונות, במצבים מסכני חיים. הם עמדו בזה בצורה טובה מאוד".
שואלים אותי 'למה אתם לא מעלים אותם מיד על מסוק, שיראו את המשפחה'. ממש לא. זה חלק מתהליך הריפוי. החטופים נמצאים במעבר ממקום שבו הם היו חסרי שליטה וחסרי יכולת בחירה וניבוי, למצב שבו פתאום, בבת אחת, הם ככל האדם, וזה צריך להתבצע בהדרגה. קוראים לתהליך הזה דה-קומפרסיה או 'השוואת לחצים', בדיוק כמו בצלילה. כשמישהו נמצא בעומק של 200 מטר הוא לא יעלה מיד לפני הים
כמעט הכל כבר נכתב על הזוועות שעברו החטופים בשבי: על ההרעבה, על הבדידות, על העינויים הנפשיים והגופניים. מה שנראה מרחוק כמו הליך בנאלי: מפגש, בדיקה ראשונית ופינוי לבית החולים, תוכנן מתוך הרבה מחשבה, בידיעה שכל החלטה עשויה להיות קריטית לשלומם ולבריאותם. מאחורי הקלעים של מבצע הקליטה פעל מערך רפואי מנוסה, שהתכונן לאירוע במשך חודשים רבים, בדגש על חוויית חזרה הדרגתית אל החופש המיוחל. "ברגע שהשבים יורדים מהרכב אנחנו מעמידים לרשותם ליווי של קב"ניות ורופאות מאוד ותיקות, נשות מילואים שלנו מהיחידה לתגובות קרב שמתמחות בטראומה וזה העיסוק שלהן בשגרה. הן מדברות ומכילות אותם, נותנות להם חיבוק. משם, משטח עזה, אנחנו מלווים אותם למתחם הקליטה בישראל".
הדרך אל בית החולים, לדבריו, היא אירוע מורכב שדורש תשומת לב מיוחדת. "לקראת החזרת החטופים בחנו אירועים אחרים של החזרת שבויים בעולם, אבל בעיקר למדנו מהחזרת החטופים לפני שנה", הוא מספר. "אחרי המבצע ההוא ניהלנו שיחות איתם ובדקנו מה עבד טוב ומה פחות. האופן שבו אנחנו מקבלים אותם הוא חלק בלתי נפרד מהטיפול. שואלים אותי 'למה אתם לא מעלים אותם מיד על מסוק, שיראו את המשפחה'. ממש לא. זה חלק מתהליך הריפוי. החטופים נמצאים במעבר ממקום שבו הם היו חסרי שליטה וחסרי יכולת בחירה וניבוי, למצב שבו פתאום, בבת אחת, הם ככל האדם, וזה צריך להתבצע בהדרגה. קוראים לתהליך הזה דה-קומפרסיה או 'השוואת לחצים', בדיוק כמו בצלילה. כשמישהו נמצא בעומק של 200 מטר הוא לא יעלה מיד לפני הים. השוואת הלחצים הזו, החזרה לנרמול של הסיטואציה, לא מסתיימת ברגע הנחיתה. לוקח זמן לחזור. בן אדם שיוצא מחושך מוחלט, לא נכניס אותו לחדר עם פרוז'קטור. צריך לפתוח עבורו את התריסים לאט-לאט, שהאור ייכנס בהדרגה".
ובכל זאת, למה נדרשת התחנה ברעים? יכולתם להביא אותם ישר לבית החולים.
"משיחות עם השבים הקודמים הבנו שפסק הזמן הזה עם עצמם, שמתרחש שם, הוא מאוד חשוב. מההתחלה נותנים להם לבחור ולהחליט בעצמם: האם הם רוצים לשתות ולאכול ומה, הגם שהמגוון מצומצם כדי לשמור עליהם, מה הם רוצים ללבוש, האם הם רוצים להתקלח. אנחנו משתפים אותם מה הולך לקרות בהמשך, ובעיקר עוטפים אותם ונותנים להם את הזמן להתרגל. שם הם גם פוגשים רופא או רופאת משפחה שמדברים איתם ובודקים אותם.
"נותנים לכולם ויטמינים כדי להתחיל את השיקום הרפואי, ושואלים אותם למה הם זקוקים. דבר נוסף שלמדנו הוא שמאוד חשוב שמי שמלווה אותם במפגש ימשיך את הליווי עד לבית החולים. הקב"ניות שהם פגשו בהתחלה, כשיצאו מהרכב של הצלב האדום, ממשיכות איתם לכל אורך המסלול הזה. זה חלק מבניית האמון איתם".
לצד החיבוק החם, צוותי החיל ערוכים לכל אירוע מבחינה רפואית ונפשית. "אנחנו מוכנים לכל תרחיש עם צוותים רפואיים מתקדמים מאוד. לשמחתי, עד עכשיו לא נדרשנו לפעולות הרואיות מצילות חיים", אומר אביעד-בר. "כל מה שאפשר לדמיין נמצא שם, בשטח בעזה וברעים. וכמו אחרי כל אירוע מבצעי, בכל לילה אנחנו מתחקרים ולומדים מה נוכל לעשות יותר טוב בפעם הבאה".
האם ניתן להעריך את השפעות השבי הזה לטווח ארוך?
"קשה לומר בשלב הזה. כל אחד מהם עבר חוויה אחרת, ומגיע לסיטואציה הזו עם כוחות נפש וכוחות אישיים אחרים ועם סביבה תומכת שונה. מעטפת הליווי שלהם במערכת הבריאות נתפרת לפי הצרכים השונים. אין ספק שצפוי להם תהליך שיקום ממושך מאוד".
"במלחמת לבנון השנייה עמדנו על 14.8% תמותה, בצוק איתן ירדנו ל-9.2%, ובחרבות ברזל אנחנו עומדים על אזור 7%. זה הישג דרמטי. אם היינו נשארים בנתוני מלחמת לבנון השנייה, היו במלחמה הנוכחית יותר מ-400 חללים נוספים"
תאר את החוויה האישית שלך מהשבועיים האחרונים.
"אני בוחר לקחת את הדברים החיוביים והמעצימים מהסיטואציה הזו. לראות את השבים בידיים המקצועיות והטובות של האנשים שלנו נותן לי תחושת גאווה גדולה בצבא ובמדינה שעושה הכל כדי להחזיר אותם, מתוך תקווה שנממש את האחריות הזו בהמשך לכל שאר החטופים. זכיתי לפקד על החיל הזה בתקופה הכי קשה והכי מרגשת. הכי קשה, כי אנחנו באמת נתקלים בסיטואציות מאוד מורכבות. של פצועים, של פצועי נפש, של חטופים שחוזרים במצבים שונים. והכי מרגשת, כי אני מרגיש שהחיל הזה פועל טוב ונכון".
מאז 7 באוקטובר, ניצב חיל הרפואה של צה"ל בפני אתגרי רפואה צבאית בקנה מידה חסר תקדים. ההפתעה, המורכבות המבצעית ומספרי הנפגעים הגדולים חייבו חשיבה מחודשת, שינויים בתהליכי העבודה בשטח והתאמות מהירות לשדה קרב משתנה. המערכה הנוכחית הולידה שינויים דרמטיים בתורת הטיפול, ולמידה בזמן אמת, מתוך מחויבות למטרה מרכזית אחת: הצלת חיים.
בשנה האחרונה רשם החיל שורת הישגים: פחות חיילים מתים כתוצאה מהפציעה שלהם בשדה הקרב, יותר פצועים קשים שורדים ופרוטוקולים חדשים ומהפכניים של טיפול פותחו, שמדינות מערביות מובילות, בהן אנגליה, צרפת וגרמניה, מבקשות כעת ללמוד מהם. "אנחנו נבחנים בדבר אחד – האם הצלנו את חיי הפצועים שלנו או לא", אומר אביעד-בר. "חיל הרפואה של צה"ל הוא הטוב והמתקדם ביותר בעולם היום, וזה מבוסס על נתונים. משמעות הדבר היא שאנחנו מצילים חיים יותר מכל אחד מהמקבילים שלנו בצבאות המערביים. בכנסי נאט"ו כולם רוצים לדעת איך אנחנו מצליחים להגיע לשיעור תמותה נמוך כל כך בשדה הקרב".
האמירה המפתיעה הזו מתבססת על מדד בינלאומי בשם CFR) Case Fatality Rate), שבודק את מספר החללים ביחס לכמות הפצועים במלחמות. המדד הזה, ששימש לראשונה במלחמות בעיראק ובאפגניסטן, משקף את איכות המענה של הרפואה הצבאית בשדה הקרב. בצבאות המערביים הנתון הזה עומד על 15%‑20%, או במילים אחרות: אחד מכל חמישה עד שישה פצועים בשדה הקרב מת כתוצאה מהפציעה שלו. בישראל הוא עומד כיום על 7.1% בלבד.
"במלחמת לבנון השנייה עמדנו על 14.8% תמותה, בצוק איתן ירדנו ל-9.2%, ובחרבות ברזל אנחנו עומדים על אזור 7%", אומר אביעד-בר. "זה הישג דרמטי. אם היינו נשארים בנתוני מלחמת לבנון השנייה, היו במלחמה הנוכחית יותר מ-400 חללים נוספים".
נתון אחר שנגזר מהשינוי הזה הוא העלייה הדרמטית במספר הפצועים הקשים והאנושים ששורדים. "בחרבות ברזל 12% מהפצועים ששרדו הוגדרו במצב אנוש, לעומת 4% בצוק איתן ו-2% בלבד במלחמת לבנון השנייה", הוא אומר. "המשמעות היא שהיום שורדים פי שישה פצועים אנושים בהשוואה למלחמת לבנון השנייה. זה הנתון הכי משמעותי, והוא משקף את המהפכה שהובלנו בטיפול הרפואי הקרבי. הפצועים היום הרבה יותר קשים מאשר בעבר, אבל הם שורדים. ההצלחות האלה נראות בעיניים של הפצועים ושל ההורים שלהם. האנשים שהצלנו הם הילדים, האבות והחברים שלנו".
הירידה המשמעותית בשיעורי התמותה היא תולדה של מספר שינויים שהתבצעו תוך כדי לחימה, בראשם הצבת מאות מטפלים בכירים – רופאים ופרמדיקים – כבר בנקודת הפציעה בשדה הקרב. על פי נתוני החיל, הזמן הממוצע שעובר מרגע הפציעה עד להתחלת טיפול בידי גורם רפואי בשטח הוא בין 0 ל-4 דקות. מאז אוקטובר 2024, עם תחילת המבצע הגדול בג'באליה ובצפון הרצועה, זמני הפינוי המוסק עומדים על 48 דקות בלבד. לא תמיד זה היה כך. "בלבנון השנייה היינו קרובים לגבול, ועדיין נתקעתי עם פצועים פרקי זמן ממושכים", הוא מספר. "זו תחושה נוראית של חוסר אונים לרופא שהפצוע שלו תקוע איתו, והיו אנשים ששילמו על זה בחייהם".
לדבריו, "בכל פלוגה של גדוד מתמרן יש מטפל בכיר, רופא או פרמדיק, בסדיר או במילואים. אין לזה אח ורע בעולם. בצבאות אחרים הרופאים לא נמצאים בחזית יחד עם הכוחות הלוחמים. אצלנו הצוותים המטפלים הם חלק בלתי נפרד מהכוח הלוחם. הם נמצאים שם כדי להעניק טיפול מיידי ולוחמים על חיי הפצועים, לעיתים תוך כדי קרב.
"המטפלים שלנו נלחמים במלחמה כפולה: מול האויב ועל חייהם של הפצועים. בין המטפלים יש עשרות נשים, רופאות ופרמדיקיות, חלקן אמהות, שלקחו חלק בלחימה מעבר לקווי האויב. הן פועלות בכל הסיירות, כולל מגלן וסיירת מטכ"ל, ועושות את זה בהצטיינות יתרה. אנחנו שמים את האנשים המתאימים ביותר בתפקידים הנכונים. המגדר הוא לא שיקול".
גורם נוסף שמנע תמותה נרחבת יותר לאורך המלחמה הוא שינוי מפתיע בפרוטוקולים הטיפוליים והנחיה לבצע בשטח פחות פרוצדורות מצילות חיים, כמו אינטובציות (החדרת צינור לקנה הנשימה לצורך הנשמה) והנשמות. "לפעמים הטיפול מציל החיים הוא דווקא לא לעשות", אומר אביעד-בר. "יש הבדל מאוד משמעותי בין טיפול שניתן בחדר טראומה, במסגרת תומכת של מרדימים, אנשי הטיפול נמרץ, ומכשור מתקדם - לבין טיפול בשטח. ברוב המקרים הטיפול החשוב ביותר בשדה הקרב הוא לוודא שהפצוע יגיע כמה שיותר מהר לבית חולים. היו לנו על זה לא מעט ויכוחים עם חלק מאנשי המקצוע, אבל היום אנחנו רואים בבירור שזה הציל חיים".
במערכה הנוכחית הכניס החיל, לראשונה בעולם, אמצעי מציל חיים חדש: דם מלא, שניתן לווריד או לעצם. עד היום קיבלו כ-300 לוחמים מנות דם, שהצילו את חייהם בשטח, בהליך שמכונה בפיו "דרמה גדולה מאוד". "עירוי דם, כבר בנקודת הפציעה, משפר משמעותית את סיכויי ההישרדות של הפצועים הקשים", הוא מסביר. "הורדנו לשטח את הציוד המתקדם ביותר ופרסנו צוותי טיפול נמרץ כדי שברבע שעה-עשרים דקות הראשונות מרגע הפגיעה הפצוע יתחיל לקבל דם. מדובר בשינוי מורכב שמחייב התאמה לרגולציה ולבירוקרטיה. לא עושים את זה במקומות אחרים בעולם".
להצלת החיים ההרואית הזו יש מחיר לא פשוט. הפצועים הקשים ששורדים, סובלים הרבה פעמים מפגיעות קשות ביותר ובחלק מהמקרים יישארו נכים מאוד. איך גברים צעירים, שהיו בריאים וחזקים, מתמודדים עם פציעות כל כך חמורות?
"אני מכיר ומלווה לא מעט פצועים. הדרך ארוכה ומתישה, אבל הרוח האנושית מאפשרת לפצועים האלה להתגבר ולהשתקם. אנחנו נותנים להם את כל המענה ואת כל המעטפת כדי שיצליחו במערכה הזו. בסופה אנחנו רואים אותם עם איכות חיים טובה, ממשיכים הלאה, לומדים ומקימים משפחות.
"לפני כמה ימים פגשתי בסורוקה את מכונאי המסוק של 669 שהתרסק בעזה. אדם לא צעיר, שסובל מפציעה מאוד לא פשוטה. הוא אמר לי שהוא יחזור ליחידה. אמרתי לו 'אני אבוא איתך'".
אחד האתגרים הגדולים שעימם מתמודד חיל הרפואה כיום, ועוד צפוי להתמודד איתם בעתיד, הוא האתגר הנפשי. צה"ל חושף תמונה חלקית בלבד על אודות התחלואה הנפשית בקרב החיילים ואנשי המילואים במערכה הנוכחית.
"חצי שנה אחרי שנכנסתי לתפקידי כרופא גדודי בגולני פרצה מלחמת לבנון השנייה", הוא מספר. "כשיצאנו מהמלחמה באווירה קשה ומורכבת, לא היה מי שאפילו דיבר איתנו, המטפלים. היו קב"נים, אבל לא הייתה מודעות, אפילו לי כרופא גדודי, לצורך לדבר עם הצוותים שנחשפו. התוצאה הייתה שרבים נפגעו נפשית ונשרו מהלחימה. החלטתי שאם אישאר בצבא, אעשה דברים אחרת".
בשנים האחרונות, ובעיקר מאז תחילת המלחמה הנוכחית, הוא מספר, עבר צה"ל כברת דרך גם בתחום הרגיש והחשוב הזה. "השינוי הוא בעיקר במודעות, בלגיטימציה, בהבנה של המפקדים שהם חייבים לטפל ושיהיו להם עצמם את הכלים לכך. בתחילת המלחמה המועצה הלאומית לטראומה צפתה מספרים מאוד גדולים של נפגעי פוסט-טראומה בלחימה. אנחנו עומדים היום בסדר גודל פחות מהתחזיות. במקום עשרות אחוזים של נפגעים, ישנם אחוזים בודדים. זה קרה בזכות דברים שלא היו במלחמות קודמות, כמו הגדלת מספר הקב"נים בחטיבות. גייסנו 800 אנשי מילואים בתחום הנפש. העובדה שהקב"נים שלנו נכנסים למרחב הלחימה והנגישות לשיח ולטיפול מאפשרות בסיס יותר טוב להמשך.
"אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, בראשות אלוף מישל ינקו, קידם מאוד את תחום בריאות הנפש ונתן לנו משאבים שאיפשרו לנו לפתוח מרכזי טיפול בתוך הצבא לחיילי הסדיר והקבע. העובדה שהבאנו כל כך הרבה קב"נים לחזית, למרחבי הלחימה, זה דבר שלא קרה מעולם. לא תיכננו את זה, אבל ברגע שהבנו שיש אירוע גדול, נערכנו בהתאם.
"הקב"נים האלה נכנסים לשטח לעשות שיחות עיבוד עם צוות שעבר חוויה קשה, ולתת למפקדים הצעירים כלים לנהל שיחות קשות, שעולים בהן תכנים מורכבים. הלגיטימציה הזו לדבר על אובדן ועל שכול היא מעצימה ומיטיבה. בזכותה הגענו למספר מדהים של 82% אנשים שיצאו לטיפול וחזרו לשירות, למרחבי הלחימה. כל מי שחוזר להילחם, הסיכוי שלו לפתח פוסט-טראומה בעתיד צונח דרמטית".
מהנתונים שהתפרסמו לאחרונה עולה שיש שיא במספר מקרי האובדנות בצה"ל: 28 חיילים התאבדו מתחילת המלחמה, הנתון הגבוה ביותר ב-13 השנים האחרונות. לאחרונה התאבד איש מילואים נוסף ולוחם לשעבר שלקה בפוסט-טראומה, ניסה להתאבד על גבול עזה. איך אתם מתמודדים עם זה?
"ברמה האבסולוטית, יש עלייה במספר המתאבדים, אבל אם אנחנו בודקים את זה ביחס לסד"כ של צה"ל באותה תקופה, מדובר בעלייה מאוד-מאוד מתונה. יש עוד עבודה קשה לפנינו בתחום הזה. כאשר עומס הלחימה יורד הלוחמים, ולא רק הם, יתפנו יותר לעצמם והבעיות יצוצו. אנחנו צופים עלייה בפניות והאחריות שלנו היא לוודא שיינתן להן מענה. משקיעים בזה הרבה מאוד כסף ומשאבים. הטיפול בבריאות הנפש הוא אקט משלים לטיפול בבריאות הגוף. זה לא מספיק שאנחנו מצליחים להציל חיים בצורה פנומנלית. אנחנו צריכים לוודא שהחיים האלה נשמרים עם איכות טובה. הקמנו ענפים שלמים שמתעסקים בזה. זו עבודה מתמשכת".
היו תלונות של חיילים על כך שהמפקדים שלהם בשטח מנעו מהם לקבל עזרה נפשית.
"אלה אנקדוטות שכמעט לא קיימות היום. אין מפקדים בדרג המג"ד-מח"ט שלא מבינים את החשיבות של זה. מפקד שמונע טיפול, הוא מפקד שפוגע בחיילים שלו. אני אומר למפקדים בכל הזדמנות: כמו שלא תמנעו מחייל שמדמם להניח חוסם עורקים, כך לא תמנעו מלוחם שסובל ממצוקה נפשית לקבל את הטיפול שהוא זקוק לו".
בר-אביעד, מומחה לרפואה פנימית, מתגורר בגבעתיים. הוא נשוי לארז, פסנתרן ומורה לפסנתר, ואב לשניים: רנן, בן חמש, ונורי, בן שנתיים וחצי. "תודה לך אהובי", הודה לבן זוגו בטקס הכניסה לתפקיד, "על ימים ולילות ארוכים, על ההקרבה שלך לטובת הליכה משותפת בנתיב הזה יחד".
ב-10 באוקטובר 2023 היה אמור לסיים את תפקידו כמפקד הרפואה של פיקוד הדרום ולהתחיל להתכונן לתפקיד הנוכחי: קצין הרפואה הראשי של צה"ל. המלחמה השאירה אותו בדרום עוד ארבעה חודשים.
"ב-7 באוקטובר, כשהאזעקות התחילו, הייתי בבית", הוא מספר. "ברבע לשבע התקשרתי לקרפ"ר ואמרתי לו 'מתחילה מלחמה, חייבים להקפיץ את כל כוחות הרפואה שאפשר לדרום'. הוא אמר לי 'הכל עומד לרשותך'. תוך 20 דקות יצאתי ונסעתי במהירות לפיקוד. כל הדרך לדרום דיברתי עם קצין הרפואה של אוגדת עזה, שגר בצפון ויצא לדרך במקביל אליי, בניסיון לגבש תמונת מצב, להבין איפה הצוותים שלנו נמצאים ואיך אנחנו יכולים להשפיע על האירועים מבחינה רפואית".
כבר בשלב מוקדם הבין שהצוותים שלו פועלים להציל חיים תחת אש. "הייתה מורכבות בהשגת תמונת המצב בשטח. בשעות הבוקר המוקדמות שלחתי קצין בכיר במערך הרפואה בדרום לאורים, להוביל קבוצה של אמבולנסים עם צוותי רפואה על מנת שיתחילו לפנות פצועים מהחזית. בשעות הצהריים המוקדמות, תוך כדי שאני מדבר איתו, פתאום אני שומע יריות והוא צועק לי שיורים עליו מחבלים שיצאו מאחד המבנים. לשמחתי הם חוסלו והצוותים שלנו לא נפגעו. במשך שלוש שנים וחצי הכנתי את הרפואה בפיקוד למלחמה, והיה לי מאוד חשוב לוודא שהתכנון פגש את המציאות. הסיפוק שלי לראות שהדברים עובדים היה אדיר".
במחשב שבמשרדו שמורים מאות סרטונים עוצרי נשימה של טיפול רפואי בזמן אמת, לעיתים קרובות תחת אש עזה, שניתן לפצועי צה"ל בדרום ובצפון. על קסדות הרופאים בשטח מותקנות מצלמות גו-פרו, שמתעדות כל מקרה לצורכי למידה והפקת לקחים. "כל פעולה מתועדת, מנותחת ונלמדת כדי שנוכל להשתפר ולהציל יותר חיים. כשאני מדבר עם ההורים של החיילים שנפצעו אני חייב לדעת שעשינו למענם את המקסימום".
לצד ההצלחות, מגיעים גם האובדן הכואב. מאז תחילת המלחמה בעזה חיל הרפואה איבד 63 מאנשיו – חובשים, פרמדיקים ורופאים, שנפלו כולם במהלך הלחימה. "במסירות אין-קץ ובמחויבות עמוקה ללוחמים שלנו, הם סיכנו את חייהם כדי להציל אחרים. שיידעו הלוחמים שבשדה הקרב, תמיד יהיו מי שיילחמו על חייהם".
בצד הפחות זוהר של העשייה שלו, נמשכים כל העת המאמצים לשפר את רפואת השגרה בצה"ל, שסובלת ממוניטין מפוקפק. "אנחנו נמצאים היום במקום אחר לחלוטין מבעבר מבחינת הזמינות של התורים לרופאים ראשוניים ומומחים והיקף השירותים שניתנים בפריסה גדולה מאוד", הוא אומר. "למשרתים שלנו אין אפשרות בחירה, אבל אני מרגיש שאני צריך לספק להם את השירות הרפואי הטוב ביותר, ומשקיע הרבה חשיבה ומשאבים, בגיבוי של אט"ל, כדי שרפואת השגרה בצה"ל תהיה לא פחות טובה מזו של כל קופת חולים".
המלחמה הנוכחית עוד לא הסתיימה, אבל אביעד-בר והחיל שהוא עומד בראשו כבר נערכים לקראת המערכה הבאה. בין השאר, הם מנתחים את הטיפול הראשוני שניתן לפצועים בבתי החולים ביממה הראשונה לאחר הפגיעה, במטרה להעתיק אותו לשטח. "אנחנו מעוניינים להכניס כמה שיותר טכניקות מחדר הטראומה לחאן-יונס, לרפיח, לג'באליה. דבר נוסף הוא לוודא שבמלחמות מרוחקות יותר, עם תמרון ארוך יותר, ניתן את אותו טיפול באותה איכות ובאותה רמה שאנחנו נותנים היום.
"האחריות שלי כקצין הרפואה הראשי היא לוודא שאני נותן את המענה הכי טוב לפצועים בכל סיטואציה, בכל מקום, בכל זמן. במלחמה רחוקה ומורכבת יותר, בטווחים ארוכים יותר, הפצועים האלה יהיו אצלי בשעות הראשונות. אני רוצה לוודא שגם שם תהיה לנו היכולת לתת להם את המענה הטוב ביותר".
