|
מה משותף לאיקיאה ולז'אנר הריאליטי? מה בין "האח הגדול" למצב הפוסטמודרני? ולמה הגיע הזמן לרהט מחדש את הגיהנום? לד"ר דוד גורביץ' יש את כל התשובות |
|
כמי שנחשב מומחה בתחום: פוסטמודרניזם - מה זה ולמה זה טוב?
כשמעלים את נושא הפוסטמודרניזם,
קורה דבר אחד טוב: אף אחד לא נשאר אדיש. אני מודע לעובדה, כי הנושא מעורר הרבה אמוציות ויוצר פולמוס תרבותי. זה כשלעצמו כבר תהליך חיובי. בנוסף, אני יודע כי בעולם האקדמי ובעולם התקשורת אני ממותג תחת הכותרת "הפוסטמודרניסט". בשוק תרבות אגרסיבי כמו שלנו, אם אינך יוצר התבחנות, בידול ומיתוג, אתה בקושי קיים.
לעצם העניין, אני רוצה להזכיר לכולנו כי "הפוסט" לא בא לעולם כתוצאה של טרנד שיווקי, כיוזמה של אנשים קטני אמונה שהחליטו לבזות את השאיפות המודרניות הנעלות. המודרניים, כך אומרות השמועות, ביקשו לגאול את רוח האדם באמצעות המדע והאמנות; ואז הגיעו "הברברים החדשים" והתחילו "ללכלך" ולהוציא את דיבת הארץ רעה.
אך רגע, שקט בבקשה, אני רוצה לומר דבר מה. שכחתם את ההקשר ההיסטורי של הדיון. נבליט שלושה תהליכים:
א. האירוע הקרוי אושוויץ הנחית מכה אנושה על הזיהוי המקובל בין מודרניזם רציונלי (גרמני מאוד) לבין הומניזם ומוסר
אוניברסלי.
ב. המפגש הקולוניאלי בין האדם המערבי לבין התרבויות המקומיות הכבושות הוליד את האחר, ובכך האיץ את תהליך הפירוק של הסובייקט. דבר זה חשף אותנו אל ריבוי חדש, אל הפלורליזם,
שהפך לאחד מסימני ההיכר של המצב הפוסטמודרני.
ג. הפוסט קשור לעולם של דימויים ופנטזיות שעלה למרכז הבמה עם צמיחתה של תרבות המדיה והצריכה. השכל האנליטי נתבקש כאילו לעמוד בפינה מול ים הריגושים והפיתויים הנרקיסיסטיים שקודמו למרכז הבמה.
ניקח לדוגמא שתי אימפריות רייטינג: "איקאה" בתחום הקניות ותוכניות ריאליטי בתחום הטלוויזיה. דומה כי בשני המקרים "ארגז הכלים הפוסטמודרני" מיטיב להסביר את התופעה: אחד ממושגי המפתח של הפוסט הוא הפירוק, הדקונסטרוקציה, של השפה, של העולם, של האני וכו'. זוהי בדיוק תמצית החוויה הקרויה "איקאה": לא מדובר בחוויית קניה ממשית, הממוקמת לאורך הרחוב העירוני. העולם מוגש מראש כישות פרגמנטרית המורכבת מיחידות מודולאריות משועתקות, חלומות מפורקים אותם ניתן לקחת הביתה.
עכשיו נחשוב לרגע על ריאליטי. הצופים אוהבים נורא להיות "הזבוב על הקיר" כדי להציץ ולשמוע למשל את הגיגיהם של המפורסמים הכלואים בוילה של "האח הגדול". הם בולשים אחר פליטות פה; הם כבר לא יכולים לחכות ל"משדר ההדחה" הגדול; בערוץ 20 הם בוהים בכלום. הם כמובן הקורבנות הנאיביים של המצב הפוסטמודרני - מצב המבקש לאחוז בכול כוחו באמיתי, אך זוכה בריגוש ובקונפליקט המתוסרט שרקחה עבורו ההפקה.
נראה לי כי שתי הדוגמאות שהבאנו מבהירות מדוע מערכת המושגים של הפוסט מסבירה תופעות מרכזיות בתרבות היום-יום. ייתכן כי הפנאט המודרניסטי ימשיך לקונן על הרוח הפלורליסטית של פוסט ולטעון בשמה כי "הכול הולך", כולל ה"זבל" כמובן. זהו טיעון מטעה. הפוסט מבקש אמנם שאלף ערוגות יפרחו בגן האמנות, אך הוא אינו מציג עקרון אחדותי יחיד לצורך שיפוט אסטתי. ויתרה מכך, אינו מציע לקבל טקסטים חסרי ערך אסתטי כלשהו. כל מה שמשתנה הוא קיומה של מערכת שיפוטית ריבויית. יש אנשים שאותם זה מעצבן. הם אינם חסידי אומות עולם. שמם האמיתי: השמרנים החדשים. (רמז דק : הם אוהבים רק את ת. ס. אליוט). |
|
איך אתה מגדיר את תחום המחקר שלך?
תחום המחקר שלי נחלק לשניים:
1. התרבות הפוסטמודרנית: נושא המחקר המרכזי הוא הספרות המודרנית והפוסטמודרנית. את הספרות המודרנית חקרתי במסגרת עבודת הדוקטורט שלי שהוקדשה לתבנית הניאו-פיקארסקית ביצירותיהם של פרנץ קפקא,
תומאס מאן,
סול בלו וגינטר
גראס.
בהמשך התמקדתי בספרות פוסטמודרנית, ישראלית ועולמית. בחנתי אפשרויות חדשות של מבע ביצירותיהם של איטלו קלווינו,
לואיס בורחס,
יעקב שבתאי,
אתגר קרת,
אורלי קסטל- בלום
ואחרים. בעקבות מחקרים אלה יצא ספרי "פוסטמודרניזם – תרבות וספרות בסוף המאה ה-20" (1997) - הספר המקיף ביותר על הנושא המצוי בעברית. מאוחר יותר כתבתי מבואות לשניים מן ההוגים הפוסטמודרניים המרכזיים, מישל פוקו וז'אן
בודריאר, שהופיעו במסגרת הסדרה מפגשים פוסטמודרניים, בעריכת נתן זך.
לימים הרחבתי את מסגרת ההתבוננות ולקחתי בחשבון הקשרים תרבותיים ותקשורתיים נוספים. אלה נתנו ביטוי לתיאוריות ביקורתיות בתחום השפה, הרטוריקה של התקשורת, סגנונות בארכיטקטורה ובאמנות (ניתוח עיר) ובתרבות הפופולרית. התוצאה של מחקרים אלה היא אנציקלופדיה ביקורתית רחבה שעוסקת ביחסי הגומלין בין תרבות, תקשורת, אמנות וחיי היום-יום. הספר נכתב במשותף עם דן ערב, והוא עתיד לראות אור בסוף שנת 2009.
2. מדיה ותרבות פופולרית: תחום מחקר זה מתמקד ביחסי השיתוף והתחרות בין התרבות הביקורתית "הגבוהה" לבין התרבות הפופולרית. בעיניי, העיסוק הביקורתי בתרבות המקובלת על הרבים מאפשרת התבוננות בזרמים האידיאולוגיים המניעים את התקופה.
למשל, הפופולריות לה זוכות תכניות ריאליטי היא עדות מובהקת למבוכה האוחזת את הצופה בשאלת "האמיתי" ו"הממשי". זהו גם ביטוי מובהק לתרבות הקפיטליסטית המבוססת
על מאבק דרוויניסטי שבו רק החזקים והיפים שורדים. תחום פופולרי נוסף הוא תחום הפשע, או כמו שאני קורא לו: "הקסם של הרוע ". שני ספרים שלי עתידים לראות אור בהקשר זה: הראשון עוסק בדמותו של הבלש כגיבור תרבות. השני עוסק במיתוס המאפיה, מן הסנדק ועד הסופרנוס. |
|
כיצד הגעת לעסוק בתחום ומה הניע אותך לכך?
הכל מתחיל במוסיקה. אני זוכר את אבי יושב לידי, מעודד אותי לנגן בפסנתר, מהלל באופן מופרז את ביצועיי שוברט שלי, מתחבט באופן נלהב בסוגיה מיהו המלחין הגדול מכולם – בטהובן או
מוצרט?
התיאטרון והספרות באו אחר כך. שני אירועים השפיעו עליי ושאבו אותי מן הסרט המדכא של המובן מאליו: ההצגה "את, אני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין;
והרומן "החיים כמשל" של פנחס שדה.
קשה לי עד היום לשכוח את האמירה של לוין: "כשאנחנו נכנסים לחדר, אנחנו תמיד שלושה: את ואני והמלחמה הבאה". באותה עת, הייתי כבן 17; הבנתי את המחיר שאנו משלמים כדי לדבוק באידיאולוגיות הגדולות של החוסן הלאומי והניצחון ההיסטורי של 1967. שנים אחר כך מצאתי את עצמי חוקר את נפילתם של סיפורי העל, נפילת האידיאולוגיות בעידן הפוסטמודרני.
גם פנחס שדה עשה עליי רושם כביר: שם הכרתי באופן כל כך מזעזע את בדידותו של האינדיבידואל, המתרחק מן המליצה הציונית, בורח מפני השבטיות המזויפת של ה"אנחנו", מדבר בגוף ראשון יחיד. האיש הזה הייתי אני. הבנתי כי לפעמים אין ברירה ויש להציץ למקומות בלתי בטוחים. זה היה מבוא מצוין לניטשה,
וניטשה היה מבוא מצוין למה שיעסיק אותי עד עצם היום הזה בתרבות הפוסטמודרנית, בתרבות הפופולרית ובאמנויות. הדברים השתלבו.
עולם הפוסט בישׂר את צימצום המרחק בין הגבוה לנמוך ויצר עניין מחודש בתוצריה של התרבות הפופולרית, בטלוויזיה, בקולנוע, באינטרנט ועוד. לצד מאפיינים נוספים, העולם הפוסטמודרני הצטיין במבט הבין תחומי שהוא הציע. פתאום ניתן היה למתוח קווי השוואה בין מוסיקת רוק, תוכניות ריאליטי בטלוויזיה וסוג הספרות החדש שנכתב בארץ (אורלי קסטל-בלום למשל). דייויד ביירן, מנהיג להקת "הראשים המדברים" שר על סייקו קילר ומבשר את חורבנה של תרבות הפרברים. הממשות הפכה לאוסף של דימויים מבריקים ומפתים. |
|
יום אחד בחייו של דוד גורביץ' (פרטים אקדמיים שהותרו לפרסום)
יום עבודה טיפוסי מתחלק בין הוראה למחקר. שלושה ימים בשבוע אני מקדיש למחקר בלבד. אני מרגיש ששני העיסוקים תואמים את מזגי. אני אוהב לעבוד בבית, בחדר עבודה שהוא גם חדר שינה. אני מוקף בספרים ומרגיש טוב בחברתם. אני משתדל לכתוב מספר עמודים ליום. מדי פעם אני אוהב לשמוע מוסיקה. אני אוהב את השירים של עמיר לב, לפעמים ג'אז, תמיד - מוצרט. ההוראה מספקת אצלי את הצורך לפגוש בריבוי של פנים. תמיד ישנה במת התיאטרון ומבטים של הקהל. |
|
| |
פוסטמודרניזם. תפיסת עולם העומדת בבסיסן של פרקטיקות ומגמות אשר התפתחו בתרבות המערב מאז שנות ה-60 של המאה ה-20...
לערך המלא
|
|
מה יבוא אחרי הפוסטמודרניזם?
אנשים באמת אוהבים להציג קושיה זו שוב ושוב. אפשר להבין אותם. לא קל לחיות בעולם שאינו מאמין עוד בגאולה דתית או חילונית. לא כך? הריבוי החדש יכול באמת לעצבן אנשים שהם שוחרי אמת מוחלטת אחת. אבל מה לעשות, והעולם שלנו כבר שילם מחיר כבד על הזוועות שחוללו "המילים הגדולות": צדק, חופש, שוויון, אחווה ודומיהן. עכשיו העולם מעדיף ללכת בקטָנות. אולי המילים הנמוכות יגנו על הערכים האנושיים בצורה טובה יותר מן המילים הגבוהות.
בקצרה: מוקדם עדיין לרכוש כרטיסי חזור לכיוון הקאם בק של הניאו-מודרניזם. אז בינתיים אני מציע להוריד את האופציה של החזרה לגן עדן ולחפש דרכים יצירתיות חדשות איך לרהט מחדש את הגיהנום. |
|
רעיון מורכב בשפה פשוטה - ד"ר דוד גורביץ' מציג נקודה למחשבה:
לאן אנחנו הולכים? תלוי כמובן את מי שואלים. חסידי הגישה האוניברסלית מבקשים לשקם את מעמדה של התבונה, להביס את "הרעים" הדוגלים בפנאטיות דתית, בגזענות, או בלאומנות מוגזמת. מנגד, עומדים חסידי ההשקפה שאינה מאמינה באמת מהותית אחת, שהכול מכירים בסמכותה. כשלעצמי, אני מאמין בריבוי, בצירוף האמנותי שמתקבל כתוצאה מחיים משותפים בין דברים שהם בעת ובעונה אחת גם דומים וגם שונים זה מזה. הייתי רוצה שחירות אסתטית זו תקרין על חיי היום-יום. |
|
ולסיום, ציטוט חביב עליך:
מאמרותיו של הדוכס דה לרושפוקו (1613 – 1680): "אנו משתדלים להתפאר במגרעות שאיננו רוצים לתקנן".
(מתוך: לרושפוקו "פתגמים ואמרות", #442, תרגם: י' זמורה, מחברות לספרות, 1996). |
|
הכיתה האינטראקטיבית |
|
|
|
|
|
|
| | | נולדתי בשנת 1951 בעיר ריגה (ברה"מ), לא רחוק מן הים הבלטי. שמועה רחוקה אומרת שמדובר בעיר יפה, פריז קטנה. בסוף שנות ה-50, בהיותי ילד, המשפחה התיישבה במקום התמים והבנאלי הזה שנקרא בת-ים. למדתי לתואר ראשון ספרות משווה וספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן. עשיתי מסלול ישיר לתואר שלישי ויש לי דוקטורט בהצטיינות מטעם אוניברסיטה זו (1988).
את לימודי הפוסט דוקטורט עשיתי באוניברסיטת מדיסון (ויסקונסין, ארה"ב), שם גם לימדתי במשך שנתיים, וכן באוניברסיטת הארוורד. במשך השנים לימדתי גם באוניברסיטאות בר-אילן, ירושלים, באקדמיה בצלאל, ובמכללות "ספיר", בית ברל ועוד. כיום אני משמש ראש מסלול מדיה ותרבות פופולארית בבית הספר לתקשורת, המסלול האקדמי – המכללה למינהל
עמוד הבית
של ד"'ר גורביץ' במכללה למינהל |
|
| עוד שאלות מחקר | | |
|
|
|