עמרי שרון - סע

הימים שבאו אחרי המהפך הפוליטי האחרון מעניינים מאין כמותם. מתי בפעם האחרונה יצא ל"שמאלנים" שבכם להאזין לח"כ רן כהן ברדיו ולשמוע אותו מפזם שטויות במרץ? השבוע, כשנדרש כ"נציג האופוזיציה" לעניין עומרי שרון, הודה כהן כי הטמטום הפוליטי לא פסח גם על המחנה שלו.
משנתו האידיאולוגית של כהן מכתיבה לו "שלום מעל הכל", והוא אינו מתכחש לה. אדרבה – הוא גייס בחרון את האינסטנט-ציווי הזה שלו כדי להוכיח, כביכול, כי שרון מוליך את הדמוקרטיה שלנו לאסון עם שירות המשלוחים שמריץ בנו. אבל ערימת הנימוקים הסותרים והסהרוריים שגייס כהן לא הצליחה להסתיר את המצוקה האמיתית שאליה נקלע: בתוך תוכו הוא יודע כי שרון צודק כשהוא נוקט בכל האמצעים כדי ליצור תקשורת עם האויב. אבל כנציג האופוזיציה (וכאחד שאוהב להתנאות בכך שהוא "אינו בורח משדה המערכה התקשורתי") הוא נאלץ לטעון שהוא חושב אחרת. וכך, "איש השלום" התגלה כעוד פוליטיקאי קטן, שמחשבות השלום שלו אינן טהורות משיקולים פוליטיים צרים.
עיקר קצפו של כהן יצא על כך ש"מאשימים את היועץ רובינשטיין בכך שבגללו, ב-ג-ל-ל-ו, נמשכים הפיגועים!". כהן עקף את הבעיה העיקרית ובחר להתמקד בבעיית לווין קטנה ולא חשובה – היחסים בין ראש הממשלה ליועץ המשפטי שלו. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, וכשהוא נשאל על עצם הבעיה הפרוצדורלית-חוקתית הוא בחר בנימוק המגוחך מכולם. לדבריו, המונרכיה מחוות השקמים מבזה את "התהליך" בכך שהיא מורידה אותו לדרגה לבנטינית. כך, אחרי שסיים להגן בגופו על רובינשטיין המסכן, יצא כהן להגן על התרבות הערבית כולה, לרבות טכניקות המשא-ומתן שלה.
ה"מינהל התקין" שבו נאחז היועמ"ש (ואחריו עדת המעריצים החדשה) הוא רכיב קדוש לענייניה הפנימיים של המדינה, אך ביחסים בינלאומיים הוא צריך להצטמצם לממדי הפיקוח הטכני בלבד. רובינשטיין צריך להפוך שולחנות אם יתברר כי שגריר ישראלי נסע לפגישה במחלקה ראשונה במקום במחלקת עסקים, אבל אל לו לשאול עם מי נפגש ומדוע. זה לא המנדט שלו. עסקי הדיפלומטיה הם החצר הבלעדית של המנהיגות הנבחרת, ובתוך המגרש הזה מותר לעשות הכל, בתנאי שהדבר תואם את האינטרסים המדיניים הברורים (השגת שלום, למשל).
מי שזועף היום על שרון ועל קיצורי הדרך הלגיטימיים שלו, צריך להיזכר ביום שבו הושלך אייבי נתן לכלא, לאחר שהודה במגעים עם אש"ף. היונים הצחורות זעקו אז, ובצדק, כי יבוא יום ו"פשעו" של אייבי יהפוך למצווה מדינית. טרוניות דומות מושמעות עד היום כשנזכרים ביצחק שמיר, שהכשיל את ה"אופציה הירדנית" שבישל פרס ב-1988 בשל סיבות טכניות כאלו ואחרות. עכשיו, כששרון נאלץ לכופף מעט את שוליה של תקנה ארכאית למען מטרה שאין קדושה ממנה – קולותיהם נאלמים.
יפסוק רובינשטיין מה שיפסוק – שרון צריך להמשיך ולשלוח את בנו האימתני לכל מקום שבו הוא רצוי. מצדי, שישלח גם את עוזרת הבית שלו, או את אבנר עמדי או את ג' יפית.
מי ייתן כי עומרי שרון יהיה האיש שיסגור עם הפלסטינים את הדיל שנותן להם מדינה שבירתה ירושלים, ולנו שלום אמת. מי ייתן וכאשר זה יקרה, נזכור שהמתנגד הגדול לעניין היה רן כהן.


אביב רון הוא עורך ב-ynet. דעתו האישית אינה משקפת את דעת המערכת