בשדות בארי כבר נבטה החיטה והיא מכסה את פני השטח כמרבד ירוק. מוטי ברק תולש את אחד הגבעולים הרכים ומציגו בגאווה למצלמה. 50 שנה הוא חקלאי, מאז הגיע לכאן כנער צעיר משדרות, ושורשיו נטועים היטב באדמה. על שולחן העבודה שלו, במשרד שרצפתו מוכתמת בבוץ, מונח דגם קטן של טרקטור ג'ון דיר, זהה לאחיו הגדולים שחונים בחוץ. אלה הטנקים בקו החזית של המלחמה שמנהל הקיבוץ מאז 7 באוקטובר. המלחמה לחיים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מכה קשה ספגה חקלאות בארי בשבת ההיא. "חן אבן, שהיה אחראי על ההשקיה, נרצח עם אשתו ושני ילדיו", מספר מוטי. "שירי וייס, שעשתה לנו הנהלת חשבונות, הייתה חטופה עם בתה נגה. בעלה, אילן וייס, נרצח בשבי. חגי הקר, שאחראי על המיכון והתפעול, איבד את הוריו, זאב וזהבה. ואני ממלא כרגע את מקומו של מנכ"ל החקלאות אבידע בכר, שהמחבלים רצחו את אשתו דנה ואת בנם כרמל, והוא עצמו איבד רגל". השכול התדפק גם על דלתות משפחתו של מוטי. חמותו, פעילת השלום ויויאן סילבר, נרצחה אף היא.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
למרות זאת הוא אופטימי. הנה החיטה צומחת שוב, גם תפוחי האדמה שנזרעו זה עתה ינצו בקרוב. יבול הבוטנים והחוחובה נאסף, ובפרדסים שממזרח לכביש 232 העצים עמוסים פרי. לשדות שממערב לכביש, בואכה גבול עזה, אסור עדיין להיכנס.
11 צפייה בגלריה
''אנחנו מראים לחמאס שהוא לא יכול לשבור אותנו. זה סוג של ניצחון וחלוציות שנייה''. מוטי ברק בשטח
(צילום: יובל חן)
כשמוטי מדבר על יבול החיטה, ליבו מתרחב. "יש בזה סמליות. קודם כל, להריח את האדמה לפני שאתה זורע. זה ריח של התחדשות. ואז לקחת זרע ולשים אותו באדמה. ואחרי זה אתה רואה אותו נובט ואומר: 'הנה, מחזור חיים חדש התחיל, מחזור צמיחה חדש'. וזה מה שנותן את התקווה שמכאן רק נתעצם, ושהיישוב הזה יצמח ויגדל אפילו יותר ממה שהיה. אנחנו מראים לחמאס שהוא לא יכול לשבור אותנו. זה סוג של ניצחון וחלוציות שנייה".
ומה צריך לקרות כדי שלא רק החיטה תצמח מחדש, אלא גם הקיבוץ כולו?
"צריך לדאוג שהאזור יהיה מספיק בטוח כדי שכולם יחזרו, בעיקר המשפחות עם הילדים. הם עברו טראומה רצינית וצריך להשיב להם את הביטחון. אני מאמין שהצבא יודע איך לעשות את זה, ושאפשר יהיה לחיות כאן בשקט. ולצמוח. וללבלב".
באולם הכניסה לדפוס בארי תלויות תמונותיהם של עשרת העובדים שנרצחו ומעליהן תמונתו של יוסי שרעבי, עם הכיתוב Kidnapped. "בכל בוקר ראינו את התמונה וזה צבט בלב. עכשיו היא תצטרף לתמונות הנרצחים", אומר נאור, סמנכ"ל השיווק
אבל זה לא יחזיר את אלה שאינם, וחסרונם ניכר בכל מקום. "כבר אין לי עם מי לשבת בפרלמנט של יום שישי בבוקר", אומר עמית שלוי, היו"ר הכלכלי של בארי. "כמעט כולם הלכו. אחותי מעיין בר ובעלה יובל. ורותם קלדרון. ומני ואיילת גודארד. ואיציק קוזין. ודוד קרול. כל השכבה הזאת נעלמה. חור שחור. צריך להתאפס ולראות מה יהיה הרכב הפרלמנט הבא, אם הוא בכלל יתקיים". בן 70, תושב בארי מבטן ומלידה. לפני כשנתיים החליף בתפקיד את אבשלום (אבשל) הרן ז"ל, שנרצח גם הוא. "היינו קרובים מאוד", אומר עמית בכאב.
97 מחברי בארי ותושביו נרצחו, כמעט עשרה אחוז. 30 נחטפו לעזה ומתוך העשרה שעדיין בשבי חמאס, חמישה כבר אינם בין החיים. בשבוע שעבר נודע כי שניים מהם, יוסי שרעבי ואיתי סבירסקי, נרצחו על ידי שוביהם. עמית מצביע על הדגל שברחבת המזכירות, ליד מגדל המים. "אחרי 7 באוקטובר הורדנו אותו לחצי התורן, והוא יישאר כך עד שכל החטופים יחזרו. אבל בינתיים עוד ועוד מהם עוברים מעמודת החיים לעמודת הנרצחים בטבלת האקסל".
באולם הכניסה לדפוס בארי תלויות תמונותיהם של עשרת העובדים והעובדות שנרצחו ומעליהן תמונתו של שרעבי, מנהל מחלקת הביטחון והבטיחות במפעל, עם הכיתוב Kidnapped. "בכל בוקר היינו רואים את התמונה שלו וזה היה צובט אל הלב. עכשיו היא תצטרף לתמונות הנרצחים", אומר נאור פקציארז, סמנכ"ל השיווק של המפעל. נאור ויוסי היו לא רק קולגות אלא גם חברים טובים. "אני רץ איתו, כמו שאומרים, כבר 23 שנה. הגענו לבארי בערך באותו זמן, התחלנו לעבוד יחד בדפוס ב־2001 ובשנה הראשונה היינו מנהלי משמרת באותה מחלקה. בכל בוקר ובכל ערב, בחילופי משמרות, היינו מחליפים כיפים. למדנו יחד כלכלה במכללת ספיר ועשינו יחד את פרויקט הגמר. אמרתי למשפחה שלו שבזכותו יש לי תואר". שניהם עשו שורה של תפקידים במפעל והפכו ברבות השנים לחברי הנהלה. "יוסי היה איש יקר וטוב לב, תמיד נותן כתף, צנוע, נעים הליכות, שקט אבל מורגש".
11 צפייה בגלריה
''אני אומר לאשתי שאנחנו נלחמים כדי שלחטופים, ולכולנו בעצם, יהיה לאן לחזור''. נאור פקציארז בדפוס בארי
(צילום: יובל חן)
הבשורה על הירצחם של יוסי ושל איתי היא מכה נוספת לקהילת בארי. "היו לנו שבע נשמות, שבעת החטופים מהקיבוץ שידענו שהם בחיים, ונותרנו עם חמש נשמות", אומר נאור. "זה סדק גדול. אשתי, שמעורבת מאוד במאבק למען החטופים, אומרת: 'איך זה שהמדינה לא עוצרת? אנשים נרצחים והכול ממשיך כרגיל. על מה אנחנו נלחמים?' ואני משיב לה שאנחנו נלחמים כדי שלחטופים ולמשפחות הנרצחים, ולכולנו בעצם, יהיה לאן לחזור. אני מרגיש שאזרחי ישראל איתנו, והמגזר העסקי איתנו, אבל הממשלה לא שם. הקהילה ממשיכה להרגיש את ההפקרות של 7 באוקטובר בהיבטים הממשלתיים. ראש הממשלה אפילו לא טרח לפגוש את המפונים שלנו. שכחו אותנו, אבל לא בבית אלא מחוץ לבית".
אם הייתם שייכים למגזר אחר ולא קיבוצניקים, היחס מצד הממשלה היה שונה?
"אני רוצה להאמין שלא".
"יש לנו 115 בתים שהם טוטאל־לוס ועוד 14 שאנחנו יודעים שאף אחד לא יחזור לגור בהם", אומר עמית שלוי. "נצטרך להשמיד את שכונות הכרם והזיתים ולבנות אותן מחדש. השיקום יעלה 600־700 מיליון שקל, אבל עוד אין כסף"
בן 45, אבא לארבעה, גדל בקיבוץ כיסופים ועבר לבארי, הקיבוץ שבה גדלה אשתו עדי. שמונה ימים אחרי האסון כבר חזרו הוא וחבריו להפעיל את הדפוס. "הכול התחיל בשיגעון של בן סוכמן, המנכ"ל, שחשב כבר ב־8 באוקטובר בשש בבוקר איך מפעילים את הדפוס מחדש", מספר נאור. "בישיבת ההנהלה הראשונה בן עוד לא ידע אם אמא שלו, תמי, נרצחה או נחטפה; סמנכ"לית משאבי האנוש, רותי אלגרנטי, לא ידעה אם אבא שלה, יורם בר־סיני, נרצח או נחטף; ואני לא ידעתי אם חמי, יוסי אפטלון, נרצח או נחטף. לצערי, אחרי שבוע התבשרנו ששלושתם נרצחו".
מאז נפתח המפעל מחדש הוא על הקו בין ים המלח לבארי. "אני נמצא פה שלוש־ארבע פעמים בשבוע, עובד עוד יום־יומיים מהמלון, ובין לבין אני בפגישות עם לקוחות במרכז. אין חופש".
היום עובד הדפוס בתפוקה מלאה, ובאולם הייצור שבו ביקרנו הדפיסו בדיוק מעטפות לחשבוניות של כרטיסי אשראי. "לשמוע את רעש המכונות ולראות אנשים מסתובבים שוב במבנה עשרה ימים אחרי האירועים, כשבמקביל יש לנו מלחמה לא נורמלית מעל הראש, זה דבר מטורף", אומר נאור.
לצד הדפוס והחקלאות, בבארי ענפים נוספים, קטנים יותר, שגם הם מנסים לעמוד על הרגליים. אחד מהם הוא המחלבה, שמייצרת גבינות בוטיק. העסק הזה, שמניב בכל שנה רווח נאה לקיבוץ, הוא שיגעון של שלושה חברים: דרור אור, דגן פלג ויעקב בן אקוט. הם המנהלים, הם אנשי המקצוע והם העובדים.
11 צפייה בגלריה
''היה לי ברור שצריך לחזור לעשות את מה שאני הכי אוהב''. דגן פלג במחלבת הגבינות
(צילום: יובל חן)
דרור, שלמד את תחום הגבינות באיטליה, נחטף לעזה עם ילדיו, ששוחררו בינתיים. אשתו יונת נרצחה. "דרור ניהל את המחלבה בשנים האחרונות והחוסר שלו מאוד קשה, מטלטל. גם ברמה המקצועית והפרקטית, ובוודאי כחבר. ולא רק לנו: כולם פה מכירים את דרור באופן אישי", אומר דגן. בן 62, גדל בקיבוץ צובה שבהרי ירושלים והגיע לבארי לפני כ־30 שנה. במוצאי השבת הארורה פונתה משפחתו של דגן לעין גדי, וכעבור חודשיים וחצי עברו לקיבוץ צרעה שליד בית־שמש, משם הוא נוסע כל יום לבארי. "באיזשהו שלב היה ברור לי שאני צריך לחזור לעשות את מה שאני הכי אוהב, אז חזרנו לייצר בצורה מצומצמת. היו לנו הרבה תוכניות גדולות, אבל כרגע אנחנו צריכים להתעסק בשיקום של עצמנו".
אתה מרגיש שזו גם המשאלה של דרור, שתמשיכו עד שיחזור מהשבי?
"אני לא יכול לדבר בשמו, אבל אני חושב שאם זה היה הפוך הייתי מצפה מדרור להמשיך בלעדיי. אם תשקע בתוך החרא, זה לא ייתן לך כלום".
ענף נוסף שמנסה לחזור לחיים הוא מרכז לה־מדווש, סמוך לכביש הגישה לקיבוץ. זה הבייבי של ארז מנור, 68, יליד בארי ופריק של רכיבת אופניים. אחרי שחרורו מצה"ל יצא לטיול אופניים של שבע שנים סביב העולם וגמע כ־80 אלף קילומטרים ("הקפתי פעמיים את כדור הארץ"). כשחזר הקים עם חבריו את מסלול "בור בארי", הסינגל הראשון בארץ. "לפני 20 שנה פתחתי את לה־מדווש, שעוסק במכירה, תיקון, השכרה וארגון טיולי אופניים ותחרויות באזור. יש לנו כ־300 זוגות להשכרה וגם מסלול קארטינג". ב־7 באוקטובר התחבא בעליית הגג עם אשתו ובתם הצעירה. חמותו, גאולה בכר ז"ל, שהיא גם אמו של האלוף במיל' יוסי בכר, נרצחה, ובנו הבכור דגן נפצע קשה כשהמחבלים ניסו לרצוח אותו במכות גרזן.
כמה שבועות אחר כך נפתחה שלוחה של החנות במתחם שרונה בתל־אביב. "הם אירחו אותנו בצורה מופלאה. עבדנו שם בסופי שבוע למשך חודש ואנשים פירגנו ובאו לקנות". בתחילת ינואר פתח המרכז בבארי את שעריו מחדש, אם כי באופן מוגבל. "אני על הקו בין ים המלח לבארי וישן בקיבוץ כמה לילות בשבוע. אנחנו פותחים בימים שני, רביעי, חמישי ושישי, כרגע רק לצורך מכירות ותיקונים".
הסינגלים באזור עדיין מושבתים, גם מסיבות ביטחוניות וגם משום שחלק גדול מהם נהרס תחת זחלי הטנקים והנגמ"שים. "אבל אני מאמין שבתוך שנה, אפילו פחות, אנשים יוכלו לשוב ולרכוב פה באזור".
הנזק החומרי הוא כמובן משני לאובדן הנורא של חיי אדם, אבל שיקומו הפיזי של הקיבוץ הוא אחד התנאים לחזרתם של החברים. כשליש מהבתים וממבני הציבור, אומר עמית שלוי, מיועדים להריסה. "יש לנו 115 בתים שהם טוטאל־לוס ועוד 14 שאנחנו יודעים שאף אחד לא יחזור לגור בהם. נצטרך להשמיד את שכונות הכרם והזיתים, שהתחוללו בהן מחזות אימים, ולבנות אותן מחדש בצורה אחרת".
לצד שיקום השכונות שנהרסו, יש לקיבוץ תוכניות ועתודות קרקע להקמת שתי שכונות חדשות. "אנחנו יכולים להתחיל לבנות מחר בבוקר את שכונת השקמים ופרדס א' ולתכנן את פרדס ב'. שיקום בארי והקמת השכונות החדשות יעלה 600־700 מיליון שקל, כולל התשתיות שנהרסו, אבל עוד אין כסף".
מאיפה אמור להגיע הכסף?
עמית: "ממינהלת תקומה. מה זה תקומה? להקים מחדש את היישובים. אבל כל עוד אין כסף בפועל, אתה יודע למה זה שווה. משה אדרי (יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית, שמכהן במקביל כראש מינהלת תקומה – י"ק) הוא בחור רציני מאוד ויודע לעבוד. כך גם רוני נומה (ראש מינהלת הסיוע של משרד הביטחון לעוטף). אבל עדיין, זה עובד לאט".
11 צפייה בגלריה
''אין לי עם מי לשבת בפרלמנט של יום שישי. כמעט כולם הלכו. צריך לראות אם יהיה עוד הרכב''. עמית שלוי
(צילום: יובל חן)
נושא התשתיות והבנייה נמצא תחת אחריותו של מרכז המשק, תומר גולן, חבר קיבוץ רוחמה שמועסק בבארי כמנהל־שכיר. יד ימינו בתחום היה אילן וייס, שנרצח ב־7 באוקטובר וגופתו מוחזקת בעזה. "אילן היה מנהל התשתיות של בארי בשנתיים פלוס האחרונות. זו אבידה קשה מאוד", אומר גולן.
הקיבוץ, הוא מספר, הציג למדינה דרישת תקציב ראשונית של 250 מיליון שקל כדי להתחיל לבנות 120 יחידות דיור בשכונות החדשות. "אני מגלה המון נכונות מצד הדרג המקצועי, שמבין שהיה פה אירוע בסדר גודל תנ"כי. ואני מאמין שבסופו של דבר הם יידעו לספק את המשאבים הנדרשים כדי לשקם את הקהילה ואת הקיבוץ".
יכול להיות שמישהו בדרג הפוליטי לא רואה את שיקום בארי בראש סדר העדיפויות?
"אני לא יודע", אומר גולן. "אני מודה שלא עושה לי טוב לשמוע על העברות של כספים קואליציוניים ועל תקציב שמוטה לאזורים מסוימים, אבל זה לא מעסיק אותי כרגע. בכל מקרה, אם הכול ילך טוב יתחילו בהריסות ופינוי בעשרה הימים הקרובים".
כ־650 מתושבי בארי עוד שוהים במלון דיוויד בים המלח. מקצת מהמפונים נמצאים בקיבוץ עין גדי, במלונות בתל־אביב או בדירות ברחבי הארץ. בעוד כחצי שנה הם אמורים לעבור למתחם של מבנים ארעיים שמוקם עבורם בקיבוץ חצרים שבנגב, שם ישהו עד שתושלם מלאכת השיקום. זה ייקח, על פי ההערכות, בין שנתיים לשלוש. "אני מאמין שרוב הקהילה תחזור לפה", אומר מוטי. "אבל חלק מהאנשים לא יחזרו, וזה לגיטימי. כל אחד מושפע מהטראומה בצורה שונה. יש כאלה שלא רוצים לשמוע אפילו את השם בארי, ואני יכול להבין אותם. נשאיר להם את הדלת פתוחה".
הוא התייצב מחדש בבארי יומיים אחרי האסון, ומיד יצא לשטח לאסוף את עדר הבקר שנפוץ לכל עבר. מאז הוא נמצא על הקו שבין המלון בתל־אביב לשדות הפלחה ומטעי האבוקדו והמנגו של הקיבוץ. כמוהו יש עוד בין 200 ל־300 איש שמגיעים לבארי מדי יום כדי לתפעל את הענפים השונים, ובראשם הדפוס והחקלאות. חלקם נשארים ללון בקיבוץ כמה ימים בשבוע. וישנם עוד כ־90 חבר'ה, בעיקר צעירים וצעירות, שכבר חזרו לקיבוץ ומתגוררים בו באופן קבוע.
"שבועיים אחרי שאחי עמית שוחרר מהשבי חזרתי לקיבוץ", מספרת מיקה בת ה־18. "רציתי לחזור עוד לפני, אבל אמא אמרה שהיא לא יכולה לדאוג לשנינו. מה ההורים חושבים עכשיו? שניהם לא עפים על זה, אבל יודעים שאין מה לריב איתי"
אחת מהם היא מיקה שני, 18, שממתינה לגיוס ועובדת בינתיים בקטיף. אחיה עמית, בן 16, נחטף לעזה ושוחרר אחרי 54 יום. "הייתי במשלחת של משפחות החטופים באוסטרליה כשהודיעו שעמית חוזר הביתה", מספרת מיקה כשאנחנו יושבים בחורשת האיקליפטוס הסמוכה לפרדסים. "כשנחַתי בארץ, עמית כבר היה בשניידר. חמוד, רצה לבוא לאסוף אותי משדה התעופה. שם שעון לחמש בבוקר והכין כובע שלא יזהו אותו. בסוף פגשתי אותו בבית חולים. אם חשבתי עד אז שבכיתי מספיק, מתברר שלא".
לבארי שבה באמצע דצמבר. "רציתי לחזור עוד לפני שעמית שוחרר, אבל אמא שלנו אמרה שהיא לא יכולה לדאוג לשני ילדים בעת ובעונה אחת, ושאחכה שעמית יחזור. שבועיים אחרי שעמית שוחרר חזרתי לקיבוץ, ומאז אני פה".
ומה ההורים חושבים?
"שניהם לא עפים על זה, אבל הם יודעים שאין להם מה לריב איתי".
איפה עמית כרגע?
"הוא מטייל. לפעמים בים המלח, לפעמים במרכז. כבר חזר לגלוש ואפילו הגיע לכמה ימים לבארי כדי לעבוד. בא לעזור בקטיף ונשאר לישון פה". לצד הטראומה של חטיפת אחיה, מיקה איבדה את חברתה הטובה תכלת פישביין. "תכלת ואני היינו יחד מגיל שלוש. אנחנו חבורה של תשע בנות, ותכלת הייתה אחת מהן. עכשיו אנחנו שמונה, אבל תמיד נישאר תשע".
כמו רבים מתושבי בארי, גם מיקה מפגינה אופטימיות. "הקיבוץ עבר חוויה מזעזעת שטילטלה פה את כולם, אבל אני מאמינה שהוא ייצא מזה מחוזק יותר, מצליח יותר. אנשים בנו פה משהו במשך שנים, ו־7 באוקטובר לא יחסל את זה".
אבל כדי שבארי תחזור לחיים, צריכים לקרות מבחינתה שני דברים. "קודם כל, להחזיר את כל החטופים, בין אם הם חיים ובין אם לא. בתור אחות של חטוף אני יודעת מה עובר עליהם בשבי, ואסור לתת לזה להימשך. המדינה והצבא הפקירו אותם פעם אחת, ואסור להפקיר אותם שוב".
והדבר השני הוא החזרת הביטחון לתושבי העוטף. "הייתי משוכנעת שבארי זה המקום הכי בטוח בעולם ושאם יקרה משהו, הצבא יסיים את האירוע תוך חצי שעה. צה"ל והמדינה יצטרכו לעבוד מאוד קשה כדי להחזיר את אמון התושבים". מיקה, כמו רוב חבריה, נולדה לתוך מציאות של טילים, אזעקות צבע אדום וממ"דים. "מעולם לא חייתי במקום בלי קסאמים. אולי זו באמת ההזדמנות לסיים עם זה אחת ולתמיד. אבל קסאמים זה לא מחבלים. קסאמים זה לא 7 באוקטובר".
המשפחה שלך מתכננת לחזור לבארי?
"כרגע אין להם בית לחזור אליו. אני יודעת שהם רוצים להישאר חלק מהקהילה, אבל בסוף זה תלוי במה שעמית יגיד. כשחזר מהשבי הוא אמר שהוא רוצה לחזור. עמית רוצה, עמית מחליט".
גם שי הגי חזר לחיות בבארי. בן 19, חייל בדחיית שירות, מלווה עכשיו קבוצות של תורמים וסיורי עיתונאים בקיבוץ. על קיר דירתו בשכונת הצעירים תלויה חולצה של המאבק להחזרת החטופים. חברו הטוב ליאם אור, ששוחרר מהשבי, חתם לו על החולצה.
בית הוריו, יניב ואיילת, נשרף כליל, אך איש לא נפגע. שי עצמו התבצר בממ"ד של דירתו, חמוש במצ'טה. בשמונה וחצי בערב, אחרי כ־14 שעות, חילצו אותו חיילי צה"ל דרך החלון. עשרה ימים אחר כך ביקר בפעם הראשונה בקיבוץ, ובאמצע נובמבר חזר לגור בו. "נמאס לי לחיות במלון. רציתי קצת בית. והרגשתי שאני צריך לעבוד פה ולתרום את חלקי".
11 צפייה בגלריה
''נמאס לי לחיות במלון. רציתי קצת בית''. שי הגי, עם המצ'טה שאיתה התבצר בממ''ד במשך 14 שעות
(צילום: יובל חן)
אנחנו יושבים על כוס קפה בזולה שבפתח ביתו. אחת לכמה דקות נשמע רעם התותחים מהסוללה הסמוכה. "היו כאלה שאמרו: 'אני לא חוזר עד שכל עזה בים'. לי היה ברור מהרגע הראשון שזה לא יקרה. לא חשבתי לרגע שלא תהיה עזה ושלא יהיה חמאס, אז ידעתי שאחזור בלי שום תנאים. כרווק בן 19 אין לי בעיה לחיות פה גם עם צבע אדום פעם ביום ובומים כל היום. אבל כשיהיו לי ילדים, אני לא מוכן שהם יגדלו במציאות כזו. אני אוהב מאוד את בארי, ואני רוצה לגדל פה את הילדים שלי, אבל זה לא שווה את הבריאות הפיזית והנפשית שלהם. קודם שיהיה מצב ביטחוני נורמלי".
ההורים שלך מתכוונים לחזור?
"אבא שלי אמר שהוא משאיר את האופציה הזאת פתוחה, ואז אמא עשתה לו פרצוף של 'על מה אתה מדבר?' נראה לי שכרגע היא לא רוצה לחזור, אבל קשה לדעת מה יהיה בעתיד".
ומה לגבי החשש שדובר שיגיעו לפה גרעינים תורניים, מעלה יובל הצלם את השאלה הנפיצה. "עם כל הסובלנות", אומר שי, "הדבר שאני הכי מפחד ממנו זה שיהיו פה גרעינים תורניים, שבית הספר של המועצה יהפוך להיות דתי". מרואיינים אחרים חוששים פחות. "בציונות הדתית מדברים כרגע על חזרה לגוש קטיף ולא על הקמת יישובים בעוטף", אומר אחד מחברי הקיבוץ.
120 ק"מ מבארי, במלון דיוויד שעל חוף ים המלח, אנחנו פוגשים את הגננת חגית אביטבול, רכזת התרבות של קהילת המפונים. אמא לארבעה, חיפאית לשעבר שעברה לבארי לפני 23 שנה, מדברת בלהט של סגן משנה צעיר. זווית מבטה שונה מזו של החקלאי מוטי ברק. הוא איש אדמה, היא אשת רוח. וברוח, היא אומרת, טמון עתידה של בארי.
כשסיפרתי לה כשהיינו יומיים בקיבוץ בארי לצורך הכתבה, תיקנה אותי: "בארי זה פה, במלון. זאת כרגע בארי. נכון, בשביל התורמים והמבקרים בארי זה היישוב, עם הבתים ההרוסים. אבל בשבילי, בארי זו קודם כל הקהילה. זו תחושת השייכות של האנשים. זו מדורת השבט וגאוות היחידה. בלי כל אלה, בארי היא רק מקום. והשאלה היא איך משקמים את תחושת השייכות ואת האמון, כדי שאנשים ימשיכו להיות חלק מהדבר המפואר הזה שאינו תלוי מקום. זה לא מובן מאליו, אבל אפשר לעשות את זה".
איך?
"באמצעות התרבות. ב־8 באוקטובר, כשהציעו לי לרכז את התחום, אמרתי כן מבלי לדעת מה זה אומר. אבל תוך כדי תנועה הבנתי שיש לי תפקיד אסטרטגי – ללכד ולגבש את הקהילה".
איך הופעה בלובי תורמת לגיבוש הקהילה?
"אתן לך דוגמה. המופע הראשון לנוער שהבאנו לפה, בהתנדבות כמובן, היה של ראפר בשם איזי. לא היה לי מושג מיהו, אבל הילדים רצו אותו. הקמנו במה ואז אני רואה חבר'ה בתסרוקות מוהוק מגיעים עם מערכות הגברה. אמרתי לעצמי: 'אוי, לא!' אחד מהמבוגרים ניגש אליי ואמר: 'אולי זה לא במקום?' עניתי: 'לא. אנחנו נצטרך להכיל את זה כי זה נוגע באנשים שלא נגעו בהם קודם'. וזה עבד. הילדים התיישבו עם מבטים מרצדים כמו בוודסטוק. ואלה ילדים שחלקם יתומים וחלקם בקושי יצאו עד אותו יום מהחדר. באירועים האלה אתה רואה שהאנשים רוצים להיות חלק מהקהילה".
כשהבינה שאינה יכולה לעמוד לבדה בעומס, החלה לחלק משימות לאחרים. "ברגע שכל אחד ירגיש משמעותי ושקולו נשמע - אנחנו ננצח".
ולא משנה איפה תהיו.
"לא משנה איפה נהיה. ושלא תטעה: אני מתגעגעת מאוד לקיבוץ ומקווה שנוכל לחזור לשם. אבל קודם צריך לשקם את הקהילה".
שחר בת ה־15, בתם של נאור ועדי פקציארז, רוצה לשוב לבארי, אבל לא בכל תנאי. "אחרי מה שעברתי בממ"ד, אני לא אצליח לחזור לאותו בית, לגור באותו חדר. ואני מוכנה לחזור רק אם אדע שמה שקרה לא יכול לקרות שוב".
עדי פקציארז: "נוף ילדותנו הושחת בצורה ברוטלית וברברית. אין יותר על מה להתרפק. כל כך הרבה אנשים שהיו משמעותיים עבורי נלקחו כמו אבא שלי, יוסי ז"ל. אבל בסוף זה הבית, אלה השורשים שלי. זה מה שאני מכירה, לטוב ולרע"
גם אם 7 באוקטובר לא יקרה שוב, קיים עדיין חשש שהקסאמים יחזרו.
"אני מקווה שייפסיקו לירות קסאמים, אבל לקסאמים אני כבר רגילה. אני לא רגילה שנכנסים לנו רכבים לקיבוץ ומשתלטים על הכול ורוצחים את החברים הכי טובים שלי. למשל עידו אבן, שאני מכירה מגיל אפס". בחנוכה ביקרה בבארי בפעם הראשונה והיחידה מאז האסון. "היה לי חשוב להיות בכל הבתים של חברים שלי, גם אלה שנחטפו וגם מי שנרצח. הסתובבתי בקיבוץ וזה היה קשה כי אני רגילה לראות אותו יפה, ירוק, לא שחור".
אמה, עדי פקציארז, 45, שחיה בבארי מאז נולדה, אומרת שהקיבוץ כבר לא יהיה מה שהיה. "נוף ילדותנו הושחת בצורה ברוטלית וברברית. אין יותר על מה להתרפק. אין איפה להניח את הראש ולהעלות זיכרונות יפים. הנוף הזה קשור באנשים שלא איתנו יותר. כל כך הרבה אנשים שהיו משמעותיים עבורי, שעיצבו את מי שאני היום, נלקחו בצורה הכי קשוחה ואכזרית. כמו שלקחו את אבא שלי, יוסי ז"ל. במקום הכי מדהים בעולם קרה הגיהינום הכי נורא, ואתה לא יכול להחזיר את זה אחורה".
איך זה ישפיע על ההחלטה אם לחזור לבארי?
עדי: "בסוף זה הבית, אלה השורשים שלי. זה מה שאני מכירה, לטוב ולרע".
שמחה שני, 79, סבתם של עמית ושל מיקה, נפצעה מירי מחבלים כשהייתה נצורה בממ"ד עם בעלה אברהם ודיממה במשך שעות. שלושה חודשים וחצי אחר כך נראה שהתאוששה לחלוטין - גם מהטראומה של חטיפת הנכד וגם מהפציעה. "אני לא כל כך מתחברת לעבודות יד וקשקושים כאלה. אבל יש פה בריכה במלון לוט הסמוך שפועלת גם בחורף, ובכל יום שאני יכולה אני שוחה 25-20 בריכות, עושה קצת התעמלות במים, הולכת לספא. זה ממלא אותי".
רק על אובדן החברים והחברות היא אינה יכולה להתגבר. "נסעתי לרביבים, שם קבורים הרוב, והייתי בשוק טוטאלי. אתה רואה את כל השמות של בארי בשלוש שורות. ילדים והורים ומשפחות מכלל הגילים. זה בלתי נתפס".
אתם תחזרו לבארי?
"לגמרי. אפילו לא היה לנו היסוס קטן. יהיו לנו כמה שנים קשות, צריך לבנות הכול מחדש, אבל אני מאמינה שבארי תחזור להיות מקום שטוב וכיף לחיות בו".
האופטימיות של האנשים האלה מידבקת. ואולי זה פשוט חזק מהם. "שמע, אין לנו מדינה אחרת ואין לנו בית אחר", מסכם מוטי מהחקלאות. "בארי זה הבית שלנו".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.01.24
