אף אחד מקומץ התושבים שנותר בקיבוץ כפר גלעדי, שמפונה מחבריו כבר יותר מחמישה חודשים, לא הניד עפעף לנוכח חבורת הלוחמים החמושה ורעולת הפנים, שהסתערה בנשקים שלופים, בגשם השוטף, לעבור החומוסייה שבה התבצרו - על פי התרחיש - מחבלים שחדרו מלבנון חצי שעה קודם לכן.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ טלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זה לא היה אימון חריג עבור אנשי המילואים של "סיירת דבורה", כולם תושבי הגליל, שמתכוננים לקראת אירוע של חדירת מחבלים המונית לשטחי ישראל כבר שלוש שנים. אבל אחרי 7 באוקטובר, שבו התממשו אחד לאחד כל תסריטי הבלהות שהם נערכו לקראתם - רק בגזרה אחרת - כל תרגול כזה מקבל משמעות אחרת. הדמיוני הפך למוחשי.
התרגיל מסתיים, והלוחמים - רטובים מכף רגל ועד ראש - מתיישבים לתחקיר, שמטרתו ללמוד כיצד ניתן לשפר את התנועה שלהם במרחב מול האויב המבוים שביקש לתעתע בהם. "לא ייתכן שנסתובב ככה חשופים ולא ניעזר במסתורים אמיתיים שיאפשרו תנועה בלי להיקלע למארב אש תופת", העיר אחד הלוחמים. "חשוב לדייק את השיח בינינו, כדי לנהל את הקרב בחיילות גבוהה ובלי טעויות", אמר אחר. לסיכום: התרגיל הסתיים בהצלחה, אבל נרשמו כמה נקודות לשיפור.
לפני כשלוש שנים, כשהחלו מייסדי היחידה, סא"ל בני מאיר ומפקד אוגדה 91 תא"ל שלומי בינדר, לפעול להקמת ופיתוח יחידת מילואים עילית שתיתן מענה לתוכנית המבצעית של חיזבאללה לכיבוש הגליל - זה היה נשמע כמו רעיון כמעט דמיוני. היום אין איש שמפקפק בנחיצותו של "צוות דבורה", ששמו מנציח את דבורה דרכלר, ההרוגה הראשונה בקרב על תל חי.
מיכאל מרמשלטיין, לוחם בסיירת: "אני עולה להקפצה בעקבות חשש לחדירת מחבלים במשגב עם ורואה את אבא שלי בש"ג. נותן לו חיבוק וממשיך. זו תחושה נורא מוזרה לראות את הקיבוץ נטוש, כמו באפוקליפסה. אפילו הציפורים עזבו. המקום הפך למוצב צבאי"
ההתחלה לא הייתה פשוטה. המטרה הייתה לבנות תחת פיקוד צפון צוות שיורכב מיחידות עילית וחי"ר שונות. "היו קשיים רבים בגיוס הלוחמים, לאתר את הטובים והמתאימים ביותר", מספר סרן במיל' דרור אורן, מפקד היחידה שגויס עוד בשלב הרעיון לתפקיד פרויקטור ההקמה, "אחד הדברים שמייחדים אותה הוא דווקא מקום המגורים של הלוחמים, ולא היחידות שמהם הגיעו".
הוא עצמו היה לוחם בחטיבת גבעתי, ובמילואים שירת בסיירת עורב של חטיבה 300. בסיירת דבורה שהקים הוא מפקד על לוחמים יוצאי יחידות חי"ר ויחידות מובחרות כמו מגלן, עוקץ ואגוז. לסיירת דבורה הם מגיעים בעיקר בשיטת "חבר מביא חבר". "מי שלא מספיק נחוש ויודע את העבודה לא יצליח להישאר פה", אומר גב גלילי, לשעבר לוחם בנח"ל, מקיבוץ יראון, "לוחם פה צריך כוח ירי וכושר, לצד רמת חשיבה בוגרת ויכולת לקבל החלטות".
הרעיון שעמד מאחורי היחידה - שחולשת על קו הגבול מחוף הים ועד הר דב - הוא העמדת כוח קרבי מיידי של לוחמי מילואים המכירים היטב את האזור ושיהיו זמינים בתוך זמן קצר להתייצב עם ציוד מלא ונשק, ולהסתער בקו הראשון מול כוחות הרדואן המתמרנים לעבר ישראל. היחידה אמורה להשלים את מאמצי הבלימה של הכוחות הסדירים, ומורכבת משתי פלגות שנותנות מענה בגזרה המערבית ובגזרה המזרחית. "המטרה הייתה שהיחידה תעוף כמו פרפר ותעקוץ כמו דבורה", מסביר סרן אורן, "זאת לא יחידה של בטן-גב והיא צריכה לעבוד קשה, להתכונן היטב ולהבין בהרבה מאוד תחומים. היא חייבת להיות מורכבת מלוחמים מעולים, לא רק ברמת לוחמת פרט, אלא ברמת הצוות והיחידה, וזה דורש הרבה עבודה".
למרות ההכנות והתרחישים שלקראתם התאמן הצוות מאז יומו הראשון, 7 באוקטובר הצליח להפתיע גם את חבריו. "באותה שבת ישנתי אצל בת הזוג שלי ביסוד המעלה", משחזר מיכאל מרמלשטיין (26), לשעבר לוחם בצנחנים, "כששמעתי מה קרה טסתי מהר לבית במשגב עם וראיתי את אבא שלי, שהוא חבר בכיתת הכוננות, כבר עומד מתחת לקיפודים (כינוי לעמדות קרב, י"ק)".
מרמלשטיין וחבריו הוזעקו לקיבוץ השולט טופוגרפית על מרחב העמק, ונערכו להגנתו ולעצירת ניסיון פריצה מלבנון. "עד יום שני לפנות בוקר עוד התחפרנו בעמדות. כשירדנו מהן עברתי דרך הבית של ההורים, ואני רואה פתאום את אמא שלי ואת אחותי הקטנה מסתובבות שם. הייתי המום, אחרי יותר מיממה בשטח, על אפוד קרבי מלא, אני מגלה שהן נשארו באזור. שאלתי מה הן עושות שם וצעקתי שיעופו מהאזור מהר. בשלב הזה חששנו שכל סרטוני הזוועה שראינו הם רק ההקדמה לזירה שתיפתח עלינו מצפון.
לוחם בסיירת, קובי וינברג: "מבחינתי אעשה את כל שידרשו ממני כדי שיחזור לפה הביטחון ואוכל לחיות פה בשקט בלי חשש שמישהו יירה בי מעבר לגבול. אני לא רוצה שאף אויב יסתכל עליי מלמעלה. אנשים כבר לא ישובו לחיות במקום שבו נשקפת סכנה לחייהם"
"החודשיים הראשונים כאן היו הזויים", הוא ממשיך, "אני עולה להקפצה בעקבות חשש לחדירת מחבלים במשגב עם ורואה את אבא שלי בש"ג. נותן לו חיבוק וממשיך. זו תחושה נורא מוזרה לראות את הקיבוץ נטוש, כמו באפוקליפסה. אפילו הציפורים עזבו. המקום הפך למוצב צבאי. מקום שעד לפני רגע היו בו ילדים משחקים ומשפחות, ובבת אחת הכל נעלם ויש בו רק כלים צבאיים כבדים וכוחות".
גלילי התעורר בשמחת תורה בשעה שבע וחצי בבוקר, והדבר הראשון שראה בסלולרי היה הסרטון של מחבלי הנוח'בה יורים ומחסלים אזרחים ברחובות העיר שדרות. "רגע אחד ניסיתי להבין מה קורה שם וברגע השני כבר אמרתי לחברה שלי שאנחנו צריכים לצאת מהר מפה כי יכול לקרות כאן בדיוק אותו דבר. כשיצאנו מהקיבוץ הבנתי כבר שזה האירוע שלקראתו אנחנו מתאמנים, ושזו המשימה שלנו עכשיו. תוך זמן קצר היינו על ציוד מלא ביישובים שאליהם נשלחנו וחיכינו לרדואן. הם לא הגיעו".
אתה רגיל להיות בקו החזית מול האויב מהשירות שלך ביחידת עילית בסדיר.
"נכון, אבל פה זו סיטואציה שונה לגמרי. זה הכי אמיתי וחזק שיכול להיות, כשאתה רואה מה קורה בדרום ומבין עד כמה זה יכול לקרות בקלות גם פה. וכאן אתה ממש צריך להגן על הבית שאתה גר בו".
קובי וינברג (36), יוצא ההנדסה הקרבית, מספר שמאז הגיע ליחידה, לפני כשנתיים, הם נערכים לתרחיש של 7 באוקטובר - ואפילו לחמור ממנו. "ובכל זאת, חשבנו שאנחנו מתכוננים לקראת איום שהוא בגדר בלתי אפשרי, בלתי נתפס".
אשתו נעמה וארבעת ילדיו של וינברג התפנו ליישוב אלון שבות שבגוש עציון, והוא נותר בצפון עם חבריו ליחידה. "מהר מאוד מצאתי את עצמי כבר בשטח עם הצוות, מחכים למחבלי הרדואן. זה מה שציפינו לו והתכוננו אליו. היינו כוח המילואים הצבאי הראשון שהגיע לנקודות החיכוך".
תאר לי את התחושות.
"אתה מרגיש שאתה מקדימה וכל מדינת ישראל מאחוריך, ובעיקר הבית שלך מאחוריך. אתה רואה אותו קרוב כל כך, אבל המבט ממוקד לעבר לבנון".
דווקא מפקד היחידה סרן אורן לא מתגורר בצפון אלא במושב במרכז הארץ. ב-7 באוקטובר הצטרף ללוחמיו, ומאז הוא שם. "האירוע בדרום הפתיע אותי בעוצמות שלו ובקלות שבה המחבלים הצליחו לעשות את מה שעשו", הוא מודה, "בצפון היינו מוכנים יותר מבחינה מנטלית לאירוע כזה, והייתי הרבה-הרבה פחות מופתע לו המתקפה הייתה נפתחת כאן. הרי לשם זה הקמנו את היחידה".
ב־7 באוקטובר חלקם הרגישו את הדחף לקחת את הנשק, על דעת עצמם - ולרדת לאזורי הלחימה בדרום, כפי שעשו מילואימניקים רבים שהצילו חיים של חיילים ואזרחים ביישובי העוטף וכבישי הסביבה. "היה אצלנו מקרה של לוחם שביקש לחזור ליחידה המקורית שלו כדי לעזור להם בעזה", מספר סרן אורן, "אחרי לבטים רבים סירבתי. הסברתי ושיכנעתי אותו שהמשימה שלו היא כעת בצפון, אמרתי שאני לא יודע מתי יזדקקו לנו ושחשוב שנהיה פה ומוכנים. דיברתי אפילו עם המפקדים שלו בעזה. הסברתי שיש לנו פה משימה ואנחנו חייבים לאחוז בה".
לוחם אחר שהחליט לרדת דרומה בלי אישור של היחידה - הודח ממנה. "כמעט כולנו הרגשנו בלב את הרצון לטוס דרומה", מספר גלילי, "אבל בגלל שידענו מה מצפה לנו בצפון, הבנו שאין מה לעשות, שאנחנו חייבים להישאר פה ופשוט לחכות שחיזבאללה ינסו אותנו".
וינברג: "אצלי דווקא לא עלתה השאלה הזו. היה לי ברור שאני נשאר להגן על הבית. זה המקום שאני צריך להיות בו וזו המשימה שלי".
בסוף אתם לא כוח גדול, איך הייתם משנים את התוצאה אם רדואן היו מחליטים לפרוץ את הגדרות כאן?
וינברג: "גם אם היינו מאבדים בקרבות 95 אחוזים מהכוח, עדיין היינו יכולים לתת פה כמה שעות ולהחזיק את השטח עד שיגיעו כוחות המילואים מהימ"חים. אם הם היו למשל מנסים להגיע למשגב עם, שזה אזור מאוד גבוה ושולט, יכול להיות שהיינו נותנים להם ברקס קטן. האם כולנו היינו יוצאים מהאירוע בריאים ושלמים? כנראה שלא, אבל אני חושב שבאותו רגע אף אחד מאיתנו לא היה רואה פחד".
לקחתם תסריט כזה בחשבון, כשבחרתם להתגייס לסיירת דבורה?
מרמלשטיין: "לגמרי. ידענו שאנחנו הראשונים שהולכים לעמוד ולתת את התגובה המהירה כי אנחנו הכי קרובים למקום ומוכנים תמיד להקפצה".
אבל למה שכוחות הצבא המוצבים פה לא ייתנו את המענה?
"מה זאת אומרת? אנחנו זה הצבא".
העובדה כי היחידה מורכבת כולה מתושבי הגליל היא יתרון בזמן אימונים ולחימה, אבל גם מביאה איתה מטען רגשי. גלילי מספר כי בבוקר יום שבת, במקביל לפתיחת המתקפה בדרום, הוא עבד עם פועלים בשטח הקיבוץ שעל גבול לבנון, ויחד הם סיימו לשתול שם מאה דונם של זרעי ברוקולי וכרובית. "הפסדנו שם מעל מיליון שקל", הוא אומר בכאב, "זו הייתה שתילה קשה ועבודת כפיים מאומצת, אבל את הפירות לא קטפנו בגלל המלחמה. הכרוביות והברוקולי כבר פרחו".
לא תקבלו פיצויים?
גלילי: "נקבל, אבל ההפסד הוא מעבר להפסד כספי - לעבור ליד השדות שלנו ולראות את הפרי שאתה לא יכול לקטוף כי זו סכנת חיים - זה שורף את הלב. היום, לעמוד עשרה קילומטרים מהגבול זה מסוכן כי אתה יכול לחטוף. כל הגליל השתנה פתאום. זה איום שתמיד היה שקוף עבורנו, ועכשיו כבר אי-אפשר לחיות עם הפחד הזה מול הכפרים הלבנוניים המשקיפים עלינו".
בצה"ל אומרים כי איום כיבוש הגליל בידי כוחות רדואן הוסר ושהם הורחקו מהגדר. אז בשביל מה צריכים אתכם עכשיו?
גלילי: "שאלנו את עצמנו את השאלה הזאת באיזשהו שלב, אבל אני מרגיש שליכולות שלנו ולהיכרות שלנו עם השטח אין תחליף. לנו יש את היכולות להגיע לכל מקום, להבין מה קורה ולתת תגובה מיידית. אנחנו מכירים פה את כל היישובים כמו את כף ידנו. התאמנו בכל היישובים ויש לנו ערך מוסף על פני גדודים שמגיעים לפה ומתחלפים. ובסוף, אנחנו חיים כאן. אין מישהו שמכיר את השטח יותר ממי שגר בו. יודעים מאיפה אפשר לאגף, מאיפה רואים אותנו ואיפה לנו יש את זווית התצפית הכי טובה".
בזמן שלוחמי היחידה נותרו להגן על הבית, בני משפחותיהם נעקרו לדירות זמניות וחדרי מלון ברחבי המדינה.
איך אתם מתמודדים עם המרחק מהבית ומהמשפחה?
וינברג: "זה קשוח מאוד. באחת היציאות שלי אמרתי לבן שלי 'הגעתי הביתה' והוא אמר לי: 'אבא, הגעת למשפחה, לא הגעת הביתה'. בשוטף זו יחידה שמשתלבת במרקם החיים שלך, כי האימונים שלה קרובים מאוד לבית. ועכשיו להיות פה ולעבור בעיר שלך כשהמשפחה שלך לא פה - זה קשה. בכל פעם שאני נוסע אליהם, אני ממלא את האוטו בעוד ציוד כדי שנוכל להמשיך בשגרת החיים שם. אני מוצא את עצמי מפנה לאט־לאט את הבית ומעביר אותו לשם".
אז אתה לא בטוח שתחזור להתגורר פה?
"לא מעניין אותי איך יעשו את זה, אני מחזיר את הילדים שלי לפה רק במציאות של ביטחון".
מה ייתן לך ביטחון?
"זה לא התפקיד שלי לומר איך. אני לא בונה כרגע על שלום בכל המזרח התיכון, אבל יש לי דרישות מהמדינה ומההנהגה. מבחינתי אעשה את כל שידרשו ממני כדי שיחזור לפה הביטחון ואוכל לחיות פה בשקט בלי חשש שמישהו יירה בי מעבר לגבול. אני לא רוצה שאף אויב יסתכל עליי מלמעלה. אנשים כבר לא ישובו לחיות במקום שבו נשקפת סכנה לחייהם".
מרמלשטיין: "אני גם מוכן למות על הגנת המקום הזה. גרנו פה שנים בתחושת ביטחון ובלי לדעת או להבין את הסכנות. לשוב הביתה לגבול לבנון, אחרי כל כך הרבה זמן, זו כבר החלטה ולא ברירת מחדל. נדרשות חשיבה ובחירה אמיתית מחדש, אם אנחנו רוצים לגור במקום הזה".
גלילי: "יש את הקולות האלה שאני שומע, על איך נחזור ומתי, והאם שווה לקחת את הסיכון. אבל אני חושב שכל מי שגר בגבול מרגיש שאין לנו ברירה אלא להחזיר לפה את הביטחון, כי אם לא נצליח להחזיר את הביטחון לתושבי מדינת ישראל בכל הארץ ובכל גבול שהוא, אין לנו פה זכות קיום. ברגע שנדע לעשות את זה בצורה נכונה וחזקה - אנשים ירגישו בטוחים לחזור לבתיהם".
בפיקוד הצפון נערכים בימים אלו לקראת מלחמה בלבנון, אם תפרוץ כזו, שמטרתה להשמיד את תשתיות החיזבאללה ולהבטיח שמחבלי ארגון הטרור ייסוגו אל מעבר לליטאני. כחלק מתחקירי המלחמה שעורכים בצה"ל, יידרשו המפקדים לבחון אם עשו מספיק כדי להבטיח את ביצור הקו הראשון והדאגה למענה קרבי ראשוני ומהיר. "אני מקווה שיוקמו כמה שיותר יחידות גיאוגרפיות כאלו ברחבי הארץ", אומר סרן אורן, "מקווה גם שהן יקבלו את הציוד המתאים והאימון הנכון ביותר לאזור שבו הם צפויים לפגוש את האויב. היחידה שלנו לא נותנת את כל הפתרון למקרי קיצון, אבל היא חלק מהפתרון".
זו התשובה שלנו לטבח המפלצתי - להיערך ולהתגונן מפני הטבח הבא?
גלילי: "אותי לימדו מגיל מאוד צעיר לאחוז בנשק, מבחינתי זה חלק מהמגורים כאן. יחידות כמו דבורה בוודאי מחזירות את תחושת הביטחון. אני מבין את הרצון אחרי 7 באוקטובר להגיע למצב שלא נצטרך יותר גדרות ולא יהיו יותר אויבים מולנו. אבל הקונספציה שאנחנו חיים במדינה הכי חזקה באזור, מול כל ארגון טרור, ושיש לנו את חיל האוויר הכי טוב - זה בדיוק הוביל אותנו למקום הזה. אני לא רוצה לסמוך על האויב שלנו, אלא על צה"ל והכוח שלנו. את הכוח אתה צובר בדם ויזע, ובמחיר של הכי טובים מבניה של המדינה הזאת. אסור לזלזל בזה. אני מבין שתמיד נצטרך להיות פה על הגדרות, ליד הבית".
כשהמלחמה תסתיים, בניצחון מוחץ יש לקוות, האם יהיה צורך ביחידה שלכם?
סרן אורן: "כשלא יהיו אויבים מעבר לגבול - לא נצטרך את יחידת דבורה. אבל אני לא דואג, אם וכאשר הקבוצה תמצא לה אז מטרות ועיסוקים אחרים, מה רע שהיא תעסוק בפיקוח על יחמורים והגנת חיות הבר באזור?"
השיחה עם לוחמי סיירת דבורה מציפה שאלה שלא נותנת מנוח: מה קורה אם צוות דומה היה קיים בדרום ונערך לחדירת מחבלים המונית? מתברר שרעיון כזה באמת עלה, אבל גם כאן נראה שהקונספציה גברה על היוזמה. "לפני כשנה פנו אליי מאוגדת עזה ושאלו אם אני מוכן להקים אצלם יחידה כזאת", חושף מפקד היחידה, סרן אורן, "אמרתי שאני יותר מאשמח לעשות זאת ושאני חושב שזה ראוי. מאז לא חזרו אליי".
ברחבי הארץ קיימות היום מספר יחידות לוט"ר מבוססות בני המקום שמטרתן לתת מענה מהיר לאיומים, אבל הן מתאמנות בעיקר לתרחישים של פיגועי טרור ואירועי חטיפה, ולא לחדירת מחבלים המונית. "היה מאוד הגיוני שיבקשו להקים סיירת כזאת גם ביישובי העוטף", אומר סרן אורן, "מתבקש להקים יחידת מילואים של לוחמים בני המקום שיכולים להגיע במהירות ומכירים היטב את השטח".
אז למה זה לא קרה בסוף?
"אני מעריך שסמכו על הכוחות של המשטרה, השב"כ וצה"ל שידעו להתמודד, וגם לא תיארו לעצמם מתקפה כזאת רחבת היקף. אני לא יכול להבטיח שיחידה כמו סיירת דבורה הייתה משנה את פני האירוע בדרום לגמרי, אבל בוודאי הייתה השפעה חיובית מסוימת לכוח מיומן שנמצא באזור ומכיר את השטח כמו את כף ידו.
"בכל מקרה, הפנייה אליי נעשתה רק בשנת 2023, אז אני בספק אם בפרק זמן כל כך קצר היינו מספיקים להקים יחידה מאומנת ומצוידת. אני מקווה שעכשיו כן יקומו יחידות דומות".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.03.24
