תהליך היציאה מעזה נמשך ימים ארוכים. בשלב הראשון נאלץ ד"ר מחיימר אבו-סעדה, שמתגורר בסמוך לשכונת רימאל היוקרתית, לעבור עם רעייתו רוזאן וילדיו לחאן-יונס, שם מצא מקלט בדירה של קרוב משפחה. שבועיים אחר כך הודיעו כוחות צה"ל לתושבי האזור לעבור לרפיח. שם הצטופפו מי שהיה עד לא מזמן ראש החוג למדעי המדינה באוניברסיטת אל־אזהר ומשפחתו במאהל, בתנאים-לא תנאים. רק אז הגיע האיתות, ומשפחת אבו-סעדה התייצבה במעבר הגבול. הם המתינו בתור, מישהו דאג לשלם 8,000 דולר לנפש, ורק אז קיבלו היתר מעבר למצרים. "זה היה סיוט", הוא מצהיר בראיון מביתו החדש בקהיר, "עד לרגע האחרון לא ידענו אם נצליח לצאת משם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
למרות הטלטלה, ד"ר אבו-סעדה נחשב בר מזל. מעטים מאוד מתושבי עזה הצליחו מאז תחילת המלחמה לצאת מהרצועה המופצצת והבוערת. חלקם רק עברו דרך מצרים בדרכם לאירופה או למדינות ערביות שהסכימו לקלוט אותם, אחרים התמקמו במצרים. לכולם המעבר הזה עלה הרבה מאוד כסף. סכום שעבור רוב העזתים הוא בגדר חלום רחוק.
לפני כשבועיים פירסמה רשת "סקיי" הבריטית תחקיר שלפיו החברה המצרית "האלה" קיבלה את המונופול על מעבר תושבי עזה דרך מסוף רפיח. על פי התחקיר, הסכום לנפש נמוך יותר מזה ששילם אבו־סעדה: "רק" 5,000 דולר לאדם. "זה לא פשוט לאזרח העזתי להשיג סכומים כאלה", אומר אבו־סעדה, "בנוסף, מאחורי הקלעים היה עוד גורם ששיחק תפקיד: השב"כ. הוא לא הניח לכל אחד שרוצה לעבור".
אבו-סעדה לא מעוניין לספק פרטים מדויקים על הדרך שבה הוא ומשפחתו הצליחו לחצות את הגבול. הוא כן מוכן לספר שהיא הייתה מלאת מהמורות. במהלך המסע בנו האמצעי נעלם ברצועה, ולא הגיע אל המסוף. רק כעבור שבועיים הצליחו לאתר אותו, עד שלבסוף המשפחה התאחדה בכתובתם החדשה בקהיר, בשכונת מדינתי. אבל גם האיחוד הזה לא מרגיע את אבו־סעדה. "הלב שלי שבור לגמרי", הוא אומר, "השארתי בעזה את אמא שלי, את אחי ורעייתו עם ילדיהם. אנחנו נמצאים בקשר טלפוני, אבל אף אחד לא יודע מה עלול לקרות פתאום. אתה חי כל הזמן עם הפחד".
שיחתנו מתחילה פנים אל פנים, באחת מבירות אירופה. אחר כך אנחנו ממשיכים לשוחח בטלפונים הניידים: מהטלפון הישראלי שלי בתלאביב אל המספר העזתי של ד"ר אבו-סעדה, שנשמר גם במשכנו החדש בקהיר.
בעזה נחשבת לאחד האינטלקטואלים הבולטים, מה אתה עושה עכשיו בקהיר?
"אני עסוק בסידורים במקום המגורים החדש, כי הגענו בלי חפצים בסיסיים. צריך לדאוג למיטות, כלי בית, בגדים. אנחנו מתגוררים בשתי דירות - באחת רעייתי ואני, הבן הנשוי, אשתו והנכד הקטן, ובשנייה גרים ארבעת הילדים האחרים".
אתה יוצא לבקר באתרי התיירות של מצרים? בפירמידות?
"תאמיני לי, אין לי ראש ואין סבלנות לשוטטויות. דבר ראשון צריך להתארגן. לא פשוט לבנות מחדש את החיים של תשעה בני משפחה בסביבה לא מוכרת".
הוא נולד ב-1964 במחנה הפליטים ג'באליה בצפון רצועת עזה. בזמן האינתיפאדה הראשונה יצא ללימודי התואר השני באוניברסיטת קולומביה בארצות-הברית. משם המשיך לדוקטורט במדעי המדינה, ובדצמבר 96' חזר לעזה, אחרי החתימה על הסכמי אוסלו. "הייתי מלא תקווה גדולה", הוא נזכר.
למה החלטת לעזוב את עזה עכשיו?
"אגיד לך במילים הכי פשוטות: אני לא רוצה למות".
הבית שהותיר מאחוריו בעזה עדיין עומד על תילו, אבל "נגרמו לו הרבה נזקים - דלתות נעקרו, חלונות התנפצו, רהיטים זזו ונשברו. לעומת זאת הדירה של הבן שלי, עלאא, במרחק 50 מטר נהרסה לגמרי והפכה לערימת אבנים גדולות, מנופצות".
זה בטח מעורר בך תחושה קשה מאוד.
"כן, הילדים שלי כועסים מאוד על חמאס, אבל גם שונאים את ישראל".
איך תתאר את מצב הרוח בעזה?
"ייאוש. עזה כבר לא תוכל לחזור ולהיות מה שהייתה לפני המלחמה. יש הרבה כעס על ישראל וכעס על חמאס. אני כבר לא יכול לקבוע על מי כועסים יותר. אנחנו, האזרחים הלא-מעורבים, משלמים את המחיר הנורא של המלחמה. במחשבה שנייה, אני יכול לומר שהכעס על חמאס גדול יותר בגלל ההרס, ההרג, הנעדרים מתחת לבניינים ההרוסים, הפצועים, בתי החולים שלא מצליחים לתפקד, הרופאים והאחיות שברחו, המחסור הנורא במזון ותרופות".
כמי שהיה מעורה מאוד בחיים בעזה, וכאחד מהאינטלקטואלים הבכירים ברצועה, אבו־סעדה מכיר היטב את דמותו של יחיא סינוואר.
אנחנו רואים בו רוצח אכזרי, שלא מעוניין להגיע לשום הסדר עם ישראל. מה ההתרשמות שלך ממנו?
"למרות שפגשתי אותו פנים אל פנים רק פעם אחת, אני זוכר את המפגש הזה היטב. זה היה באוגוסט 2018, מיד אחרי הצעדה שזכתה לכינוי 'השיבה הגדולה' נגד הסגר ברצועה. סינוואר הזמין קבוצה גדולה של פוליטיקאים, אנשי אקדמיה ועיתונאים בכירים לפגישה אצלו במשרד. הוא עידכן אותנו מה היו מטרות ‘צעדת השיבה', דיבר בהרחבה על מטרות חמאס ועל הפלסטינים מעזה שנהרגו ונפצעו. הוא סיפר בגאווה שחמאס מימן את הטיפול בפצועים.
ד"ר אבו סעדה: "אני לא יכול לראות, לפחות לא לפי שעה, אפשרות שבה חמאס לא ישתתף בניהול חיי היומיום ברצועה. גם אם תצליחו לתפוס או לחסל את סינוואר ואת ההנהגה הצבאית הבכירה, חמאס יישאר, ויהיו מחליפים"
"עוד לא ידענו אז לאן הולכים עם חמאס. סינוואר בדיוק נבחר ליושב הראש בעזה. אני זוכר שהוא גם דיבר במרירות על התוכנית להעביר את השגרירות האמריקאית מתל-אביב לירושלים. זה עיצבן אותו כהוגן. הוא גם ענה לאין-ספור שאלות שהצגנו לו. הוא דיבר בסגנונו, קצר ולעניין, אבל כשהזכיר את המילים 'ציונים' או שבטעות נפלטה לו המילה 'ישראל', אני זוכר שנדלק לו שביב של זעם בעיניים. אי־אפשר היה לפספס את זה".
יצא לך לדבר איתו אחד על אחד?
"בסוף האירוע הוא ניגש לכל אחד מהמשתתפים, לחץ לו את היד. כשהגיע אליי הזכיר את שמי ואמר שהוא יודע מי אני ובאיזו מחלקה אני עובד באוניברסיטה. נראה לי שהוא הכיר אותי בעיקר מהראיונות שלי באל־ג'זירה. לי הוא נשמע אדם שקט ועקשן מאוד, כזה שלא מוכן לוותר לישראלים אפילו מילימטר. כל הזמן הוא הדגיש 'מה שאני עושה זה למען הפלסטינים, ולא אהיה מוכן לזוז'. אז עכשיו, שש שנים אחר כך, עם העקשנות הזו, אני מעריך שהסיפור לא הולך להסתיים בצורה חיובית".
5 צפייה בגלריה
''כשהזכיר את המילים 'ציונים' או שבטעות נפלטה לו המילה 'ישראל', אני זוכר שנדלק לו שביב של זעם בעיניים''. סינוואר
(צילום: EPA)
כאשר הוא נשאל על אירועי 7 באוקטובר, אבו־סעדה לא מתחמק מהמילה טבח, וקורא לפעולה של חמאס טעות גדולה, מזעזעת. "אישית, צפיתי במשך שעות ארוכות בשידורי הטלוויזיה הישראלית, ואין לי אלא להביע צער עמוק. ועכשיו תנסו לחשוב איך טבח 7 באוקטובר, ואני בפירוש מכנה אותו טבח, גרם למותם של אלפי פלסטינים. חלק אנשי חמאס וחלק גדול נשים, קשישים ותינוקות, שלא היו מעורבים ולא היה להם שמץ של מושג מה עומד לקרות".
מאז חודש נובמבר, אז נפתח מסוף רפיח לפעילות מסביב לשעון, הצליחו כ-600 פלסטינים בעלי אזרחות כפולה לעזוב את הרצועה. אחריהם באו המיוחסים, כמו אבו-סעדה, שמקורבים שילמו עבור יציאתם. בשלב הנוכחי אלו העשירים שמצליחים לצאת. בתחילה שילמו 8,000 דולר לאדם, אחר כך ירד המחיר ל־5,000 וכעת הוא נסק ל־10,000 (ילדים נדרשים לשלם כ־2,500 דולרים). האישור מגיע בלילה ותקף רק ליממה שאחריו. אם מחמיצים את חלון ההזדמנויות, יש לחזור על התהליך - בתוספת אלפיים דולר לאדם. עד היום הצליחו רק עשרות בודדות לעבור בדרך הזו.
המעטים שהשלימו את התהליך והצליחו לצאת מעזה לא ששים להתראיין - הם לא רוצים לחשוף כיצד השיגו את הסכומים הנדרשים וגם לא רוצים להכעיס או להכאיב למשפחה ולחברים שנותרו מאחור.
כמו אבו-סעדה, גם מ' וארבעה מבני משפחתה הצליחו להגיע לקהיר. "היה לנו מזל", היא אומרת, "שילמנו רק 5,000 דולר לאדם מבוגר ואלפיים לילדות. היום המחיר כפול". בשמה המלא היא חוששת להזדהות, בטח בעיתון ישראלי: "נכון, אני נמצאת במצרים וזה מקום בטוח, אבל יש לי קרובי משפחה מדרגה ראשונה ושנייה בעזה, ואני חייבת להתחשב בהם".
מה את חושבת על מה שקרה ב-7 באוקטובר?
"בהתחלה לא ידענו מה קרה באמת, רק הגיעו אלינו שמועות, אבל כשקיבלנו, בהדרגה, את התמונה המלאה, הזדעזענו על הרג האזרחים הישראלים. בעיני חמאס אין אזרחים ישראלים תמימים. ועכשיו כולנו קורבנות של מה שקרה שם - גם אזרחי עזה. לא נכון לקבוע שכל אזרחי עזה הם חמאס. מה לי ולהם? מעולם לא פגשתי מישהו מחמאס. הם נמצאים בדרך כלל מתחת לאדמה ואנחנו בבתים שלנו".
ספרי לנו קצת על החיים במצרים.
"אני לא יודעת כמה זמן נצליח להחזיק כאן מעמד. אנשים טובים תרמו לנו שמיכות וקצת רהיטים ישנים. שכנים באים לשאול אם אנחנו צריכים אוכל. אם הילדים שלי מרכינים את הראש, כי הם מתביישים לבקש, השכנים מניחים ארוחות ושתייה ליד הדלת".
אתם חושבים לחזור לעזה?
"נדמה לי שכל מי שעזב לא מתכנן לחזור לעזה. תם פרק בחיים. ובכל זאת, בלי דרכונים קשה מאוד לצאת לחו"ל ובלי חשבון בנק קשה לנהל שגרת חיים, כך שיכול להיות שבסופו של דבר כן נצטרך לחזור לרצועת עזה. מניחה שלחזור לשם יהיה הרבה יותר קל מאשר לצאת, אבל מי רוצה את זה?"
הבריחה מעזה כרוכה כמובן גם בניתוק בין בני משפחה. למשל משפחת פואד, משפחה עשירה ומקושרת, התפצלה לשניים: הסבתא, האם ושתי בנותיה יצאו מהרצועה - האב סירב לעבור. "הוא החליט שהוא חייב להמשיך להישאר בעזה כדי לפקח על עסקי המשפחה - נדל"ן וחומרי בנייה - ולא הצלחנו לשכנע אותו לצאת, למרות הסכנות", מספרת אחת מבנות המשפחה.
כעת הן מתגוררות בשכירות ברובע גרדן סיטי בקהיר. "אנחנו משלמים מחיר עתק, למעלה מ-5,000 דולר לחודש. בסופרמרקט בשכונה המחיר גבוה פי חמישה מהמחירים בעזה. לא ברור לנו כמה זמן נהיה כאן, ואם בכלל נחזור הביתה".
במצרים אתן מקבלות יחס של פליטים?
"להפך, רק דורשים מאיתנו יותר כסף. למזלנו, הדירה ששכרנו מרוהטת, אבל אנחנו נאלצים לרכוש בגדים, נעליים, ילקוטים לבית הספר לילדות שהצלחנו לרשום לבית הספר האמריקאי בקהיר".
בחזרה לאבו-סעדה, שנחשב אחד המרואיינים המבוקשים ביותר בעזה. גם עכשיו הוא מקבל אין-ספור פניות מכלי תקשורת זרים וערביים, בעיקר כדי לסייע בשרטוט "היום שאחרי" ברצועה. "במלוא הכנות, אני לא יודע מה מחכה לנו", הוא מודה, "הכל תלוי בכל כך הרבה גורמים. למשל, האם ישראל תצליח ללכוד או לחסל את יחיא סינוואר? ומה לגבי מוחמד דף? או מוחמד סינוואר, אחיו של יחיא, שממלא תפקיד בכיר בהנהגת כוחות הביטחון של חמאס? עוד שאלות הן איך יסתיים המשא ומתן שמתנהל בקהיר ובדוחא, ובעיקר - מה תהיה עמדת ארצות-הברית. אני כבר מרגיש שלאמריקאים נמאס מנתניהו".
יש לך רעיון מי ינהל את עזה אחרי שהמלחמה תסתיים?
"בשלב הזה אני לא יודע. אבל חשוב לשים לב שחמאס לא נהרס לגמרי. חמאס הוא לא רק האנשים שמנהלים את התנועה אלא בעיקר הרעיון. אני לא יכול לראות, לפחות לא לפי שעה, אפשרות שבה חמאס לא ישתתף בניהול חיי היומיום ברצועה. גם אם תצליחו לתפוס או לחסל את סינוואר ואת ההנהגה הצבאית הבכירה, חמאס יישאר, ויהיו מחליפים.
"אני רוצה להעלות כאן נקודה נוספת, שהיא לא פחות חשובה בעיניי: שימו לב לנזקים הנפשיים מהמלחמה. יש לי הרגשה שהישראלים עברו שינוי עמוק. יש דיכאון ועצב גדול וחוסר תקווה שמשהו טוב עומד לקרות. זה בדיוק מה שעובר על תושבי עזה הבלתי־מעורבים. תחשבו - איפה הם יקימו בית? ממה יתפרנסו? איך יגדלו את ילדיהם? מי יבטיח את עתידם? מי יטפל במצוקות הקשות של הילדים? של הנשים שלא מוצאות את מקומן? של הגברים הקשישים?"
אז מה הפתרון?
"צריך קודם כל הפסקת אש, לשחרר את החטופים הישראלים, ואני מציע לשחרר את כולם בבת אחת ולהפסיק את הסבל הנורא של תושבי עזה הבלתי־מעורבים. לא משנה מה חמאס יקבל, אם יקבל, אנחנו נישאר בלי פיצוי על ההשמדה, ההרס והסבל הקשה של חמשת החודשים האחרונים".
חמאס טוען עכשיו שהוא לא יודע איפה נמצאים חלק מהחטופים, שהם נלקחו על ידי "אנשים פרטיים".
"זה בהחלט יכול להיות. אתם חושבים שחמאס שולט בכל מקום בעזה, ולרוב זה נכון. אבל בחמשת החודשים האחרונים הם עסוקים בלחימה ובהסתתרות. בהחלט יכול להיות שפרחחים שחצו את הגבול ונכנסו לקיבוצים, חטפו ישראלים ומסתירים אותם".
מי יכול להנהיג את העם הפלסטיני?
"אני שומע אצלכם כל הזמן את שמו של מוחמד דחלאן, יליד מחנה פליטים בעזה ושנוא נפשו של אבו-מאזן. אני מאמין שהמנהיג האמיתי יהיה, בסופו של דבר, מרוואן ברגותי".
אבל הוא בכלא, נידון למאסרי עולם.
"הוא ישוחרר למרות שהישראלים לא אוהבים את הרעיון. הוא יהיה זה שיעשה את הפיוס. לא תהיה עסקה עם ישראל בלי לשחרר את ברגותי".
מאחורי מפעל האישורים והמעברים עומד איברהים אל-ערג'ני, שזכה לכינוי "נסיך סיני", בן למשפחה עזתית במקור שנולד בעצמו בשייח' זוויד בצפון חצי האי. כיום אל-ערג'ני הוא ידידו ושותפו העסקי של מחמוד א-סיסי, בנו של נשיא מצרים. את חברת "האלה", שעוסקת בהוצאת תושבי רצועת עזה למצרים, הוא הקים בשנת 2021.
זה איננו עיסוקו היחיד: אל-ערג'ני שולט בחברות תיירות, רכב ומזון. הוא חבר בקרן לפיתוח סיני ושותף בפרויקטים כלכליים של הצבא המצרי. חודשים ספורים לפני המלחמה בעזה קיבל מינוי כאחראי המצרי על שיקום הרצועה, ונערך להתחיל בבניית רבי־קומות ושיפוץ שכונות. המלחמה עצרה את התוכנית, אבל הוא מבטיח שיחזור אחרי שיושגו הסדרים.
פרט מעניין: בתו של אל-ערג'ני, טיבה בת ה-12, הובהלה בחודש פברואר השנה תחת מעטה חשאיות לקבלת טיפול בבית החולים הדסה בירושלים אחרי שנפגעה בתאונת דרכים. זאת על פי בקשה מיוחדת שהגיעה מהרשויות במצרים.
ויש דרך נוספת לצאת מעזה, מבלי לשלם. זהו נתיב חשאי שמיועד רק לתושבי עזה שנולדו בישראל, או שאמם נולדה כאן. עד כה 71 פלסטינים יצאו מעזה בדרך זו, בעיקר נשים. הם עברו למצרים דרך מעבר רפיח, ומשם הורשו להיכנס לישראל.
לצד המעטים שהצליחו להשיג את אישור היציאה המיוחל, ישנם המונים שמתחננים עדיין לברוח מהרצועה הבוערת. רבים מהתושבים כותבים ברשתות החברתיות, ומבקשים תרומות שיעזרו להם לשלם את הסכומים הנדרשים למעבר. "אני לא מכירה משפחה שלא רוצה לעזוב", מספרת אחת מהן, מרוות מאמון, "איבדנו את תחושת המולדת, ואנחנו חייבים לברוח. אנחנו שונאים את חמאס בדיוק כמו שאנחנו שונאים את ישראל. אלה ואלה גרמו לאסון הנורא, והעולם עדיין לא מגויס לסייע לנו".
גם בילאל, מנהל חברה בעזה, עומד חסר אונים נוכח הדרישות, חלקן חוקיות, חלקן פחות: "במשפחה שלנו אנחנו 11 מבוגרים וילדים, ואני נדרש לשלם 85 אלף דולר, חלק כתשלום 'רשמי' וחלק כשוחד, לאנשים שיעזרו לנו להשיג את האישור. ביקשנו אישורים לצאת מכאן כבר לפני שלושה חודשים, וכרגע זה נראה עדיין רחוק".
