התוכנית הסודית הזאת, שקיבלה את השם "מחרשת הכסף" ונחשפת כאן לראשונה נהגתה כבר בימים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר. בפיקוד הצפון השלימו אז את גיוס כוחות המילואים בתוך יממות בודדות, ועשרות אלפי לוחמים התייצבו בגבול לבנון בניסיון למנוע את הצטרפות חיזבאללה למתקפת חמאס. תחת חוסר הבהירות וההתלבטויות במטכ"ל ובקבינט האם לפעול קודם בחזית הצפונית מול חיזבאללה ולסכל את המתקפה הצפויה חלילה, או להתמקד בעזה תחילה – יצא לדרך מבצע הנדסי חסר תקדים שמטרתו לשנות את המרחב ולנצל כל יום של דריכות או לחימה כדי להבטיח שביום שבו יחזור השקט, קו הגבול ייראה אחרת לגמרי. השבוע, עם הסרת המגבלות הביטחוניות על יישובי קו העימות וההחלטה על שובם של המפונים, אומרים בצה"ל כי בכל הקשור לקו הגבול מצידו הישראלי והלבנוני – המשימה הושלמה בהצלחה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
במשך יותר משנה, במה שהפך לאחד המבצעים ההנדסיים המורכבים ביותר שידע צה"ל, אלפי לוחמי הנדסה וחי"ר עם כלים כבדים עיצבו קו גבול חדש לאורך יותר מ־120 קילומטר בתוואי משתנה, מראש הנקרה ועד הר דב. אחרי עשורים שבהם חיזבאללה יצר מרחבי טרור מיוערים וסבוכים והקים מבנים ותשתיות תת־קרקע לכל אורך הגבול, כחלק מתוכנית כיבוש הגליל שהגה נסראללה – בצה"ל ביקשו לוודא שכל קו הגבול, וכמה מאות מטרים לעומקו בשטח לבנון, יהפוך חום וחשוף.
יאיר קראוס עם כוחות צה"ל בגבול לבנון - מבצע הנדסי שמטרתו להפוך את המרחבים הסבוכים לשטחים קירחים שיקשו על חיזבאללה לפלוש לישראל
(צילום: יאיר קראוס)
עד אור ליום שלישי שעבר, עם השלמת הנסיגה מדרום לבנון (למעט חמש נקודות שולטות בתוך שטח לבנון), עוד המשיכו כוחות ההנדסה לעבות את קו הגבול החרוש ולעקור עצים וסבך המשקיפים על יישובי הצפון.
"חילקנו את כל הגבול לפי מקטעים, וניתחנו כל מרחב לסוג הפעולה ההנדסית הנדרשת בו ולפי מתאר הטופוגרפיה השונה שלו", מסביר לנו מפקד ההנדסה של פיקוד הצפון, אל"ם ע'. הוא השתתף כקצין צעיר במלחמת לבנון השנייה ב־2006, ואחרי 36 ימי לחימה נסוג עם שאר כוחות צה"ל בתחושת תסכול ובידיעה שהמשימה לא הושלמה. הפעם הוא מתכוון להשלים אותה.
"כבר באוקטובר 23', עם תחילת המלחמה, גייסנו גיאולוגים, מהנדסים ואנשי עבודות עפר שיוכלו לתת מענה הנדסי לטיפול ביערות, ואדיות, מבנים ותשתיות תת־קרקע שידענו שנפגוש במהלך המשימה" מספר אל"ם ע'. במשך קרוב לשנה, עד חודש ספטמבר 2024, לא ידעו בצה"ל אם אכן יהיה תמרון ללבנון ומה יעלה בגורלם של מאמצי ההסדרה שנעשו בניסיון למנוע כניסה קרקעית. "הקו המנחה שלנו מבחינת תעדוף המשימות היה לטפל קודם במרחבים שמול היישובים האזרחיים", אומר אל"ם ע'. זאת כדי למנוע מחיזבאללה את היכולת להיערך בשטח המיוער ובחורש הצפוף ולחדור לישראל בחסות הסבך. לפי שיטתיות סדורה המשיכו כוחות ההנדסה לטפל בנקודות תורפה מבצעיות כמו ואדיות המהווים נתיבי חדירה פוטנציאליים.
בשלב מסוים כבר לא חיכו בצה"ל לתמרון הקרקעי בלבנון, וכלי ההנדסה המשוריינים החלו לעבוד לילה־לילה בחסות החשיכה מעבר לקו הכחול. בהמשך הצטרפו גם כלים ממוגנים קלים לפעולות החשאיות שנעשו תוך חיפוי ארטילרי. מתחילת המלחמה ועד עכשיו עבדו בגבול כ־300 כלי צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) – גם צבאיים וגם כלים אזרחיים שגויסו, וארבעה גדודי הנדסה שחלקם הגיעו מגזרות לחימה אחרות. לא פעם מצאו את עצמם הלוחמים עובדים תחת אש וירי טילי נ"ט לעברם, וכמה מהם נפצעו.
קו פרשת המים של המבצע היה תחילת התמרון אל תוך לבנון ב־1 באוקטובר 2024. "ברגע שהשגנו שליטה מבצעית על המרחב לא המשכנו עוד בעבודות 'השגרתיות' ויצאנו לדרך בכל הכוח. גייסנו מאות לוחמי הנדסה במילואים וקבלני עפר אזרחיים שהתייצבו למשימה, והם נגסו והשמידו תשתיות טרור לאורך כל הגזרה" מציין אל"ם ע'.
את סא"ל ש', קצין ההנדסה במילואים של אוגדה 146 שמופקדת על הגנת הגזרה המערבית, מראש הנקרה ועד שתולה, אני פוגש ליד הגדר ההיקפית של קיבוץ חניתה. "היית צריך לראות איך הוואדי כאן נראה שנה לאחור", הוא מצביע לעבר ואדי קטעיה הלבנוני. "זה היה חתיכת יער ועבדנו שם בשיפועים מטורפים כדי להוריד את כל הסבך שחישפנו, כדי להבטיח שאף אחד לא יוכל לנסות עוד לחדור לכאן מבלי שנראה אותו".
עומק המרחב שחשפו כוחות ההנדסה נע בין 200 מטר מקו הגבול ועד קילומטר פנימה. "במארון א־ראס, למשל, המשקיף על אביבים, עשינו חישוף מלא של המבנים בשיא הגובה והורדנו את כל מה ששולט באש ובתצפית על היישוב. כמובן טיפלנו וחשפנו את כל התת־קרקע הנרחבת שציפתה לנו בכפר ובמורדותיו".
בסך הכל חשפו אנשי ההנדסה של אוגדה 146 כ־9.5 קמ"ר של קרקע מאתגרת ועקשנית. "מתחנו את היכולות ההנדסיות שלנו עד לקצה, בזמן שהמשכנו לתת מענה למשימות ההנדסה בעומק השטח לטובת הכוחות המתמרנים", מציין סא"ל ש'. "נתנו פה את כל שיכולנו – אם במסורים חשמליים ידניים במקומות שה־D9 לא יכול להגיע, ובין אם באמצעות מצ'טות כדי לפתוח צירי חישוף לבאגרים". הוא לא מסיר עיניו מהוואדי המרשים והעירום מעצים ושיחים עבותים ומתאר: "זה היה שס"ם (שטח סבוך מבוצר – י"ק) שבו איתרנו בונקרים בתת־קרקע, חמ"לים, חדרי שהייה למחבלים, עמדות תצפית ואש ועוד. עכשיו, כשאתה מסתכל על השטח הזה, האויב לא יכול עוד להתמקם ולהסתתר בו".
סא"ל ש' ממשיך ומתאר את תשתיות הטרור שהכין חיזבאללה לקראת פלישה לישראל, שנחשפו מתחת לשס"מים – השדרוג ל"שמורות הטבע" הפרימיטיביות שפגשו הלוחמים בקיץ 2006: "ראינו פה כיצד חיזבאללה נערך כדי להגיע לגדר הגבול. אתה הולך ופתאום מרגיש משהו לא יציב. אתה מנקה עשבייה ומרים רשת שמתחתיה חתיכת דיקט עץ ובפנים עמדה חפורה עם ציוד קרבי שלם, בתוך חבית". כל שנותר ללוחמי כוח רדואן היה להוציא את החבית בחסות החשיכה או הערפל, להתלבש, למשוך את מסגרת הברזל שאליה חוברו מטענים, ושחיכתה לו מוסתרת באדמה בסמוך, להצמיד אותה לחומה או לגדר – ולפוצץ. ואז להסתער במקביל לאלפי לוחמים נוספים שהיו מוכנים ליום פקודה. גם לצד מוצבי כוח יוניפ"ל חפרו פעילי חיזבאללה תשתיות טרור, ללא כל הפרעה מצד כוחות "שמירת השלום" של האו"ם.
בכל ערב ישבו סא"ל ש' ואנשיו לאישורי תוכניות של מבצעי החבלה ליום שלמחרת. כשהיו צריכים מוקשים וחומרי נפץ, ונתקלו בהקצאות במשורה לאור הצורך המבצעי העצום בדרום ובצפון, הם מצאו פתרונות יצירתיים; גם אם זה אומר לנסוע לדרום רמת הגולן, לאסוף מהקרקע מוקשים חיים נגד שריון, בצורה בטוחה כמובן, ולהעמיס אותם על משאיות שהובילו אותם היישר למנהרות ולתשתיות חיזבאללה. "כשהמינימום שאנחנו צריכים לפיצוץ התשתית הוא שמונה טונות ויש לנו רק ארבעה, אז נעשה הכל כדי שיהיה לנו שמונה טונות", הוא אומר בחיוך.
סא"ל ש' היה מהראשונים שנכנסו לתוואי המנהרה שנחפרה סמוך למושב זרעית, והייתה התשתית חוצת הגבול היחידה שאיתר צה"ל במלחמה בצפון. היא לא הייתה מבצעית עדיין וחפירתה טרם הושלמה, אך במשך חודשים רבים "אחזו" בה גורמי המודיעין וכוחות החי"ר, עד שניתן האות לחשוף ולהשמיד אותה. "לפני שניגשנו למנהרות ולמתחמי השהייה התת־קרקעיים, שהיה לנו מודיעין נרחב על אודות רבים מהם, דאגנו להשמיד בסמוך גנרטורים, פאנלים סולאריים וכדומה כדי למנוע יכולת שהייה בהן והפעלת מערכות אוורור ומצלמות שהציב חיזבאללה בשטח לשם תצפית ומעקב".
סא"ל ש' הוא תושב קיבוץ דפנה שבגליל העליון ומשפחתו פונתה מביתה באוקטובר 2023. האם לא היה מעדיף לקבל תחת אחריותו את הגזרה המזרחית ולהגן על הבית שלו, פשוטו כמשמעו? "אני רוצה ליצור פה ביטחון לתושבים בדיוק כמו שאני מצפה שקצין ההנדסה של אוגדה 91 ייצור בגזרתו", עונה ש' ופורץ בצחוק: "אל תדאג, סא"ל ג', קצין ההנדסה של האוגדה השכנה, מתגורר עם משפחתו כאן בגליל המערבי, וכל אחד מוודא שהשטח של השני יהיה בטוח יותר". למעשה, מרבית הקבלנים ובעלי המקצוע, לצד אנשי הפיקוד הצבאי שלקחו חלק במבצע החישוף, הם תושבי הצפון.
בשבוע שעבר, כמה ימים לפני השלמת הנסיגה מדרום לבנון, יצאתי לבחון את תוצאות מבצע החישוף מעבר לגבול. בשער פאטמה שבין ישראל ללבנון, בפאתי מטולה, פגשתי את סא"ל ג', קצין ההנדסה הג'ינג'י של אוגדה 91. יצאנו יחד למסע רכוב בכפר כילא ובאל־עדייסה, שבהם ביקרתי כמה פעמים בשנה שחלפה ובכל פעם נראו אחרת לגמרי. "אתה זוכר שלפני המלחמה עמדו פעילי חיזבאללה על רכס החממיס והציקו ממנו לתושבי מטולה עם לייזרים? עכשיו כבר אי־אפשר להגיע לשם באמצעות רכב ומי שינסה לעשות את המסע ברגל כדי להטריד שוב או לפגוע, נגיע אליו ונקטוף אותו", הוא מבטיח.
לאורך הנסיעה חלפנו על פני כלי צמ"ה מפלצתיים שחרצו בסלע, רוצצו כבישים ובתים והשטיחו במות תצפית שמהן השקיפו אנשי חיזבאללה על מטולה והסביבה והציקו לחקלאים שעיבדו את המטעים הסמוכים. "עד יום שלישי, הכביש שעליו אנחנו נוסעים לא יהיה קיים. אנחנו נוודא שלא תהיה פה יותר תנועה של לבנונים ונבטיח שהמרחב יהיה סטרילי", התחייב סא"ל ג'.
אנחנו חולפים ליד "ארמון הקשתות" המרהיב שהשקיף על מטולה, משגב עם ועמק החולה. במשך שנים צפיתי עליו מהצד הישראלי, וכעת אני עוצר למרגלות חורבותיו. "צוות ברימו" של אוגדה 91, בהובלתו של אל"ם (מיל') אבי כהן (ברימו) בן ה־67, עובד כאן עם כמה באגרים שדוחקים את ההריסות במטרה להעמיק את קו החיץ. לאורך החומה המקיפה את מטולה מושכים כלים הנדסיים ערימות אדירות של גדרות תיל ("תלתיות") ופורסים אותן כשהן מחופרות באדמה – לבנה נוספת לחיזוק ההגנה במרחב.
סא"ל ג', קצין ההנדסה של אוגדה 91: "אני מאמין שאחרי המלחמה האגרוף שלנו מול כל ניסיון לפגוע בביטחון התושבים יהיה חזק יותר. האזרחים יצטרכו לתת לנו את הגיבוי שנוכל לעצור ולתקוף כל ניסיון שיקום בצד השני, ואנחנו נצטרך להגיב במכות חזקות, גם כאשר יבחנו אותנו ב'דגדוג עם נוצה'"
בנקודה הבאה שלנו, ברכס הלבנוני שמול קיבוץ משגב עם ומעל הכפר אל־עדייסה המרוחק כמה מטרים מגדר הגבול, אנחנו יוצאים להליכה רגלית בוואדי התלול בעקבות רעש של מסור מכני. ההליכה זהירה מאוד, לא רק בגלל השיפועים החדים אלא גם כדי שהרגליים לא יסתבכו בכבלי תקשורת שמתח חיזבאללה בין עמדות הקרב החפורות וקשה מאוד להבחין בהם. לוחמי סיירת המילואים "דבורה", המורכבת מתושבי הגליל ושהוקמה כדי לתת מענה ראשוני במקרה של פלישת כוח רדואן, מעמיקים את חישוף הסבך התלול באמצעות מסורי בנזין ידניים. עץ אחרי עץ הם כורתים את הגזעים העקשניים. במהלך עבודתם איתרו פירים של עמדות שהייה, תצפית וירי ואף מטעני חבלה ומשגר רקטות שכוון לעבר משגב עם. "ב־7 באוקטובר היינו שם על ההר והמתנו לרדואן", מצביע רס"ן ע', סגן מפקד דבורה, לעבר הקיבוץ הצופה עלינו. "לוחמי חיזבאללה הסתובבו פה באין מפריע ומכאן ירו במשך חודשים טילי בורקאן ורקטות. מתחתינו בכפר הייתה היתקלות קשה של סיירת אגוז".
לוחמי דבורה, כולם מקומיים ומרביתם בני יישובים מפונים, העניקו למבצע ההנדסי־הידני את הכינוי "גיזום מוגזם": "זו פעילות מאוד קשה, אבל אנחנו מבינים כמה היא חשובה. אסור שהמרחב הזה יחזור להיות מרחב לחימה", אומר רס"ן ע'. הוא מתכוון לחזור בשבוע הבא עם משפחתו הביתה ומשוכנע שכעת בטוח פה: "המצב עכשיו הוא הטוב ביותר שהיה אי פעם. השאלה המשמעותית היא איך נחזיק את הדבר הזה שיישאר כך? נעשתה פה עבודה מאוד מרשימה וחייבים לוודא שיהיה פה חיץ אמיתי, כדי שחיזבאללה לא ישובו לכאן יותר".
אלא שכבר בשבוע שעבר, למורת רוחם של התושבים בצפון, חזרו פעילי חיזבאללה למה שהיו בתיהם, וכלי הנדסה לבנוניים החלו מיד בפינוי ההריסות כדי להקים אותם מחדש. דגלי חיזבאללה שוב מופיעים בין ההריסות, וכמעט מדי יום מנסים תושבים לבנונים להתקרב לגדר. ראשי הרשויות מתחו ביקורת על כך שהממשלה לא התעקשה שהאויב לא ישוב עוד לשם. בינתיים, מבלי להצהיר זאת, צה"ל מממש באופן חלקי את דרישת תושבי היישובים הסמוכים לגבול ליצירת רצועת ביטחון (פרימטר) שאויב לא יוכל לנוע בה. אמנם מדובר ברצועה צרה יחסית, והיא לא עונה על הציפייה שכל כפרי הקו הראשון יישארו בחורבנם כמחיר מדיני שתגבה ישראל למען ביטחונה גם לעתיד, אבל בצה"ל מתחייבים שכל אויב שינסה להתקרב לגבול ייעצר או ינוטרל באמצעות המרכיבים השונים של התשתית הביטחונית שהולכת ומוקמת לאורך 120 ק"מ של גבול. "בסופו של דבר, מבצע החישוף הוא עוד אבן משמעותית מאוד, שנועדה לתת ביטחון מוחשי וניכר בעין לתושבים", מסביר סא"ל ג', קצין ההנדסה של אוגדה 91. "היום כוחות הצבא נמצאים לפני היישובים ולא מאחוריהם ואנחנו בונים שכבה על גבי שכבה כדי שתושבי מטולה יוכלו לשוב לבתיהם ולישון בשטח.
"אני יודע שמשבר האמון מול האזרחים כאן הוא אתגר מורכב של חששות ותחושות קשות", מוסיף סא"ל ג', "ואני מאמין שנוכל לגשר על כל זה לא באמצעות הצהרות על השבת 'תחושת הביטחון', אלא באמצעות מעשים שיפגינו את הביטחון שעיצבנו פה. כל מה שהפריע לצה"ל להגן על היישובים לאורך הגבול חוסל, הושמד והוחרב בשנה שחלפה. כולל מקומות שכבר שנים רציתי להגיע ולטפל בהם. מרחב האבטחה החדש מאפשר לנו לחדד את יכולות הניידות, הקטלניות והשליטה על האזור. זאת לצד חמשת המוצבים החדשים שהוקמו בנקודות ביטחוניות אסטרטגיות לאורך כל הגבול".
עם זאת, בצה"ל מודעים לכך שהמעשים שנעשו בגבול לא יספיקו כדי להשיב את האמון, אלא הדרך שבה יפעלו מכאן ואילך לשימור ההישגים במרחב הגבול ומעבר לו, בעומק לבנון. "אני מקווה שהמסר על הקווים האדומים החדשים שלנו נקלט גם בצד השני. לא כדאי להם לבנות את הבתים שוב על החומה, כי הם ייהרסו", הבהיר השבוע גורם ביטחוני. גורמי ההנדסה בפיקוד הצפון יידרשו כעת גם להבטיח כי הישגי מבצע החישוף יישמרו בכל מחיר. הצבא יידרש למנוע מעתה ואילך ניסיונות "ייעור" נוספים של המרחב, מתוך הבנה שמאחורי עבודות הנטיעה הסמוכות לגבול מסתתרות כוונות לא ממש אקולוגיות: "את קו ההגנה החדש שחשפנו מהמערב ועד למזרח יהיה עלינו לתחזק ולשמר, ולוודא ששום דבר לא יצמח או ייבנה על הקרקע הזאת. מבחינתנו זה שטח השמדה", מבטיחים בפיקוד הצפון.
את המציאות החדשה, עם הקריאה לתושבים העקורים לשוב החל ממחר (שבת) לבתיהם ולשקם את מפעלי חייהם שנחרבו מאש חיזבאללה, מגדיר סא"ל ג' כ"חוזה חדש" שעל ההתיישבות והצבא לכרות ביניהם: "הגברת ממטולה צריכה לדעת שהיא יכולה לשבת במרפסת הבית בביטחון. שתראה את כל מה שהצבא עשה ו'ניקה' בכפרי הטרור שמעבר לגבול. אני מאמין שאחרי המלחמה האגרוף שלנו מול כל ניסיון לפגוע בביטחון התושבים יהיה חזק יותר. האזרחים יצטרכו לתת לנו את הגיבוי שנוכל לעצור ולתקוף כל ניסיון שיקום בצד השני, ואנחנו נצטרך להגיב במכות חזקות, גם כאשר יבחנו אותנו ב'דגדוג עם נוצה'. אם עשינו זאת תחת אש בלי הפסקה, אני בטוח שנדע לעשות זאת גם בפעילות ביטחונית שוטפת בשגרה".
סא"ל ג', נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים, מתגורר בכפר דרוזי בסמוך לכרמיאל. מאז פרצה המלחמה הוא כמעט שלא היה בביתו. הוא בן למשפחה בת 12 אחים ואחיות. ארבעה מתוך ששת הבנים לוחמים כמוהו בהנדסה ושניים משרתים בכוחות הביטחון. סבו נפל בשנת 1967 בפעילות מבצעית בעת שירותו, שעליה קיבל את עיטור המופת. אביו נפטר כתוצאה מדום לב ועד יום מותו שירת במשטרת ישראל. לפני כחצי שנה נפל אחיו הצעיר, קצין במיל' ג', מפגיעת טיל נ"ט במהלך קרב ברפיח. "אחי מאוד שמח שהוא לוקח חלק במלחמה ובהגנה על המדינה ואמר תמיד: 'אם אנחנו לא נעשה זאת – אף אחד לא יעשה זאת במקומנו'", משתף סא"ל ג' בכאב ובגעגוע.
מיד אחרי שלושת ימי האבל הוא חזר לדרום לבנון והמשיך לפקד על מאמצי ההנדסה בגזרה. כמה חודשים לאחר מכן נפצע ג' בעצמו מקריסת מנהרה. אחרי ניתוח בזרוע, ועם פלטינות וברגים שהושתלו בה, הוא לא חיכה להחלמה וחזר לשטח, אל המשימה של השבת הביטחון לתושבי צפון. "הדם של מאות הלוחמים שנפלו כאן ובדרום לא נשפך לשווא", אומר סא"ל ג'. "כל עוד נידרש להישאר כאן לא נעצור ואני לא אזוז לשום מקום, לא משנה איזה מחיר אנחנו משלמים בבית. אם השגנו שקט לילדים שלנו, וגם בעוד 20 שנה הם לא יצטרכו להילחם שוב – המחיר היה שווה את זה".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.02.25
