"כל הגוף שלי עד היום מלא צלקות מהדברים שהם עשו לי", אומר נחשון (22). 17 שנה חלפו מאז שיצא מבית הזוועות של אליאור חן בביתר-עילית, אך הדברים שהוא ושבעת אחיו ואחיותיו עברו שם הותירו את חותמם בנפשם לעד. הילד, שהיה בן ארבע בלבד כשצורף לכת האכזרית שממנה נפגע קשה, חוזר לפרשה שטילטלה את המדינה בראיון בלעדי ל"7 ימים", ומספר על ההתעללות שצילקה את נפשו וכמעט גבתה את חייו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
הכת הסדיסטית של אליאור חן, שידוע בכינוי "הרב המתעלל", הסעירה את המדינה מהרגע שבו התפוצצה במרץ 2008. טלטול, הכאה, כפיתה, שריפת איברים, האכלה בצואה, מניעת אוכל ושינה - אלו רק חלק מהמעשים שביצעו חן ואנשיו בשמונה אחים מירושלים – הגדולה אז בת 14, וא' הקטן בן שלוש. את המעשים הקשים ביותר ביצע חן בשני הילדים הקטנים – נחשון ו-א'.
לילה לפני שהפרשה התפרסמה א' הוכה עד שאיבד את הכרתו, ועד היום הוא מוגדר צמח. נחשון הוכה ורגליו נשרפו באופן כל כך קשה, עד שהוא נזקק להשתלת עור ואושפז לתקופה ממושכת בבית חולים. עם חשיפת הפרשה, חן נמלט מהארץ לברזיל. במאי 2009 הוא הוסגר והורשע, ונגזרו עליו 24 שנות מאסר, שאותן הוא מרצה עד היום.
"קשה לי לדבר על הדברים שעברתי", אומר נחשון כשאנחנו נפגשים בבית קפה במרכז ירושלים. "אבל אני מרגיש שאני חייב. הם (חן ואנשיו) מעולם לא התנצלו ולא שילמו לאף אחד מאיתנו ולו שקל על הזוועות שעברנו".
הוא בן 22, נשוי ואב לתינוקת, גר בירושלים. בחור יפה, בעל חזות חרדית וחיוך מבויש. שום דבר במראה שלו לא מסגיר את הזוועות שעבר. הוא מראה לי סרטון של התינוקת בת עשרת החודשים מדדה בצעדים ראשונים. "אני מסתכל עליה ולא יכול לדמיין שמישהו יפגע בה. אני לא מסוגל להבין איך הם עשו את מה שהם עשו".
הנאשמים המרכזיים פרט לאליאור חן היו שלושת ה”חסידים” שלו, שהתגוררו עימו בביתר-עילית והוציאו לפועל את טקסי ההתעללות בילדים שניהל חן בכת הסדיסטית. על אברהם מסקלצ'י ושמעון גבאי נגזרו 17 שנות מאסר, אך עונשם קוצר והם שוחררו בינתיים. על דוד קוגמן נגזרו 20 שנות מאסר והוא עדיין נושא את עונשו.
מה אתה זוכר מהיום שבו עברתם לבית של אליאור חן?
"אני רק זוכר שעלינו לרכב, ולא היה אפשר לדבר יותר מדי או לשאול שאלות. זה לא היה נהוג אצלנו".
נחשון מוכן עכשיו לחשוף את הצלקות הרבות משלושת החודשים בביתו של חן. לצד הצלקות הנפשיות, ישנן אלה שהוא נושא על גופו עד היום. הוא מרים את החולצה ומראה לי צלקת אנכית על הבטן שלו. "פתחו לי את הבטן עם פלאייר. היו מחממים אותו לפני", הוא אומר בשקט.
הוא מזיז את השיער וחושף צלקות נוספות, בראש וביד. הוא מודה שאפילו אינו זוכר מה גרם לרוב הצלקות שלו, אלא רק שהמכות היו בלתי פוסקות. "בזיכרון שלי ההתעללות הייתה רציפה, לא היה רגע אחד בלי מכות. כשהייתי בן שמונה נשאלתי בטיפול כמה זמן הייתי בכת. עניתי, 'שלוש שנים'. הרגשתי שעברתי שנים של התעללות".
הוריו של נחשון, ד' ו-מ', הכירו בשנת 1993 בארה"ב. הם התחתנו, עלו ארצה והשתקעו בגוש קטיף, שם נולדו ארבעת ילדיהם הבוגרים. כשעברו לדירה בעיר העתיקה בירושלים נולדו להם ארבעה ילדים נוספים. "אבא שלי תמיד התעניין בצדיקים", אומר נחשון. "כשגרנו בדירה ברובע היהודי בירושלים, אני זוכר שהוא היה לומד כל הזמן. הוא היה בישיבת המקובלים. עד היום הוא מחפש רבנים".
אביו של נחשון היה זה שהכיר את אליאור חן בסוף שנת 2001, וראה בו צדיק גדול. מהר מאוד הוא ואשתו הפכו למאמינים אדוקים של חן. בשש השנים הבאות, הלפיתה של חן בבני הזוג הפכה ליותר ויותר טוטאלית, עד שהוא היה מורה להם מה לאכול, מתי לישון, מתי להתפלל ולאן ללכת. אט-אט גם החלה ההתעללות בילדי המשפחה, עד שלא ידעה גבולות. "אני זוכר שאליאור היה שולח את אבא שלי לקברי צדיקים כדי להיפטר ממנו", אומר נחשון. "אז כבר הכרנו גם את הבחורים (המורשעים האחרים בפרשה), הם היו מסתובבים אצלנו הרבה בבית".
7 צפייה בגלריה
“פתחו לי את הבטן עם פלאייר שחומם קודם". כלי ההתעללות ששימשו את הכת | צילום: עמית שאבי
בשנת 2007, בעצתו של אליאור חן, מ' מתגרשת מבעלה ומתחתנת עימו בסתר. באותה תקופה חן התחיל לטעון שיש שדים בילדים ושיש צורך ב"תיקון" שלהם. חן גם החל לטעון שמהשמיים אומרים לו שהוא צריך לעסוק בכך ושזה חשוב אף יותר מלימוד תורה. ה"תיקונים" הללו יהוו את הבסיס להתעללות הקשה ביותר שיעברו הילדים.
בסוף דצמבר 2007, מיד אחרי חנוכה, מ' עברה עם שמונת ילדיה לביתו של אליאור חן בביתר-עילית. מאותו רגע ועד להתפוצצות הפרשה כעבור שלושה חודשים, הילדים נתונים למרותו הטוטאלית של חן. יחד עם שאר חברי הכת, חן ערך "תיקונים" אלימים לילדים כדי "להוציא מהם את השדים והמזיקים אשר שוכנים בהם". מ' העידה כי איש מילדיה לא התנגד למעשי ההתעללות, איש לא פנה אליה וביקש ממנה ללכת הביתה ולהפסיק את המעשים הללו, משום שפחדו.
"היה שבוע שלא אכלתי כלום. במוצאי שבת, שתיים בלילה, כולם ישנו. הצלחתי לצאת מהחדר בשקט. ידעתי שיש עוגה במקפיא, אבל הייתי נורא נמוך ולא הגעתי. גררתי כיסא לפריזר, ואז זה עשה רעש. אמא שלי התעוררה וקראה לאליאור. הייתי כל כך רעב, תקעתי ידיים בעוגה והתחלתי להכניס לפה מה שהצלחתי. ואז הוא בא וחטפתי מכות רצח. אם היא לא הייתה מספרת, לא היה קורה לי כלום".
נחשון, אחיו הגדול ש' בן ה-13, ואחיו הקטן א' בן השלוש, סבלו מהמעשים הנוראים ביותר בכת. מבין שמונת האחים, רק שלושתם היו נתונים לשמירה קפדנית, בעוד ששאר אחיהם הלכו לבית הספר בתקופה שבה התגוררו בביתר-עילית. "אותי הם (חן ואנשי הכת) הכי שנאו, כי החליטו שאני הגלגול של אבא שלי. הם כל הזמן היו מפרידים אותי מכולם", אומר נחשון.
חן ואנשיו, "נהגו לטלטל את נחשון, כמו את א', בעוצמה רבה", נכתב בכתב האישום, "כשהם אוחזים אותו בידיו וברגליו ומנערים אותו כשראשו מיטלטל בעוצמה קדימה ואחורה ומצד לצד. הם הכו את הילד ובעטו בו, כאשר בחלק מהפעמים הוא נבעט למרחק של מספר מטרים. הם גם הכריחו אותו לעמוד בפינת חדר בדירה עם הפנים אל הקיר שעות ארוכות, בשעות היום והלילה, כאשר גופייה וטיטול בלבד לגופו, ובחלק מהמקרים כשידיו מורמות. כאשר הילד היה מתעייף ונשען, מתיישב או נרדם, חברי הקבוצה היו מכים אותו בחוזקה ומעמידים אותו בחזרה".
לצד הייסורים, כשהוא ואחיו סובלים מאכזריות שקשה לעלות על הכתב, נחשון הילד ידע שאין בכוחו להגיב לגברים שמולו. "אף פעם לא התנגדתי, לא היה טעם", הוא אומר. "המכות פשוט היו כואבות יותר אם הייתי מתנגד. ולא בכיתי. ילד שבוכה ומביאים לו כאפה מבין שאסור לבכות. לפני שעברנו לבית שלו כן הייתי בוכה, אבל כשהבנתי שאם אני בוכה יגיעו יותר מכות, הפסקתי לבכות. עד היום קשה לי לבכות".
כשנחשון נזכר באותם חודשים מסויטים שעבר בכת של אליאור חן, פרט למכות הקשות ולהתעללויות שהוא חווה, נחקקו לו בזיכרון הקור המקפיא וההרעבה הממושכת שעבר. "זאת הייתה שנה עם חורף מאוד קשה, ירד שלג בביתר-עילית. את הקור אני לא שוכח עד היום", הוא מספר. "לא נתנו לי בגדים, הייתי כל הזמן עם טיטול, לפעמים גופייה. היו שמים אותי ואת אחי הקטן בחוץ במשך שעות, במרפסת. אני זוכר שאת אחי הקטן קשרו עירום בשלג. הוא היה רק בן שלוש", הוא מספר בעצב.
איזה זיכרון נחקק לך במיוחד?
"באחד הימים ירדתי למטה עם גבאי, מתחת לבית היה פח צפרדע ענק, מאלה שרק משאית יכולה להרים. הוא נתן לי יד והמשיך איתי לכיוון היער, היה שם קרוואן, הוא נכנס וסגר את הדלת. פתאום קלטתי שאני לבד ושזאת הזדמנות לברוח. רצתי בחזרה לכיוון הבית, הגעתי לפח, אבל הייתי נורא נמוך, אז טיפסתי פנימה והתגלשתי לתוך הזבל. היה לי כל כך קר כל הזמן אז התכסיתי בשקיות זבל. הסתכלתי אם עובר מישהו, חשבתי לעצמי שאצעק שייקח אותי מפה, שמרביצים לי".
כמה זמן היית בתוך הפח?
"כנראה עשר דקות, אבל זה הרגיש לי מלא זמן, כי פתאום היה לי חם ונעים אחרי שכל הזמן קפאתי מקור בבית הזה. ואז הוא הגיע (גבאי). לא ראיתי אותו כי הייתי מתחת לשקיות זבל, חשבתי שזה סתם מישהו שעבר שם, צעקתי: 'יש פה משפחה שמרביצה לי. בבקשה תיקח אותי מפה, תחביא אותי, תהיה כמו אבא שלי'. הוא ענה, 'בוא, אני אקח אותך'. ואז הוא תופס אותי ואני רואה שזה הוא. מיד הוריד לי כאפה. 'מה חשבת לעצמך, שתברח?!' והחזיר אותי לבית".
מבין כל הילדים, נחשון היה היחיד שחן החליט שלא יקבל אוכל, כחלק מה"תיקונים" הסדיסטיים שהוא עבר. וכך, לאורך שלושה חודשים נחשון כמעט שלא אכל דבר. "את הרעב אני לא מסוגל לשכוח", הוא אומר. "רוב השבוע לא הייתי אוכל. היו זורקים לי לפעמים שאריות לרצפה, שאני אוכל כמו כלב. כשכולם היו אוכלים סביב השולחן, אותי היו קושרים עם הידיים מאחורי הגב לרגל של השולחן, וככה נשארתי במשך שעות. הרעיבו אותי על בסיס קבוע, עד שהייתי גונב אוכל מהמקרר. הייתי מחפש אוכל בפח של הבית. אני חי היום בנס".
אמו של נחשון, מ', העידה כי הוא לא קיבל אוכל של ממש, כי חן הגיע למסקנה ש"האוכל מעלה לו את יצר הרע". כולם היו יושבים סביב השולחן ואוכלים, ואילו צלחתו של נחשון הייתה ריקה. הוא הפסיק לבקש אוכל אחרי שקיבל מכות על תחינותיו. "הוא נראה כמו שלד, ממש שלד", אמרה האם בעדותה. "העיניים שלו בפנים, פשוט עצמות, הוא היה רק עצמות בסוף ומלא חבלות על היד מכל המכות, והיה לו חבלות על הפנים ועל הגב שלו מהניעורים, וגם כוויות".
טקס שהמתעללים היו מבצעים בבקרים, היה באמצעות סיר עם מים רותחים על ראשם של הילדים. "מדי בוקר הם היו מושיבים אותי ואת אחי הקטן בסלון, שמים סיר עם מים רותחים ושרים איתנו 'אדון עולם', מורידים לשנינו את הכיפה ושמים לנו את הסיר על הראש. הוא היה ממש רותח וזה עשה לנו כוויות. אם ניסינו להזיז את הראש, הם היו מחזיקים אותנו חזק במקום".
"אחרי שבוע שלם שלא אכלתי כלום, הרגשתי שאני עומד לאבד הכרה", אומר נחשון. "הייתי גם קשור כל אותה שבת לשולחן. בסעודה השלישית, פתאום אליאור מצביע על הרצפה, היה שם קקי. ואז הוא הכריח אותי לאכול את זה. הקאתי, ואז הוא הכריח אותי להמשיך לאכול. זה היה נורא".
אמם של הילדים, שהביאה אותם לכת הסדיסטית לאחר שנישאה לחן בסתר, גם נכחה בבית הזוועות לאורך החודשים שבהם שהו בו. היא מעולם לא התערבה במעשים המחרידים שעברו ילדיה מול עיניה. על כך מ' הואשמה לימים בהתעללות על דרך של מחדל. נחשון לא מרבה לדבר על הוריו, הוא רק אומר שלקח לו הרבה מאוד שנים לסלוח לאמו. "בסוף הם ההורים שלי", הוא אומר בקול שקט. "הרבה שנים כעסתי עליה".
איפה אמא שלך הייתה כל הזמן הזה?
"היא הייתה שם. פשוט לא עשתה כלום. פעם אחת היא אפילו הייתה אחראית על מכות רצח שקיבלתי. כמו תמיד, היה שבוע שלא אכלתי כלום. במוצאי שבת, שתיים בלילה, כולם ישנו. הצלחתי לצאת מהחדר בשקט. ידעתי שיש עוגה במקפיא, אבל הייתי נורא נמוך ולא הגעתי. גררתי כיסא לפריזר, ואז זה עשה רעש. אמא שלי התעוררה וקראה לאליאור. הייתי כל כך רעב, תקעתי ידיים בעוגה והתחלתי להכניס לפה מה שהצלחתי. ואז הוא בא וחטפתי מכות רצח. אם היא לא הייתה מספרת, לא היה קורה לי כלום".
בעדותה בבית המשפט סיפרה האם: "ודאי שאני מזועזעת, אבל כמו גוש אבן, מתה... נעשיתי פחות ופחות אנושית, פחות אמא. הדחקתי את כל המחשבות, את כל הרגשות שלי. ילד היה מבקש את אמא, והייתי מסתכלת על אליאור, הייתי אומרת, 'אני יכולה לגשת אליו?' והוא ענה 'רק לרגע', והייתי ניגשת אליו, עושה לו טובה, אומרת, 'תהיה ילד טוב מותק, טוב?' אז אליאור היה אומר, 'תראי מה עשית, ריחמת על הילד, עשית לו יצר הרע, עכשיו צריך להיות לו תיקון ועוד יותר'. אז אמרתי, 'זה לא שווה, אני נותנת לו חיבוק, והוא פשוט חוטף יותר מכות'... זה היה כמו הסרטים של השואה, זו התעללות שאי-אפשר לתאר".
לחן ומאמיניו הסדיסטים היו ריטואלים שהיו מבצעים מדי ערב בילדים הקטנים. "עוד זיכרון מאוד חזק שיש לי", אומר נחשון, "זה שכל ערב הם היו יושבים על כיסא ושמים את הראש שלי עליהם, והרגליים שלי על כיסא אחר. והוא שם פנס על הראש וכיוון אליי ככה שזה סינוור אותי. ואז הוא היה שם פלפל שחור, מלח ובצל ומורח לי על העיניים, ואז לוקח פטיש ודופק לי על המצח ואומר תיקונים ופסוקים. ככה כל ערב. ממש כמו טקס. רואה את הצלקת כאן? (מצביע על מרכז המצח, בין העיניים) זה מהפטיש".
טקס נוסף, שהם היו מבצעים בבקרים, היה באמצעות סיר עם מים רותחים על ראשם של הילדים. "מדי בוקר הם היו מושיבים אותי ואת אחי הקטן בסלון, שמים סיר עם מים רותחים ושרים איתנו 'אדון עולם', מורידים לשנינו את הכיפה ושמים לנו את הסיר על הראש. הוא היה ממש רותח וזה עשה לנו כוויות. אם ניסינו להזיז את הראש, הם היו מחזיקים אותנו חזק במקום".
"אני זוכר שפעם שמו אותי במזוודה קטנה כמו טרולי. קשרו אותי בידיים וברגליים והכניסו לי כיפה לפה, שלא אוכל לצעוק. סגרו את המזוודה והשאירו אותי שם ליממה. כמעט לא הצלחתי לנשום. אחת האחיות שלי חזרה מבית הספר והייתה בטוחה שאני מת, היא פתחה טיפה את המזוודה כדי שאני אוכל לנשום. אחרי זה היא חטפה על זה".
אתה זוכר שגם היית עד להתעללות באחים שלך?
"כן. אני זוכר התעללות קשה באחי הקטן א', ובאחי הגדול ש'. יום אחד לקחו את שנינו לבית מדרש והם קשרו שם את ש' בחבלים. אני הייתי צריך להסתכל בזמן ששלושת החסידים נתנו לו מכות רצח, במשך שעות. הם הרביצו לו עם שוט, שעות שהוא היה צורח. עד היום כשאני עובר ברחוב שרי ישראל עולות לי טראומות קשות. אני מתפלל שאם ייפול טיל בירושלים הוא ייפול על הרחוב הארור הזה".
ואז הגיע הרגע האכזרי מכולם, שבועות ספורים לפני התפוצצות הפרשה, כשקוגמן וגבאי גרמו לנחשון פציעות אנושות ברגליו עד כי נזקק לניתוח השתלת עור. "אני זוכר שהושיבו אותי על כיסא, בהתחלה לא הבנתי מה קורה", נחשון משחזר. "מולי היה תנור כזה של פעם, אבל בלי הרשת, חשוף לגמרי. ואז הצמידו לי את הרגליים חזק לתנור. צרחתי. הייתי מאוד חסר אונים. הכווייה הגיעה לי כמעט עד לעצם".
מה אתה זוכר ממה שקרה אחרי?
"לא הצלחתי ללכת, הם גררו אותי. היו שמים לי תחבושת בלי כלום, בלי משחה, וזה היה נדבק לפצעים ואז הם היו חותכים עם מספריים את התחבושת וגם חלק מהפצע. קילחו אותי במים קפואים, אלה היו כאבים נוראיים. בשבועות שאחרי זה כבר הייתי במצב ממש גרוע. ההכרה שלי מעורפלת ואני לא ממש זוכר מה קרה". מ' סיפרה במשפט שבשבועות שחלפו מאז הכווייה מצבו של נחשון הלך והידרדר, והאלימות כלפיו הסלימה. אליאור חן לא יכול היה לשאת את הילד, ומ' הציעה לו לקחת את נחשון לחברה שלה שהתגוררה בנתיבות. אך כשמ' הגיעה עם בנה הפצוע בידיה, החברה המזועזעת התקשרה מיד לגורמי רווחה. מ' נבהלה וברחה עם נחשון לבית של אמה בירושלים.
"הגענו לבית של סבתא שלי, בשלב הזה הבחורים ואליאור כבר ברחו", אומר נחשון. "המשטרה דופקת בדלת, אמא שלי מחביאה אותי מתחת לשמיכה. השוטרים מוצאים אותי ושמים אותי בניידת, ואמא שלי אומרת לי, 'הכל יהיה בסדר'. משם לקחו אותי להדסה עין כרם. עשו לי השתלת עור, ואושפזתי לשלושה חודשים בבית חולים".
באותו לילה התקבל גם דיווח לגבי א' הקטן, שנמצא חסר הכרה ובמצב אנוש. מי שהזעיק את מד"א הוא קוגמן, וכך נשמעה השיחה שלו למוקד 101:
קוגמן: "הוא לא מגיב לכלום, אין לו לב גם. וואי".
מוקדנית: "רגע, מה קרה? מצאתם אותו ככה?"
קוגמן: "כן, פתאום".
מוקדנית: "הוא אכל ואז נחנק? מה?"
קוגמן: "לא, לא, פתאום באתי להעיר אותו זה, והוא ככה, נו, מהר".
הפרמדיק שהוזעק לדירה העיד כי א' הקטן היה ללא דופק וללא נשימה ואישוניו היו מורחבים, דבר המעיד על פגיעה מוחית. אחיהם הגדול של נחשון ושל א', ש' בן ה-13, סיפר במשפט שבאותו לילה נכנס קוגמן מדי פעם לחדר שבו ישן א', היה מעמיד אותו ו"נותן לו כאפות, ככה כל פעם". לדבריו, כל המכות היו מכוונות לפרצוף, ואז א' נפל, וקוגמן התחיל להנשים אותו. מאז ועד היום א' נותר במצב של צמח ומתגורר במוסד טיפולי מיוחד.
אתה מבקר לפעמים את א'?
"לא. קשה לי לראות אותו. זה מציף לי את העבר. אני כן רואה אותו בשבתות כשכולם נפגשים, כולם אומרים לו שלום, אני לא. נורא קשה לי לראות אותו. יש בי מלא כעס על כל מה שעברנו, ואני חושב הרבה על למה הוא ככה ואני לא".
לאחר התפוצצות הפרשה מ' הואשמה ב-20 עבירות שונות של התעללות בילדיה, והורשעה במסגרת עסקת טיעון בהתעללות בדרך של מחדל, משום שלא מנעה מאליאור חן ומאנשיו לפעול באלימות חמורה נגד ילדיה. מ' חתמה על הסכם עדת מדינה, הפכה לעדת מפתח במשפטם של חן ושאר הנאשמים, וריצתה חמש שנים בכלא.
בשנת 2021 מוציאה מ' ספר תחת שם בדוי שבו היא מגוללת את מעשיה. בספרה Give Me a Second Chance ("תנו לי הזדמנות שנייה", הוצאת גפן) היא מודה שכיום קשה לה להבין מדוע איפשרה לדברים הנוראיים האלה לקרות, בניגוד לאינסטינקט האימהי לשמור על משפחתה. "כתות פועלות כך שהן מבודדות אותך. את מפסיקה לחשוב בעצמך ואת מאמצת נורמות של כת", היא כותבת, "ואז מתחילה הטרגדיה. את צוללת למקום הכי נמוך, שהוא הסיוט שלך. רק שאת לא מבינה שאת שם עד שהאש מכלה אותך והופכת הכל לאפר. את מתעוררת ומרגישה שהנשמה שלך מתה. מהמקום הזה את צריכה להאמין שאת מסוגלת לעשות תשובה ושהשם יסלח לך, למרות שאת יודעת שאת לעולם לא תסלחי לעצמך".
לאחר שנחשון משתחרר מבית החולים, הוא מתגלגל יחד עם אחיו בין קרובי משפחה ומשפחות מאמצות. במהלך המשפט דודיהם העידו כי הילדים הגיעו מוזנחים מבחינה פיזית ורעבים. חלקם סבלו מסיוטים בלילה וחששו להישאר לבדם. התגלתה בהם תופעה של צייתנות מיידית, לא טבעית, ושהייה ממושכת בשירותים.
לגבי נחשון, הם אמרו שהוא נזהר שלא לעשות כל דבר רע, שפחד לבקש אוכל - ולא הפסיק לאכול. הוא סבל מתחושת רעב תמידית. דודתו תיארה שהוא סיפר שאולץ לעמוד בפינה זמן רב, שנאסר עליו ללכת לשירותים, שפעם נרדם ואז "הרב" הרביץ לו. לפעמים אמר ש"קוגמן יותר חזק מגבאי". כשאמרה לו לא לדאוג, שהם כבר לא יכולים לפגוע בו כי הם בכלא, הוא ביקש שלא ייתנו להם אוכל, כפי שהם לא נתנו לו.
"אחרי כמה שנים אצל קרובי משפחה, גרנו כל האחים במשך שנתיים אצל זוג בשכונת רמות", אומר נחשון. "ואז עברנו לגור אצל אבא שלי, אבל הוא כבר התחתן מחדש והיו לו ילדים. בגיל 14 החלטתי שאני בורח, והגעתי לרחוב. הייתה ישיבה בירושלים שפתחה לי את הדלת וקיבלה אותי. ישנתי על הספה, אבל הם היו אנשים טובים וזה הספיק לי".
באותן שנים עבָרו של נחשון רודף אותו, הוא חווה דיכאונות עמוקים ונקלע למצב נפשי קשה. "אלה היו שנים קשות. הרגשתי מאוד בודד, שאני יתום מהורים ולאף אחד לא אכפת ממני. העבר שלי רדף אותי. הייתי עושה המון סמים כדי לברוח מהמציאות. הייתי עושה שטויות, נוהג במהירויות גבוהות, רב עם שוטרים, יוצא למסיבות, עושה מלא סמים ומרגיש חלול וריק בפנים. לא הייתה לי מנוחה, רק רציתי לברוח כל הזמן מהעבר שלי. הייתי נוסע למקומות שקטים כדי לברוח מהסטרס של עצמי. כל הזמן חשבתי על מה שקרה לאחי הקטן, למה זה קרה לו ולא לי. היו ימים שהתפללתי להשם לא להתעורר בבוקר".
כשנחשון בן 19, אחד מאחיו שומע על מצבו הנפשי הקשה, מפציר בו שיבוא לגור עימו בניו-יורק ומבטיח שידאג לו. "התנאי שלו היה שאני מפסיק עם הסמים, ואז התחיל השינוי המשמעותי שלי. כשחזרתי לארץ בסוכות לביקור הכרתי בחורה מדהימה, שלימים הפכה לאשתי".
אתה בקשר עם האחים שלך?
"בטח", הוא מחייך, "הם הכל בשבילי. הם העוגן שלי והמשפחה שלי. הם מה שהחזיק אותי בחיים כל השנים".
איך אתה מושפע היום מהעבר שלך?
"הרעב זה משהו שאני סובל ממנו עד היום. אם אני רעב, אני מאבד עשתונות. אני אוכל מהר ועם הידיים. אני מסוגל לאכול שלוש לאפות ברצף, אחת אחרי השנייה, מגיע הביתה בערב מהעבודה ויכול לרדת על סירים שאשתי מכינה. אני לא יכול לסבול מצב של רעב. ואם אני רעב אני גם מסוגל לגנוב, לקחת מצלחת של מישהו מבלי לחשוב על ההשלכות של המעשים שלי. אני גם משתדל לא לצום, אלא אם אני חייב. למשל, ביום כיפור ובתשעה באב אני ישן כל היום כדי לא להרגיש את הרעב".
"עד היום יש לי חלומות מאוד מפחידים, סיוטים. אני חושב על הרגע שהרשע ישתחרר... כשגבאי ומסקלצ'י השתחררו עברתי תקופה מאוד קשה. אני מתפלל להשם שלא אראה אותם ברחוב, כי אני לא יודע איך זה ייגמר. לאחרונה קראתי שהרשע אמור להשתחרר לחופשות וזה הכניס אותי לסטרס גדול. לא הצלחתי להירדם כל אותו לילה. נעלתי את הבית, יש לי סכיני שחיטה, השחזתי אותם והנחתי לידי".
מה היית רוצה להגיד להם?
"אף אחד מהם מעולם לא התנצל בפניי או שילם לי שקל. היום כבר לא הייתי רוצה שאליאור יתנצל, כי ההתנצלות שלו לא עוזרת. היא לא תשנה את העבר שלי. כן הייתי רוצה לעמוד מולו ולהגיד לו 'ניסית להרוג אותי, והנה, אני בחיים. אני נשוי ויש לי ילדה'. הגלגל מסתובב ואני מאמין שהוא ושאר הרשעים יקבלו מה שמגיע להם. אני כן חושב שהמדינה צריכה להילחם על כך שלא יהיו לו ביקורים, ועל כך שאנחנו, הנפגעים, נקבל פיצויים על כל מה שעברנו, כי עד היום לא ראינו שקל ולא קיבלנו התנצלות. אני משתדל לפרנס את המשפחה שלי בקושי רב, ולא קניתי לעצמי בגדים כבר מעל שנה. אין לי מי שיעזור לי בעולם, אני חושב שהמינימום הוא שהמדינה תעזור לנו".
בימים אלה מתנהלת תביעה אזרחית בבית המשפט המחוזי בלוד, שהגישו נחשון ואחת מאחיותיו נגד המורשעים בפרשה. "בתביעה של נחשון ואחותו אנחנו טוענים כלפי הפושעים, וגם כלפי המדינה, באחריות לכך שהשניים נעדרו ממוסדות חינוך", מסביר עורך הדין דוד אור-חן שמייצג ארבעה משמונת האחים. "בתביעה השנייה, של שני האחים הגדולים, יש חידוש כאשר בפסיקה לפני שנתיים הכירו לראשונה באחריות של משרד החינוך לגבי היעדרותו של הבן הגדול, שהוציאו אותו מבית הספר לטובת ה'ישיבה' של אליאור חן. פסק הדין אמור להינתן בקרוב. לבת הבכורה במשפחה נפסקו פיצויים מצד הפושעים שהורשעו בסך 1.8 מיליון שקל".
איך שאר הילדים מתמודדים כיום?
"חוותׁ הדעת על הפוסט-טראומה שממנה סובלים כל הילדים מאוד חמורות. ארבעת הילדים שאני מייצג מוכרים בכמעט 70 אחוזי נכות. עד היום הם לא מצליחים לעבוד או להתארגן בחיים. את רואה פגיעה קשה שתלווה את נחשון ואת אחיו ואחיותיו לכל החיים".
