"מי שלא איבד, לא יבין", אומר ליית' חמדון מעארה. "אני רואה את אח שלי בכל מקום. לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה ושומע את הקול שלו. אני חושב עליו באובססיביות ולא מצליח לשחרר אותו". רק בן 13, אבל קולו הצרוד שקט ורציני ובעיניו שראו יותר מדי מבט מבוגר ועייף. "אני זוכר הכל", הוא אומר. "מוחמד נהרג ממש מול הבית. אנחנו גרים בין שתי משפחות מסוכסכות, וכל הזמן יש יריות. באותו לילה, כשהיריות התחילו, אח שלי רצה לצאת ולראות מה קורה. אבא שלי לא הסכים שייצא, אבל בסוף אח שלי יצא. זה היה בחמש בבוקר. כדור פגע בו בעורף ויצא לו מהפה. הוא מת במקום. כל יום אני עובר שם".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
האח, מוחמד חמדון, היה בן 21 כשנרצח לפני כחמש שנים וחצי. הרוצח מעולם לא נתפס. "קודם הייתי חזק", אומר ליית', "אבל עכשיו אני חלש מאוד. יש לי נסיגה בכל דבר. אני חושב הרבה על החיים ואיך ממשיכים הלאה. נותנים לך פסיכולוג בשביל שתירגע, אבל לשכוח אי-אפשר והזמן לא עוזר".
ליית' חמדון מתנסח בבהירות ובחדות, אבל ניכר שמצבו לא טוב; רגלו מקפצת בעצבנות ואחד מעפעפיו נשמט חסר שליטה. אפשר לראות עליו לא רק את התוצאות האיומות של האלימות המטורפת בחברה הערבית שהולכת ומתגברת (נכון לאמצע השבוע הזה נרצחו 51 אזרחים ערבים מתחילת השנה) ואת חוסר המשילות הבלתי נסבל (85 אחוזים ממקרי הרצח ב-2024 לא פוענחו), אלא גם את המחסור במעטפת טיפולית הולמת.
למרות שהמספרים פשוט לא ייאמנו - משנת 2020 ועד היום נרצחו לפחות 860 אזרחים ערבים, בני אדם כמוכם וכמוני! איזו מדינה מתוקנת יכולה להשלים עם מספרים כאלה? - הרי שעבור רובנו, האלימות בחברה הערבית, בואו לא נתחסד, היא לא יותר משורה במבזקי החדשות, קצת לפני מזג האוויר. התרגלנו (והנורא הוא שגם בתקשורת הערבית המצב לא שונה), מצקצקים איזה מין אוי-אוי-אוי במקרה הטוב (או הרע), וממשיכים הלאה עם הצרות שלנו - וכאלה לא חסרות. אבל עבור חמישית מאוכלוסיית המדינה מדובר באסון מתמשך ואימה יומיומית שממשיכים לעבור מתחת לרדאר.
ליית' חמדון שאיבד את אחיו מוחמד: "המשטרה לא מנסה לתפוס את הפושעים. אח שלי נרצח והמשטרה לא עשתה כלום - וזה הכי קשה - אז מה כבר אפשר לעשות?"
איך אפשר להעלות את הזוועה הזאת על הרדאר? מלבד הכחדת הגזענות בחברה שלנו - מי יכול לדמיין מגפת רציחות כזו במגזרים אחרים? - יכול להיות שדרך טובה (ולבטח זריזה) יותר תהיה לשים את הדגש על המספר העצום של חפים מפשע שמשלמים על ההפקרות הזאת בחייהם, והילדים שנשארים מאחור. בשנים האחרונות, אם לא שמנו לב, עברה האלימות שלב והיא פוגעת לא רק במעורבים בפשיעה אלא גם באזרחיות ואזרחים תמימים.
בעונה החדשה של "סליחה על השאלה" בערבית (מכאן 33) ישודר השבוע פרק קורע לב, ולא פחות מכך מרתיח דם, על ילדים שנקלעו למעגל האלימות. שישה ילדים ישראלים שחיים במציאות בלתי נסבלת ואיבדו אחים, דודים וחברים, הגיעו לאולפן וענו בכנות ובכאב על שאלות כמו: איפה היית כשזה קרה, איך השתנו החיים שלך, האם אתה כועס, האם אתה פוחד, מה מנחם אותך ועוד (ביימה: אבתסאם מראענה, חברת הכנסת לשעבר), פרק שחובה לראות. לפני חמש שנים, באחת העונות הקודמות, ביימה מראענה פרק דומה עם נשים שאיבדו קרובי משפחה - פרק שנחשב מהפכני בחברה הערבית השמרנית והמדחיקה. חפשו גם אותו, ושאלו את עצמכם האם הייתם מוכנות ומוכנים לחיות ככה.
בלילה קריר אחד - בסיומה של יממה מדממת במיוחד בחברה הערבית, שגבתה את חייהם של חמישה בני אדם - פגשתי ארבעה מהמשתתפים בתוכנית. המפגש התרחש בשפרעם, בסלון המרווח של משפחת ח'טיב שאיבדה את הבן עאדל, ילד יפה תואר שהיה בן 17 כשנרצח בסוף 2019 והותיר אחריו הורים, פאטמה ואשרף, וארבע אחיות, שתיים מהן - מלאק בת ה-16, וסדן בת ה-14 - השתתפו בתוכנית.
הרצח של עאדל ח'טיב היה מפגן אכזריות חריג בכל קנה מידה. וויסאם אלחסנה, שב"ח עזתי שעבד אצל דודו של עאדל, דקר את הנער מעל ל-20 דקירות בכל חלקי גופו, רצח אותו, קבר אותו בבור וביקש מהורי הנער כופר של מאות אלפי שקלים עבור הגופה. "רוע טהור", כתבו השופטים בגזר הדין. מחוץ לבית הקימה המשפחה חוות סוסים קטנה לזכרו של בנם, שאהב לרכוב על סוסים מילדות. הם מראים לי סרטונים שלו דוהר כמו הרוח, חופשי וחי.
במפגש הכואב השתתף גם ח'אלד אדריס, בן 16 מיפיע, שביוני 23' איבד את חברו הטוב ביותר ראמי מרג’יה, אז בן 15. מרג’יה, ילד טוב, נפל קורבן לסכסוך הארוך והמדמם בין משפחות הפשע בכרי וחרירי, סכסוך שגבה כבר עשרות קורבנות. הוא הלך לבקר חבר בעסק לשטיפת מכוניות השייך למשפחת בכרי, כשחמושים מהארגון של משפחת חרירי פתחו באש באמצע היום ורצחו חמישה בני אדם. גם כאן, הרוצחים לא נתפסו. כמו חמדון, פניו של ח'אלד אדריס מציגות ניגוד פוצע בין השפם של הנער לחוכמה של הזקן. יש לו משפטים ששותלים אותך בכיסא, כמו למשל כשאני שואל אותם אם הזמן שעבר ועובר עוזר להתנחם. "הזמן האט את מהלכו", אומר אדריס. בדרך כלל "בוגר/ת לגילו/ה" זו מחמאה, אבל לא פה, לא היום.
"ראמי היה החבר הכי טוב שלי", אומר ח'אלד אדריס בשקט. "היינו יחד 24/7. רבע שעה לפני שנרצח עוד היינו יחד וקבענו להיפגש שוב מאוחר יותר. הלב שלו והלב שלי היו קשורים חזק האחד בשני. מאז הרצח הלב שלי חלש וכואב, רמי כאילו יוצא לי מהלב ואני רוצה לשמור אותו למרות שקשה יותר ויותר לאחוז. אני מתפלל", הוא אומר, "שהזמן יחזור אחורה". שתיקה משתררת בחדר, ארוכה וכבדה, אחת מרבות.
מלאק ח'טיב שאחיה עאדל נרצח: "אנחנו לא מצליחים אפילו לדבר. גם לדבר זה מפחיד. בשביל להעביר את המסר שלנו נדרש מאיתנו המון. אני מרגישה שהפושעים בחברה הערבית הפכו להיות יותר נחשבים מהאנשים שרוצים לחיות בשלום"
"לפני שאיבדתי את ראמי", ממשיך ח'אלד - מאחורי חומת שתיקה דקה הם כולם רוצים לשתף, לספר, לחלוק - "היינו מספרים אחד לשני דברים אישיים שאי-אפשר לחשוף. הם נשארו אצלי, ולסודות האלה יש משקל שאתה סוחב איתך". הוא משתתק לרגע ארוך, ואז מוסיף בשקט: "כל הזמן".
איך אתה שומר אותו בלב שלך?
"כל יום אני עובר על יד מקום הטבח. שם הייתי פוגש את ראמי והיינו הולכים יחד לבית הספר. עכשיו אני עובר שם, אבל הוא לא מגיע. אני מבקר את ההורים שלו. חוץ מזה, אנחנו החברים עולים הרבה לקבר. מדליקים נר ומדברים עם ראמי עד שהנר כבה, יש אמונה שככה הוא שומע אותנו. בינואר האחרון הוא היה צריך להיות בן 17".
גם האחרים לא יכולים להימנע מזיכרון הרצח גם אם היו רוצים; כמו ראמי מרג'יה, גם עאדל ח'טיב ומחמוד חמדון נרצחו במרחק דקה הליכה מביתם. כל ניסיון הדחקה הוא עקר וחסר סיכוי.
אנחנו נפגשים אחרי יממה מדממת במיוחד של אלימות ורצח בחברה הערבית. איך זה גורם לכם להרגיש?
"בכל פעם שקורה מקרה כזה אנחנו חוזרים חזרה לסיפור שלנו, חיים שוב פעם את הכל מחדש", אומרת מלאק ח'טיב. "הכל צף מחדש. זה נורא". גם ככה, הם מספרים, הם נאלצים לחיות את האימה כעניין יומיומי. ביפיע, שפרעם ועארה, הם אומרים, מסוכן מאוד להסתובב. כל רגע הוא טריגר.
"כל הזמן יש יריות ויש פחד", אומר ליית' חמדון. "זאת המציאות שלי, כבר התרגלתי".
איך אפשר להתרגל לדבר כזה?
"בהתחלה אנשים שתקו ולא התייחסו", עונה הילד, "ועכשיו כבר מאוחר מדי".
"מי שיוצא להפגנות נגד האלימות, בסוף נרצח", אומר ח'אלד.
"אנחנו לא מצליחים אפילו לדבר", אומרת מלאק ח'טיב. "גם לדבר זה מפחיד. בשביל להעביר את המסר שלנו נדרש מאיתנו המון. אני מרגישה שהפושעים בחברה הערבית הפכו להיות יותר נחשבים מהאנשים שרוצים לחיות בשלום".
"הילד שלי היה ילד טוב", אומרת פאטמה ח'טיב, "אבל אתה יודע מה, בזמן שהייתי באבל אמרתי, שבזמן הזה לא צריך ילדים טובים, אולי עבריין היה יותר טוב".
"המשטרה לא מנסה לתפוס את הפושעים", אומר ליית', "אח שלי נרצח והמשטרה לא עשתה כלום - וזה הכי קשה - אז מה כבר אפשר לעשות?"
"זה באמת הכי קשה", אומרת סדן ח'טיב. "את הרוצח של אחי תפסו. לא הייתי יכולה להיות שקטה אם הוא עדיין היה מסתובב בחוץ. זה מקל", היא אומרת, "אבל אני מרגישה שהיו צריכים לתת לנו את הזכות להתעמת עם הרוצח".
מה היית רוצה להגיד לו?
"באיזו זכות רצחת את אח שלי? מי אתה?! רצחת את הגב שלנו, את המשענת, משפחה שלמה הלכה, למה? בשביל כסף?"
"אני רוצה לראות את הרוצח של אחי", אומר חמדון, "לראות איפה הוא חי, איך הוא הולך ברחוב, איך הוא ישן. הלוואי שהיום הזה לא היה. הגעגוע הורג אותי".
אתם כועסים?
"כל הזמן", אומרים כולם, "כל הזמן". ח'אלד אומר שהוא לא כועס, רק עצוב.
הלכתם, או שאתם עדיין הולכים, לטיפול?
"פסיכולוג הגיע אליי הביתה במשך ארבעה חודשים", אומר ליית' חמדון. "זה לא עזר לי. אולי לא נתתי לזה מקום. למרות שזה קצת הקל עליי, לא הרגשתי שזה יעיל. מי שסביבך לא באמת מרגיש מה שאתה מרגיש".
ח'אלד: "מנהל בית הספר שלי דאג לי. הפסיכולוג שליווה אותי דיבר על רגשות, אבל לי היה כבד מדי לשאת את כל הרגשות האלה".
"גם אנחנו הלכנו", אומרת מלאק ח'טיב, "בשלב מסוים הרגשתי שרציתי, אבל זה לא עזר לי ממש. לא הצלחתי לבטא את הרגש שלי".
"עכשיו יש לנו מעגל תמיכה", אומרת סדן ח'טיב, "אח של חברה שלי נרצח בגלל טעות בזיהוי. אני מבינה אותה. להיות ביחד זה עוזר לשתינו, אנחנו מדברות על האחים, מספרות, תומכות האחת בשנייה".
את חברה טובה. זה עוזר?
"לדבר זה משחרר", עונה הילדה, "אבל אנחנו מתאמצות ומתאמצות, ובסוף מרגישות ששום דבר לא עוזר. אנחנו חוזרות לנקודת האפס. בסוף כל אחת נשארת עם הצער שלה".
ולמה להיחשף לספר על זה?
"רצינו להעביר מסר לאנשים", היא אומרת. "מסר שאומר: די! די לרצח".
"וגם מסר לרוצחים", אומר חמדון. "שיידעו איך מרגיש מי שמאבד מישהו".
"רציתי לפרוק", אומר אדריס. "כשאני מעביר את המסר שלי לאחרים, יש לי תקווה שהדבר הזה ייעצר אולי, שמשהו ייפסק. אני חייב לעשות את זה, זה המינימום שאני יכול לעשות למען החבר שלי, לספר עליו שוב ושוב".
"זו הפעם הראשונה שאני מדבר על זה", אומר חמדון. "אבל אני מוכן ללכת לכל מקום שצריך לדבר, לכל מקום שאני אישלח אליו, אני מוכן ללכת בשביל שהדבר הזה ייעצר. שאף אחד לא ירגיש מה שאמא שלי הרגישה, את האובדן שחווינו. אני מוכן לעשות הכל. אולי הרוצח יתבייש. הם ימשיכו לרצוח - ואנחנו נמשיך להשמיע קול, ראש בראש".
ואתה מאמין שהקולות האלה שלכם ינצחו בסוף?
"אלוהים בעצמו אסר על רצח, אבל אנשים ממשיכים לרצוח", אומר ח'אלד אדריס, "אז מה אנחנו יכולים לעשות? אין לנו יכולת להשפיע על זה. כל מה שאני יכול זה להעביר את הרעיון שלי".
ואנשים מקשיבים?
"יש כאלה שמקשיבים, ויש שממשיכים הלאה, אדישים".
דפיקה בדלת. הצלם, גיל נחושתן, הגיע. הוא יוצא עם החבורה להצטלם בחוץ ואני נשאר עם הוריו של עאדל, אשרף ופאטמה ח'טיב - אישה מרשימה כזאת לא פגשתי הרבה זמן. היא עובדת בבית אבות, הוא בבניין. בהתחלה אני מעט בהלם; לפני הפגישה ראיתי כמה מהכתבות שנעשו לאחר גזר הדין. מה אומר לכם, חברות וחברים, זמן ואובדן ביחד זה צמד אכזרי. נראה שחלפו עליהם עשורים, לא חמש שנים.
"בשבילי הלקח החשוב מכל זה", היא אומרת, "הוא לא להכניס אנשים לא מוכרים לעבוד בשפרעם. אתה מביא אדם לעבוד בלי להכיר את הרקע שלו, ובסוף אני צריכה לסבול כל החיים? למה? למה?! עכשיו כולם מכירים אותי בשפרעם, אמרתי 'אם אני אראה מישהו שמעסיק בן אדם מעזה, אני ישר מתקשרת למשטרה, מה שהיה לי אני לא רוצה שיהיה למישהו אחר'.
"בית שלם נהרס. אחרי הרצח של עאדל לא היה לי אור. ארבע שנים לא היה לי אור. כל הזמן חשבתי איך לעזוב הכל. בגלל שגיסי העסיק את הרוצח הזה, רציתי להתגרש, אפילו שבעלי אדם טוב. לא רציתי את החיים האלה, לא יכולתי. רציתי ללכת, אבל הבנתי שהכאב בטח ילך איתי, לא? וגם כל הזיכרונות שלנו מעאדל פה, אז למה לעזוב?
"שנתיים בערך, כל פעם גיסי היה בא, הייתי מגרשת אותו מהבית שלי, לא רוצה לראות אותו. אני יודעת שהוא לא אשם, אבל הוא עשה משהו בלי לחשוב. שנים אמרתי לו 'אתה אשם, בגללך אני סובלת', עד שהוא כבר נהיה חולה מרוב מה שעשיתי לו".
שנתיים אחרי הרצח היא החלה בטיפולי הפריה. "רציתי להביא עוד ילד לעולם. הייתי שבורה בפנים. הרגשתי שאם אביא עוד ילד לעולם זה יעזור לי להמשיך. בשבילי, בשביל הבנות, הייתי חייבת לעמוד על הרגליים עוד פעם. הבן שלי הלך לעולמו, אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת לפתוח את הבית הזה, אני לא רוצה שהאור ייסגר. רציתי עוד בן. היה לי חשוב. אצלנו במגזר הבן הוא הגב של האחיות שלו. עברתי 12 הפריות בהדסה, כל הפריה עשרות אלפי שקלים, כי יש לי כבר ילדים. אחרי שנתיים הבנתי שכנראה לא היה צריך לבוא בן. ואז נקלטתי עם פראח (פראח בערבית: שמחה), ובאמת, היא שינתה לנו ממש את החיים".
כמו לפי הזמנה, החבורה חוזרת לסלון כשהאחות הגדולה לבית משפחת ח'טיב נכנסת עם התינוקת פראח ואתה רואה את האור נדלק בעיניים של משפחת ח'טיב, ובעיני כל הנוכחים. תינוקות זה תמיד מתוק, אבל לעניות דעתי, פראח ח'טיב היא תינוקת מתוקה במיוחד. כאילו יודעת את תפקידה בעולם הזה וששה לקראתו. יש לה משפחה שלמה על כתפיה הזעירות. היא מושכת את אחותה לאקווריום שמונח על שידה בסלון ולהפתעתי, האחות מוציאה משם את נחש המחמד של המשפחה לצהלת התינוקת. לרגעים, כולם מחייכים ושוכחים ממני. אני שם לב שמלבד הנחש יש בבית גם חתולים, מפוארים כאלה, גזעיים. חתולים שאתה רואה אצל טיילור סוויפט יותר מאשר בתחנה המרכזית. "החיות זה הדבר היחיד שעוזר לבנות", אומרת האם.
ואז אני מבין שזו הפעם הראשונה שהם נפגשים. בחברה שמרנית ונטולת מעגלי תמיכה, הם פתאום מוצאים כל אחד את עצמו ואת כאבו אצל השני. מעגל תמיכה ספונטני נוצר. לדקות ארוכות אני לא שואל כלום ולא מפריע, נותן לילדים האלה לדבר או לשתוק מעט יחד, לחלוק ולו לרגע את הכאב הבלתי נסבל.
אני יודע שאתם רק ילדים, צעירים, את האסון שקרה לכם אי-אפשר לתקן, אבל אתם חושבים שאפשר לתקן את מה שקרה לחברה הערבית בישראל? לתקן את העתיד?
ליית': "נכון שאנחנו צעירים - איבדתי את אחי בגיל תשע - אבל אנחנו מודעים לכל מה שקורה. אני אמשיך לדבר עד היום האחרון בחיי. אני עושה את כל המאמצים בשביל למנוע את הרצח הבא".
מה לדעתך היה יכול לשפר את המצב בעארה, למנוע אלימות?
"זה לא סיפור של עארה בלבד", אומר הילד בקולו השקט והצרוד. "זה בכל המדינה, בכל החברה. אני לא פונה למצפון של הרוצח, כי אין לו מצפון. אני מקווה שהמדינה תתחיל לעשות את העבודה שלה. למדינת ישראל יש המון כוח לעשות את כל מה שהיא רוצה, אבל היא לא עושה כלום. אח שלי נרצח. לא תפסו את הרוצח. כל יום נרצחים אנשים, והם לא מוצאים את הרוצחים. המדינה צריכה להוכיח את הכוח שלה".
"אם רוצחים יהודי", ממשיך הילד, גולש על גלי האומץ שלו וההקשבה של האחרים, "תוך לא הרבה זמן הרוצח נתפס, אבל אצלנו הערבים לא תופסים אותו, לפעמים לא מחפשים. אני מרגיש שהם לא רוצים שאנחנו נהיה פה".
"על דברים פשוטים ושטותיים מדינת ישראל מתעקשת, אבל על הדברים החשובים באמת היא מוותרת", אומרת מלאק ח'טיב.
אז לדעתכם זה פשוט עניין של יותר שוטרים?
"המשטרה היא הכתובת", אומרת פאטמה ח'טיב. "הם לא עושים כלום, במיוחד במגזר שלנו, וזה קול שצריך שישמעו אותו. המשטרה יודעת מי הבוסים, אבל לא עושה כלום. אם להיות כנים, יש חלק חשוב מאוד למשפחות ולהורים. יש ילדים בני 19, 20, שמסתובבים עם נשקים - איפה ההורים? איפה המשפחה? המשטרה, יש לה חלק גדול, אבל אני לא יכולה להאשים רק אותה. גם בחינוך שלנו יש משהו לא בסדר".
פאטמה ח'טיב פתחה תיבת פנדורה, והמבוגרים מתארים חברה חולה. חברה שבה אם אתה מצליח, יורים בך. אם אתה מרים את הראש, לוקחים ממך פרוטקשן, אתה הופך ליעד. תרבות של אלימות, של כבוד, של נקמות, יותר מאשר של בנייה ויצירה.
האלימות והרצח הם נושאי שיחה אצל הצעירים ברשתות החברתיות? אתם מדברים על זה שם, משתפים?
ח'אלד: "הסיפור של התגברות האלימות הוא בגלל הרשתות. אנשים מתגרים אחד בשני, מאיימים, וזה מסלים".
"אנחנו כחברה חייבים להיות יותר מלוכדים", אומרת מלאק ח'טיב, "לעשות יותר הפגנות ולהילחם יותר בפשיעה".
"אנחנו לא צריכים שהמשטרה תעשה מאיתנו אהבלים", אומרת האם, "אנחנו לא אהבלים".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.03.25
