השעה רק תשע בבוקר, קור החתולות הירושלמי עדיין לא הספיק להיכנע לקרני השמש, אבל השריר הקטן מעל שפתו העליונה של שמחה רוטמן כבר מתחיל לרעוד מעצבים. רוב האנשים מכירים את ההבעה הספציפית הזו שלו, לפחות מי שעוקב אחרי התנהלותו כיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט. בהתחלה הוא מנהל את הדיונים בנימוס כמעט בריטי ותוך כדי הפגנת ידע רב, עד שמישהו מתגרה בו או רומז שהוא חלילה לא הכי ידען וחכם בחדר, שלזה הוא הכי רגיש. בדיוק אז קופץ השריר הזה שלו, נקרא לו שריר העצבן, שהוא כמו הבועיות הקטנות האלו על פני מים שמתחילים לרתוח. סימן לכך שעוד שנייה הוא מתפוצץ ושואג ככה שהפנים שלו ילבשו צבע אדום ארגמני כמו של לובסטר בסיר.
מי שצפה כמוני בשידורי הוועדות בערוץ הכנסת, כבר ראה את כבוד היו"ר מתפרץ כמו הר געש ממושקף על המון אנשים. כתבים פוליטיים רבים אוהבים במיוחד את הרגעים האלו שנוהגים להתפרסם תחת הכותרת "מופע האימים של רוטמן". אבל הפעם, רוטמן לא מרשה לעצמו להיכנע לקוצר הרוח שלו שמעיד כנראה על גן ג'ינג'י רדום או שהוא "פשוט היה בילדותו ילד כאפות, ונשאר כל כך רגיש וחסר ביטחון שהוא חייב להפגין כוחניות בשנייה שהוא מרגיש מותקף", כמו שניתח אחד מחברי הכנסת שדיבר איתי. במקום זה, הוא ממשיך לשבת שם בפנים חתומים שלא מסגירים דבר ולהקשיב לאיש שמדבר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
האיש שמדבר עכשיו הוא דני אלגרט, אחיו של החטוף איציק אלגרט ז"ל. הוא הגיע לפה ממש בתחילת הדיון, לבוש בחולצה שחורה ועטוף בבועה שחורה עוד יותר של אבל וצער. רק השבוע הוא קם משבעה אחרי שקבר את אחיו, איש חזק שלא זכה לחזור מהשבי בחיים. על זה דני דיבר בהתחלה, על העובדה שאחיו האהוב, שהיה אסטניס וחולה ניקיון, סיים את חייו במקום מטונף וחסר תנאים בסיסיים. "אחי, שהיה מתקלח ארבע פעמים ביום, שהיה שוטף ידיים כל שעתיים-שלוש, שבחיים לא הלך לנופש למקום שאין בו בידה, ככה הוא הלך, במנהרה מלוכלכת בתנאי סניטציה קשים".
אחר כך דני הסביר לנו בדיוק ממה מת אחיו. "הפתולוג שקיבל את הגופה שלו אמר לי שהגופה של איציק הייתה הכי שלמה שהוא ראה מכל הגופות שהוא קיבל. למה? כי הוא לא מת בהפגזה של חיל האוויר ואף מחבל לא ירה בו. הוא פשוט מת מרעב". כשהוא אומר את זה, אני מרכינה את הראש שלי בבושה, כי האמת היא שקראתי בזמן אמת שאיציק ז"ל מת מרעב ובכל זאת הרשיתי לעצמי לשכוח. אזרח במדינה שלי מת מרעב, גסס מייסורים עד שהפך לאחד מהמוזלמנים בשואה, ולא נתתי לזה את בימת הכבוד הראויה בשום פינה במוח שלי מרוב שאני מוצפת.
אלגרט מבקר קבוע בוועדות הכנסת וידוע בהן מאוד. הוא חבלן מהולל במשטרה, היה קצין בכיר וזכה באות המופת כשפירק מטעני חבלה בפיגוע בחברון. הגבורה הזו שלו, ביחד עם כושר הביטוי העוצמתי שלו והעובדה שהוא אח שכול, גורמת לי לכבד אותו ולהיות בעדו אוטומטית. אבל יש לא מעט אנשים שנמצאים מטר ממני בוועדה הזו שפיתחו אליו סוג של אלרגיה לא ברורה. אני שומעת אותם מרכלים עליו כשהוא מדבר.
למשל, כשהוא מספר לנו שאחיו היה גם אזרח דנמרק. "תראו מה זה מדינה מתוקנת", הוא אמר, "ברגע שנודע לדנים שאיציק נהרג, הם מיד כינסו את הפרלמנט, עמדו דקת דומייה לזכרו, מלכת דנמרק שלחה לי זר פרחים, ראש ממשלת דנמרק כתבה לי מכתב אישי ועיריית קופנהגן החליטה לקרוא על שם אחי כיכר. ומה עשתה מדינת ישראל? כלום".
כשהוא אמר את זה, הגבר שישב מאחוריי אמר לחברו, "עוד פעם הוא מתחיל עם דנמרק שלו. בטח שהמלכה שלחה פרחים, כמה צרות כבר יש להם שמה? איזה אויבים?" "עזוב", ענה לו האיש שלצידו, "הוא פשוט התאהב בפרסום, חולה תקשורת זה". והאישה עם המטפחת הקשורה אמרה בביטול, "עוד קפלניסט".
כשהם דיברו ככה, התמלאתי צער עד שהתחשק לי לצאת מהוועדה. הכל, רק לא לעמוד כאן ולראות אזרחים כמוני מדברים על אח שכול של חטוף בכזה תיעוב. בכל בוקר אני מגלה בטוויטר חמישה אנשים שמטנפים בכיף שלהם על עינב צנגאוקר, מבקרים אותה כאילו שהיא מסעדה קוריאנית או איזבל מ"חתונמי", ולא אמא שהבן היפה שלה נמצא כבר שנה וחצי בגיהינום. אבל לא העליתי על דעתי שהתופעה הזו נמשכת גם בחיים עצמם, מול הפרצוף של הבן אדם עצמו.
מסתבר שהמדינה שלי היא כרגע מקום שבו אנשים מחלקים משפחות שכולות לכאלו שהם אוהבים וכאלו שהם שונאים. בחר לך הורה שכול, אסוף לך אחות מהממת לטעמך של חטוף, ומי שלא מוצא חן בעיניך לא יהיה זכאי אפילו שלא תפטיר עליו "קשקשן" כשהוא ידבר על אחיו האהוב שמת מרעב כשהוא כלוא.
כשהם דיברו ככה, התמלאתי צער עד שהתחשק לי לצאת מהוועדה. הכל, רק לא לעמוד כאן ולראות אזרחים כמוני מדברים על אח שכול של חטוף בכזה תיעוב. לא העליתי על דעתי שהתופעה הזו נמשכת גם בחיים עצמם, מול הפרצוף של הבן אדם עצמו
רוטמן מפגין כבוד ומכיל בדממה את הדקות הארוכות שבהן אלגרט מדבר. השריר מתחיל לזוז רק כשאלגרט צועק בזעם. "כמה עוד קורבנות אדם צריך כדי שתבינו שהגזמתם?" הוא אומר, "אין לכם נשמה, אין לכם לב, אין לכם חמלה. אתם כבר לא בני אדם. תאמין לי, שמחה, אתם סתם קליפה של אדם, אין בפנים כלום". בשלב הזה אדם שעמד לידי אומר, "עוד שנייה עולה לשמחה הרוטוויילר והוא קורא לסדרן שיזרוק אותו מפה באלימות". בסוף רוטמן ניסה לקטוע אותו. אלגרט דיבר הרבה יותר מהזמן שהוקצב לו והיו עוד לפחות שלוש משפחות שחיכו לתורן, גם הן כואבות ושכולות.
הנה הדבר הראשון שלמדתי על כנסת ישראל בתקופה הנוכחית. כולם בלי יוצא מהכלל מצייתים לחוק הברזל החדש והלא-כתוב של המשכן: כל ועדה שמתכנסת מפנה לפחות חצי שעה ראשונה כדי לשמוע משפחות חטופים או שכולות. לפעמים זה נמשך חצי שעה, לפעמים יותר, רק שאין מה לעשות, הוועדה גם אמורה לעסוק בעניינים מקצועיים. "דני, תודה", רוטמן אומר, אבל אלגרט ממשיך לצעוק שזו ממשלה של נוכלים. "אתה לא תקטע אותי", עונה אלגרט, "קברתי את אחי השבוע וזה יותר חשוב מכל מה שאתם רוצים לעשות". "דני, אני משתתף בצערך", רוטמן מתעקש. "אתה לא משתתף בצערי", האח השכול צועק. "אל תשקר! אתה משתתף בצערך".
האמת, הגעתי לכנסת בכוונה מלאה לכעוס עליהם, לזמבר את כל אותם חברי הכנסת המנותקים שמתנהגים בצורה חסרת לב למשפחות. והפעם היה לי גם זעם פרטי משלי. לפני שבועיים חברתי האהובה בר שלחה לי סמס. לפני שנה וחצי היא הפכה לאחות שכולה. הנוח'בות רצחו את אחותה שחר, זמרת מחוננת עם נשמה חופשייה. ביחד עם שחר נרצח גם שלומי בעלה, בעצמו מוזיקאי נדיר שהפסדנו.
במשך כל השבוע בר הייתה במצב רוח נוראי. לא שזה יוצא דופן, השכול על אחותה הקטנה עמוק, ובכל זאת, יש לה ימים טובים יותר, מה שאי-אפשר היה להגיד על היום שבו דיברנו. בסוף היא הצליחה לשמח את עצמה כמו שהיא תמיד מצליחה, ונפרדנו בטוב, עד שבאזור שמונה בערב היא כתבה לי את הסמס הכי קצר. שתי מילים, "ייאוש מוחלט".
לסמס צורף הסרטון המביש הזה שכולנו ראינו, של משמר הכנסת תוקף בצעקות וגם באלימות פיזית משפחות שכולות. בטוח שלא הייתי היחידה שבכתה כשראתה איך הם דוחפים לרצפה סבא של חטוף, ובכתה עוד יותר כשהיא שמעה איך אישה אחת צורחת מהצד באימה אמיתית, "לא, לא, תפסיקו! זה סבא של אלון אהל, מה אתם עושים לו?"
וככל שהייתי יותר עצובה, ככה חשבתי יותר על בר. מה היא מרגישה כשהיא רואה שאפילו בכנסת היא ושכמותה הפכו לשק אגרוף לגיטימי? בר כתבה לי שבני המשפחה השכולה שלה היו שם גם. ושם כבר עלה בי הזעם. עכשיו גם משפחות שכולות הן כבר לא פרה קדושה?
אפילו אני כבר לא מסוגלת להתעלם מחוסר החמלה הבולט שמפגינה הממשלה הזו כלפי אזרחיה. שמעתי את זה מהרבה אנשים שעברו את זה על בשרם, שכולים שסיפרו לי שלא טרחו לשלוח זרים להלוויות בקיבוצים, הורים של חטופים שנרצחו שכבר ויתרו על הרעיון שמישהו מהממשלה יטרח לבוא להלוויה. אבא שכול שהוא חבר מרכז ליכוד, אפילו הוא לא קיבל שיחת ניחומים או נוכחות מהמפלגה בהלוויה של בתו, וגם סיננו אותו כשביקש עזרה.
בעודי מחכה שההפסקה שהכריז עליה רוטמן תסתיים, אני מסדרת בראש מה ראיתי. הוא התנהג היום בצורה מכבדת. "בטח", אמר לי עוזר פרלמנטרי, "הוא יודע שהוא בתקופת מבחן אחרי כל המופעים המטורללים שהוא עשה פה למשפחות החטופים. ראית איך החדר מלא בכתבים שבאים לראות איך הוא מתנהג ולתפוס אותו".
הוא מדבר, ואני לא יודעת מה לומר לו. הייתי נותנת הרבה בשביל להיות נחרצת. אני כמעט תמיד רואה את כל הצדדים וזו בדידות גדולה, בלי מחנה משלי במדינה שכולה מחולקת לשבטים, בלי שיש לי כמה בובות וודו של פוליטיקאים לשנוא ולתעב בימים שאני מתה לפרוק עצבים. אף אחד לא רוצה לשמוע מה יש לאנשי הפשרה להגיד. אחדות זה שם של קופת גמל, ביחד זה שיר של פסטיגל הילדים.
א' באה לכאן מוקדם בבוקר, נחושה שהיום זה היום, היום היא סוף-סוף תצליח לדבר על הבן שלה בוועדות. "אבל איפה", היא אומרת, "שוב נדחקתי לסוף התור, שוב אני שקופה ומישהו אחר יותר חשוב ממני. מה יהיה, תגידי לי, שנה וחצי אני פה בכנסת כדי לשנות משהו והם טוחנים מים. פשוט טוחנים מים, והבן שלי? בכל רגע הוא יכול ליפול לי".
עד שייתנו לה לדבר, היא יושבת במרפסת העישון, אישה יפה ומגניבה שרואים עליה שיודעת לסחוט כל טיפה של עסיס מהמנגו הגדול של היקום, אבל מאז 7.10 אין לה הזדמנות לעשות את זה. הבן שלה, בן 23, הלך לנובה ושרד אבל הנפש שלו לא הצליחה להתאושש עד היום. "עכשיו הצלחתי לסדר לו סוף-סוף עבודה בפיצה", היא אומרת ומחייכת, ואני מבינה שבמצבו זה חתיכת הישג. "בטח שזה טוב", היא אומרת, "לפני 7.10 היה לו קו חלוקה של שוקו ולחמניות בבוקר, אבל הוא לא חזר למעגל העבודה, ובטח לא בבוקר. הוא ישן כל הזמן. נפשית, הוא לא מאוזן".
א' חכמה, היא יודעת שכשהורים אחרים מסתכלים עליה היא נחשבת בת-מזל. "פעם ניגשה אליי אמא שכולה באחת הוועדות וממש כעסה עליי, אמרה לי, 'תגידי תודה שהבן שלך חי. את לא אמורה להיות פה בכלל'. אמרתי לה, למה את שמה אותי במקום של אשמה? לא זכיתי בטוטו, קיבלתי הביתה את הילד המדהים שלי מפורק לגמרי, ועכשיו כל פיפס קטן, כל תזוזה, זה טריגר להתקף חרדה של הילד. ומצבי עוד טוב, יש שורדים שישנים בלילה עם סכין מתחת לכרית. יש שורדים שרצים בלילה ברחובות וצועקים 'מחבלים'. יש ילדים שלא יכולים לשמוע רעש של אופנוע, להריח דלק, לראות בשר. איך אנחנו אמורות להתמודד עם זה?"
רק אחרי שכל המשפחות השכולות מדברות, שעתיים בערך לתוך הדיון, האמהות של הניצולים סוף-סוף זוכות להתקרב למיקרופון. "למה אני לא נפגעת טרור?" אומרת אמא אחת. "הייתי עם הבן שלי על הקו כל הטבח, מ-6:29 ועד למחרת. כל החברים שהיו איתו לא חזרו. שמעתי את היריות והצרחות. אנחנו בטראומה עד היום, וצריכים להיות חזקים בשביל הילד שלנו. ומי יטפל בנו? מה אני אמורה לעשות?"
עכשיו אני מבינה, יש כזה חוסר טקט לשים אמא שבנה שרד אבל נפשו נרצחה, ליד אמא שבנה נרצח, נקודה. חברה שלי נאלצה פעם לעבור לידה שקטה בחודש שישי כשהיא צמודה לחדרי הלידה האמיתיים. היא שכבה והקשיבה לכל האנחות של המאושרות שיזכו לצאת בידיים מלאות. זה בדיוק מה שקורה בוועדות הכנסת כרגע. אמא שכולה צריכה להקשיב לקושי של אמא של ניצול חי. והאמת שזה מטריף את השכל. יש כל כך הרבה משרדים מיותרים בממשלה, אז למה לא להקים במקומם משרד לנפגעי הטבח, כדי שאף צער לא ימצא את עצמו מתחרה בצער אחר.
אמא שכולה צריכה להקשיב לקושי של אמא של ניצול חי. והאמת שזה מטריף את השכל. יש כל כך הרבה משרדים מיותרים בממשלה, אז למה לא להקים במקומם משרד לנפגעי הטבח, כדי שאף צער לא ימצא את עצמו מתחרה בצער אחר
"אז הכנסת מפלצת כמו שעושים ממנה או לא?" שואל אותי בן הזוג בשיחה מיוון. אין לי מה לומר לו. באתי לכאן לכעוס וגיליתי שבכל זאת הנבחרים שלנו עושים מאמצים להקשיב. הדבר היחיד שאני כן יכולה לומר, זה שעמיחי שיקלי יצא רע מאוד היום והרוויח ביושר כל מחשבת שטנה שיש לי על בחורים שנחשבו יפים בתיכון וכנראה למדו שם להרגיש זכאים מדי.
במזנון מישהו שאל אותי אם ראיתי מה קרה בוועדה לפיתוח הנגב והגליל. "הוא גער בהתנשאות במשפחת חטוף ואמר שהם צריכים לדבר אליו בכבוד, וכשהם דיברו אליו הוא הסתכל בטלפון", הוא אמר. רק שבגלל התחביב הזה של לגזור קליפ של מופע אימה מחוץ להקשר, הסתכלתי במו עיניי על כל ההקלטה של הוועדה בערוץ הכנסת. ראיתי את יותם כהן, אחיו של החטוף השריונר נמרוד, החייל היחיד שיצא בחיים מצוות טנק 3. יותם אמנם הגיע כועס, איזו הפתעה, וניסה לאתגר את היו"ר שיקלי. "בוקר טוב למר עמיחי שיקלי", הוא אמר לו, "השר שיקלי, מה אתה יודע על האח שלי?"
"טנקיסט, נפל בשבי ב-7.10, ומתועד כשהוא נחטף. זה מה שאני יודע", אמר לו היו"ר בהבעת פנים של מי שדרך על משהו חום על המדרכה. אבא של נמרוד הצטרף, האשים את השר שהצביע להשאיר את בנו בשבי. לאורך כל הדיון, שיקלי לא יצר קשר עין אפילו פעם אחת, הבעת הפנים שלו נשארה נגעלת. והכי גרוע, הוא המשיך להיראות כמו קופסת שימורים רבועת לסת ומאוד משועממת בעוד האבא זועק אליו. "השר שיקלי, אתה יכול להסתכל עלינו? על אבא ואח של חייל חטוף? אני יודע שהטלפון שלך חשוב, אבל הנה, אני יהודה כהן, אבא של נמרוד כהן".
שיקלי לא יצר קשר עין עם משפחת החטוף לכל אורך הדיון. הוא לעס מולה מסטיק, כמו בן אדם שניהל פעם מכינה ערכית והיום מבושם מהאפטרשייב של הכוח
וכל הזמן הזה הוא פשוט לעס מסטיק, כמו בן אדם שניהל פעם מכינה ערכית והיום מבושם כולו מהאפטרשייב של הכוח. "ברגע שמשווים לחמאס אז אי-אפשר להתייחס בכבוד", היה התירוץ שלו. הקשבתי לכל מילה שנאמרה, ולא שמעתי מהמשפחה משפט אחד שהשווה בין הממשלה לחמאס, רק דיבורים על הפקרה. הרגשתי שהשר פשוט מנצל את העובדה שאף אחד לא באמת מקשיב כדי לאותת לבייס שיש פה שמאלנים שמעדיפים נוח'בות על פני נתניהו והליכוד. וזה, מכל הדברים, היה הכי לא נסלח.
ורק בסוף, בוועדת החוץ והביטחון של אדלשטיין, קיבלתי גם רגע של אהבה אחרי הכעס. זה היה בדיון הכי חשוב היום, על חוק הגיוס. בדיוק דיברו על איך יחלקו דירות לצעירים חרדים, כשאמא שישבה שם הצביעה על איש בהיר עיניים עם כיפה ואמרה: "תראו את האבא השכול הצדיק הזה, שיושב פה כבר שעה וחצי ולא אומר מילה. הבן שלו יצא עם פייאס ארוכים למלחמה, ולא חזר. תקשיבו לו בבקשה".
לאיש הזה קוראים חגי לובר, הוא שכל את בנו יהונתן בעזה. והמונולוג שהוא נתן בוועדה הוא מבחינתי כל הסיפור. הכנסת חייבת להתחיל לתגמל את מי שנותן הכל, ולהפסיק לתת למי שפחות. אין פה שום פוזיציה, רק אמת אחת ברורה שאפילו האנשים הכי מתונים רואים.
"כיוון שאנחנו מתעסקים פה במספרים", לובר אומר, "אני רוצה להגיד לכם כמה מספרים. 440 זה הראשון. לפני 440 ימים דפקו אצלנו בדלת ואני פתחתי ושאלתי את הקצינים, 'מי מהארבעה?' היו לי ארבעה לוחמים בעזה. זה 440 ימים של גיהינום, של סיוט, של קושי יומיומי.
"המספר השני זה שלושה. שלושה ימים אחרי שקמנו משבעה, אחד מבניי נכנס בחזרה לציר נצרים. הוא בא אלינו עם דמעות בעיניים ואמר, 'אין אנשים. אחד אשתו בהיריון, אחר הוא בן יחיד. מה אגיד לחיילים שלי? אני מפקד. הוא הלך להילחם בברכתי.
"1,052 זה המספר השלישי. מספר ימי המילואים שעשו הילדים שלי ושני החתנים שלי עד כה. מתוכם 662 ימים אחרי שיהונתן נהרג. אתם מדמיינים בכלל איזה כאב, באיזה פחד אימים אשתי ואני וכל נשותיהם פוחדים מעוד דפיקה בדלת? אתם בכלל מבינים את זה?
"והמספר הרביעי הוא ארבע. הבן המתוק שלי למד תורה ארבע שנים לפני שהוא התגייס. אז איך אנשים מעיזים להגיד שעולם התורה ייפגע אם הם יתגייסו? זה שקר גדול לומר את זה, פשוט שקר. הבן שלי, הבן המתוק שלי, הוא הוא עולם התורה".
