1. אחרי 7 באוקטובר, לזמן מה - תקופה של כמה שבועות, הייתי אומר - התהלכו ראשי המדינה בכפיפות מסוימת. זה היה מבורך. הם השפילו מבטם נוכח האסון הנורא. התביישו. היה בכך משהו נכון. משהו מדויק. משהו אנושי.
טורים קודמים של חנוך דאום:
עבר להם. לרובם. חזרו לעלוץ. לעיתים נדמה כי הם כמעט שכחו. כשמנסים להזכיר להם, חלקם טוענים כי הטבח הנורא שקרה במשמרת שלהם הוא אשמת אחרים, והם רק נדרשים לתקן. הואיל והייתי שמח שתשוב הענווה לנפשם, אציין כי גם אם יש ויכוח מי אשם ב-7 באוקטובר (באופן אישי כאמור זה נראה לי תמוה, מה גם שהמחדל כה גדול שהאשמה יכולה בנקל להתחלק בין כולם), עדיין יש המון דברים שקרו אחריו ודורשים הסבר. היה פה פינוי תקדימי ועצוב של חבל ארץ בישראל בזמן מלחמה ויש יישובים בצפון שעדיין שוממים כמעט לגמרי; יש פה חוסר יכולת להכריע את חמאס במלחמה באורך של מלחמת העצמאות; חווינו ירידה תקדימית בדירוג האשראי ויש עליית מחירים נוראית; נמשכת תופעת ההשתמטות החרדית בזמן שמאות אלפי ישראלים במילואים; יש קפיצה מבהילה בפשיעה במגזר הערבי, ברמה של סיכון לאומי; יש עלייה בתאונות דרכים ופקקים מטורפים; ישראל במצור אווירי ולא מצליחה לטפל באיום החות'י; כמות הפיגועים גדולה למדי; יש מפולת מדינית נוכח התמשכות המלחמה בגלל הסברה לקויה ביותר; והכי נורא, זה שנראה כי אף שאיראן במצב הכי פגיע שהייתה מעולם - ישראל לא מנצלת את הסיטואציה להשמדת האיום הגרעיני עליה.
1 צפייה בגלריה
yk14392769yk14392769
פינוי קריית־שמונה בתחילת המלחמה. יש הרבה כאב שספוג באדמה הזו, וזה דורש הנהגה מלאת חמלה | צילום: אפי שריר
2. מה אני בעצם רוצה? לא למנות את כישלונות הממשלה לשם הנאה, אין לי עניין כזה, אלא לקרוא להם לשוב ולאמץ משהו מהרוח ההיא שהייתה פה, מהעת שבה הם היו פחות צעקנים וקולניים ופחות מלאי עזוז. לגרום להם להבין כי אמנם עבר זמן מהטבח, אבל זה לא שעברנו נושא. ילדינו עוד חטופים בעזה, מאות אלפי אזרחים בצו 8, הורים לילדים בסדיר ישנים בחרדה מהדפיקה בדלת, וזה שהימים האלה נמשכים כל כך הרבה זמן, לא אומר שהם רגילים. יש הרבה כאב שספוג באדמה הזו, וזה דורש הנהגה מלאת חמלה. אגב, זה דורש גם מהאופוזיציה גדלות נפש. ההפגנות שמתוכננות מול חתונתו של אבנר נתניהו הן דוגמה טובה מה לא לעשות. בכל שנותיו אפשר למנות על יד אחת את הפעמים שבהם התבטא פוליטית, גם פעמים אלה אולי נכפו עליו באופן כזה או אחר. מדובר בבחור נעים הליכות שמשתדל לחיות הרחק מאור הזרקורים כאדם פרטי וכאזרח טוב. אגב, הוא גם היה במילואים לאחר 7 באוקטובר, ולא ברור מדוע הוא וכלתו לעתיד צריכים לסבול בגלל מחלוקת הקשורה להוריו.
3. קצת פרופורציה כדי שניזכר איפה אנחנו חיים:
אני יושב איתו אחרי הופעה, ושואל אותו כמה חברים איבד. הוא לוחם שהשתחרר לפני חודשיים מהצבא לאחר שנפצע בעזה, וכתב לי הודעה שנגעה לליבי וביקשתי לפגוש בו. כמה חברים איבדתי, הוא תוהה, ומתחיל למנות לעצמו את שמותיהם. שתי דקות ארוכות הוא מציין את שמותיהם כדי להגיע למספר. החברים שאיבד בקרב ב-7 באוקטובר, הידידה שנרצחה בנובה, החברים שנפלו בתמרון בחאן-יונס, זה שנהרג ליד שיפא, חבר מהבית שנהרג מדו"צ בלבנון. תחשבו על זה: בחור בן 21 שאיבד מספר דו-ספרתי מחבריו. אלו חברים שהיו חלק מחייו. שניים מתוכם נפלו ממש לידו, נשמו בסמוך אליו את נשימותיהם האחרונות. הוא תוהה מאז למה הם ולא הוא. כל החיים נדמים לפתע כאירוע מקרי, שכולו מתקיים על חוט השערה.
4. כמוהו יש כל כך הרבה. דור שלם שנקטפו ממנו חבריו. הוא מתאר לי מה עובר עליו, וזה ברור למדי: הוא לא ישן טוב, מרגיש חסר סבלנות לאנשים קרובים, קם בבוקר ומרגיש ייאוש וחוסר תקווה. אני מברר בעדינות אם הוא יודע או שמע על המושג פוסט-טראומה והוא מיד הודף אותי: אל תגיד את זה. די. אני לא רוצה שירחמו עליי. אני מחפש דרכים אחרות לפלס אל ליבו, כדי שיבין שפוסט-טראומה זו פציעה לכל דבר. שקופה אמנם, אבל לא פחות כואבת. שהוא חייב להכיר בה כדי להתמודד איתה.
אחרי השיחה עימו אני נזכר בפצוע שאני מלווה מאז 7 באוקטובר, ומרגיש שיותר מדי זמן לא שוחחנו. אני מתקשר אליו מהאוטו. מצד אחד, הוא בטוב. יש זוגיות, לימודים. מצד שני, השיקום לא הסתיים. עדיין רופאים, צילומים, בירוקרטיה ומאמץ עילאי כדי לחזור להיות מישהו שמזכיר את מה שהיה קודם. קרב אחד הרואי ב-7 באוקטובר מול עשרות מחבלים, ומאז קרב לא פחות הרואי כדי להיות מי שהיה. כשביקרתי אותו לראשונה הוא לא היה יכול לזוז מהמיטה. היום הוא כבר מחפש פתרונות כדי שיוכל לרוץ. זה משמח, אבל גם מזכיר לי כמה ארוך השיקום. כמה רבה העבודה. אנשים שיצאו להילחם ונגזר עליהם להיות בבתי חולים במשך חודשים ארוכים, ולפעמים יותר, ולגרור מגבלה לכל חייהם. ומה שבאמת מדהים זה שהם לא מצטערים, לא מתחרטים, אבל כן כואבים לא אחת את מצבה של המדינה שלנו.
5. לא טעיתם. לא אסיים בלי התזכורת הכמעט קבועה שלי לכמה טוב יש בארץ הזו: הייתה לי בשבוע שעבר הופעת בוקר לאלביט יבשה, אנשים מקסימים שעובדים בייצור של כל מה שמגן עלינו. אחרי ההופעה ניגשה אליי אחת המנהלות, וסיפרה לי דבר מדהים שלא זכרתי: שבועיים אחרי 7 באוקטובר העליתי ברשתות קול קורא של אלביט למתנדבים, כי היה צורך לעמוד באספקה של המיירטים והטילים. אתם יודעים כמה פניות הגיעו אליהם תוך יומיים בעקבות הסטטוס? 12,000. אני אכתוב במילים כדי שתעכלו: שנים עשר אלף. תריסר אלפי ישראלים פנו אליהם, כדי להתנדב במשמרות בפס הייצור שלהם. וכן, אני יודע שיש הרבה מה לתקן במדינה ויש אירועי אלימות מעציבים, כמו זה שהיה אחרי גמר הגביע, אבל, וזה אבל גדול מאוד, יש גם המון טוב בעם הזה. מתחת לפני השטח, וקצת רחוק מדי לצערי מהעין התקשורתית, יש פה כוחות של טוב בעם שלנו. וצריך להכיר בהם ולהאיר עליהם כי מה שמאירים עליו – גָּדֵל. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.06.25