רן ואחותו אלה היו פעם קרובים. כמה קרובים? כשאלה התגייסה לצבא היא לקחה איתה לטירונות חולצה של רן, רק כדי שתוכל להסניף מדי פעם את ריחו של האח הקטן שהיא כל כך אוהבת. שש שנים מפרידות ביניהם. היא הבכורה, הוא הצעיר ובאמצע יש אח אחד נוסף.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"ביני לבינה יש המון דמיון. אחי האמצעי הוא ילד טוב, אני ואחותי פחות", מספר רן (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה). "מגיל צעיר היא תפסה עליי בעלות וגידלה אותי. זה לא שאמא שלי לא הייתה באזור אלא שאחותי הייתה דומיננטית. הנוכחות שלה בחיים שלי התעצמה כשהיא הכירה את בעלה העתידי. זה קרה במהלך השירות הצבאי שלה, ולמרות פערי הגיל אני והוא הפכנו מהר מאוד לחברים טובים. כשגדלתי נהיינו ממש דבק. יצאנו ביחד למסיבות, בילינו, דיברנו. כשנולדו לה ילדים העברתי בבית שלהם סופי שבוע שלמים. אהבתי את האחיינים שלי מאוד, והקפדתי מדי פעם להישאר לישון שם רק בשביל שיראו את הפרצוף שלי על הבוקר. כשהם בגרו קצת הם באו לישון אצלי בבית".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
זו נשמעת כמו מערכת יחסים מהחלומות, אבל רן מבקש להבהיר שהיו גם צדדים אפלים.
"אחותי תמיד הייתה בעייתית. היא נולדה אחרי שתי הפלות טבעיות ושתי לידות שקטות. הכינוי שלה כשהיא הייתה קטנה היה "פרעה'לה" מהשם פרעה. ההורים שלי מספרים שבשלוש השנים הראשונות הם לא יכלו לצאת מהבית כמעט בכלל כי היא הייתה צורחת. מגיל אפס היא שלטה במי יהיה ומי לא יהיה במרחב. להורים שלי לא היה כסף לרכב, והם לא יכלו לנסוע בתחבורה ציבורית כי אחותי הייתה מתעצבנת מהעובדה שיש עוד אנשים באוטובוס. הסיפור הכי מפורסם הוא שסבתא שלי, שגידלה תשעה ילדים, באה לעזור לאמא שלי עם הילדה, ואחרי 24 שעות אמרה לה 'תקשיבי, דבר כזה לא ראיתי בחיים. אני לא יכולה להישאר פה'.
"כאנשים בוגרים היו לנו המון תקלים. היא אהבה לזרוק לי הערות פוגעניות ליד אנשים אחרים או להגיד לי משהו מגעיל בארוחת שישי עם ההורים, כשברור לשנינו שאם אני עונה לה יהיה פה פיצוץ שיחרב את הארוחה כולה, אז למדתי לשתוק. מה שהיה לי הכי קשה להתמודד איתו היה הפנקסנות שהיא ניהלה 24/7 עם כל העולם. יש לה לכאורה לב טוב, היא כאילו אוהבת לתת גם כשלא מבקשים ממנה, אבל אז היא מחכה שיחזירו לה, ואם זה לא קורה היא משתגעת. היא מחזיקה בעמדה קורבנית נוסח 'אכלו לי שתו לי', ובעיניה אני עוד יצור כפוי טובה שהיא רק עושה עבורו ולא מקבלת כלום בתמורה".
היו ביניהם הרבה פיצוצים קטנים, אבל הפיצוץ הרשמי הגיע לפני שבע שנים, ביולי 2015, יום הירצחה של שירה בנקי ז"ל במצעד הגאווה בירושלים. רן, מתנדב מורעל באיגי, היה אז בעוד משמרת בסניף התל-אביבי כשדיווחים על אירוע דקירה התחילו להגיע.
בשבע השנים שחלפו מאז הם נפגשו פעמיים בטעות, פעם אחת באמצע הרחוב ופעם אחת במועדון. "בשתי הפעמים חלפנו זה על פניה של זו בלי להחליף מילה. אני לא מתגעגע אליה אבל היא מופיעה לי בחלומות"
"כל החניכים שלי חזרו מירושלים המומים, ומשמרת שהייתה אמורה להסתיים לי בעשר בערב הסתיימה בשתיים בלילה עם צוות פסיכו-סוציאלי. הייתי כל כך עבורם שבכלל לא בדקתי מה האירוע הזה עשה לי. למחרת, יום שישי, הגעתי לארוחה המשפחתית מרוסק מבפנים, אבל התנהגתי כרגיל כדי לא להלחיץ את ההורים. ביום שבת, שהוא גם יום ההולדת שלי, נסעתי לעצרת בירושלים לזכרה של שירה ואחותי סימסה לי. כתבתי שאני בעצרת ושאלתי אם זה דחוף. היא כתבה 'לא משנה מתי אתה חוזר הביתה, תתקשר אליי. אני חייבת לשאול אותך משהו'. חזרתי לתל אביב באזור שתיים חצי בלילה. שלחתי לה 'מה את צריכה?', ראיתי שהיא קיבלה את ההודעה אבל לא מגיבה. בבוקר שלחתי עוד הודעה. היא שוב לא ענתה. ניסיתי להתקשר והיא לא ענתה. כתבתי לה 'אני מבין שעשיתי משהו שפגע בך. אני פה, דברי איתי'. אחרי כמה ימים היא שלחה לי מייל ארוך שמסביר מה פגע בה, וחתמה אותו ב'אני לא רוצה שתענה לי עליו'".
מה פגע בה?
"כמה ימים קודם היא ביקשה ממני לקנות לה משהו באיזו חנות בתל אביב. אמרתי לה שאם יסתדר לי אני אקפוץ לקנות. כמובן שנוכח האירועים, זה הדבר האחרון שעבר לי בראש. הכעיס אותה שהעזתי להיכנס לבית של ההורים בשישי בלי מה שהיא שלחה אותי לקנות, ולא עניין אותה שעברתי ליל גיהינום. רק חודשיים וחצי לאחר מכן היא הסכימה לדבר איתי. לפני זה היא סירבה לכל סוג של תקשורת. בשיחה הייתי עדין ומתרפס, ובאיזשהו שלב אמרתי: 'אני מבין שאת פגועה, ואני אתן לך כמה זמן שאת צריכה. אני מאמין שנוכל לחזור לשיח פתוח. אני אבוא לאן שתרצי ונשב לדבר. רק תגידי. אם את רוצה, אני אבוא אלייך הביתה'. ואז היא אמרה 'איכס, נראה לך שאני רוצה לראות את הפרצוף שלך בבית שלי?'. הייתי המום מהמשפט הזה. רק בדיעבד אני מבין שבאותו הרגע הייתי צריך לשחרר לה קללה עסיסית ולהגיד לה שתעוף לי מהעיניים".
זהו. זו הייתה הפעם האחרונה שבה הם דיברו. שנה אחרי שניתקה את הקשר עם רן, אלה ניתקה את הקשר גם עם ההורים.
"היו לה המון טענות כלפיהם. שנתיים אחרי היא כתבה להם מעין 'מכתב גירושין' ארוך שמפרט, לכאורה, את הסיבות לנתק. ההורים שלי ניסו בכל מיני דרכים להגיע ללב שלה, ונראה לי שהחיזורים שלהם נעמו לה מאוד, כמו ילדה קטנה שרוצה לוודא שהצד השני לא ממהר לוותר עליה. העניין הוא שאני והיא גדלנו באותו הבית. אני יודע שבניגוד להרבה הורים אחרים, ההורים שלי עשו את המקסימום שהם ידעו. נכון, הם לא ידעו הרבה והם לא היו מושלמים, אבל הם ניסו. הם אנשים פשוטים. לשניהם אין אפילו תעודת בגרות כי הם נאלצו לצאת לעבוד בגיל צעיר. זה לא הגיע להם. ברגע שהיא ניתקה גם איתם את הקשר הפסקתי להילחם על הקשר איתה. אבא שלי כל הזמן אמר 'איך זה קרה לנו?', ואני עניתי לו: 'אבא, כל המשפחות קצת דפוקות. אנחנו כמו כולם'. רק כשהתחלתי טיפול, הפסיכולוגית שלי אמרה לי: 'אתה מספר לעצמך שהמשפחה שלך דפוקה אבל מתפקדת כמו כולם, אבל זה לא נכון. שחרר את זה ותתחיל להתמודד עם המציאות - המשפחה שלך פורקה".
בשבע השנים שחלפו מאז הם נפגשו פעמיים בטעות, פעם אחת באמצע הרחוב ופעם אחת במועדון. "בשתי הפעמים חלפנו זה על פניה של זו בלי להחליף מילה", הוא מספר.
אתה מתגעגע?
"לא, אין לי חשק לדבר איתה, אבל היא נוכחת בחיי בחלומות. איכשהו, שם, מערכת היחסים שלנו ממשיכה עם העליות והמורדות שלה".
יהיה קלוז'ר אי פעם?
"אני רוצה להגיד שלא אבל אין לדעת. אני לא מאמין שהיא אי פעם תרד מהעץ, למרות שהייתי שמח לראות את זה קורה. כמות הזעם שלי כלפיה ענקית, ולא נעים לי עם זה. אני לא מחזיק ברגשות כאלה כלפי אנשים".
הפעם האחרונה שבה ענת ואחותה דיברו הייתה לפני שמונה שנים. "דיברו" זו הגדרה קצת מוגזמת, שכן הן החליפו ביניהן בדיוק שתי מילים: "חג שמח". זה קרה בערב ראש השנה תשע"ה, החג האחרון שבו חלקו את אותו שולחן.
"אחותי הייתה אז בתחילת תהליך החזרה בתשובה שלה. היא כבר שמרה שבת והסתובבה עם כיסוי ראש, אבל עדיין הסכימה לאכול בכלים שבבית של ההורים שלי. זו הייתה הפעם האחרונה שהיא הסכימה לזה. מאז היא מה שאנשים נוהגים לכנות 'התחזקה', ואני מכנה 'התחרפנה על כל הראש'. אנחנו מגיעות ממשפחה מזרחית מסורתית, ובמטבח של ההורים שלי תמיד היו שני כיורים ותמיד הפרידו בין בשר לחלב, אבל לאחותי זה כבר לא מספיק. הוא דורשת להחמיר. גם בפעם ההיא היו לה דרישות מופרכות מאמא שלי, אבל בסוף היא נכנעה והגיעה יחד עם בעלה. הם היו אז נשואים טריים יחסית והיא הייתה בהיריון. מאז היא כבר הספיקה להביא לעולם ארבעה ילדים. לא ראיתי אף אחד מהם מעולם".
ענת בת 36. בינה לבין אחותה הצעירה מפרידות ארבע שנים. יש להן גם שני אחים קטנים בשנות העשרים לחייהם, שעדיין מתגוררים בבית ההורים.
"אין לי בעיה עם חזרה בתשובה. יש לי בעיה עם הרצון שלה שכולנו נתאים את עצמנו לתפיסת עולמה החדשה, ועם ההתנשאות הבלתי נסבלת שהגיעה יחד עם התהליך שלה. מבחינתה היא ראתה את האור, ותפקידה החדש הוא להראות את האור הזה לכולנו"
"כולם במשפחה מסורתיים ומחזיקים בדעות ימניות. אני היחידה שמגדירה את עצמה חילונית, אתאיסטית ושמאלנית. כן, אפשר לומר שאני עוף מוזר במשפחה הזאת, ובכל זאת, עם ההורים שלי ועם שני האחים שלי אני מצליחה להסתדר. פשוט לא מדברים על נושאים נפיצים ליד השולחן. אבל איתה זה בלתי אפשרי".
איזה קשר היה ביניכן לאורך השנים?
"אף פעם לא היינו החברות הכי טובות בעולם, אבל הייתה בינינו מערכת יחסים סבירה בהחלט. כשהיינו ילדות הייתי אחות גדולה קלאסית - קצת שמרתי עליה, קצת הקנטתי אותה. סילקתי אותה מהחדר כשהגיעו אליי חברים, והיא גנבה לי בגדים מהארון. מדי פעם עשינו צרות להורים. יש לי כמה זיכרונות מצחיקים. כשהיא הייתה בת שש היא שכנעה אותי לעשות מסיבת פיג'מות בלי שההורים ידעו. אחרי ששלחו אותנו לישון היא התגנבה למיטה שלי עם כל מיני משחקים. אחרי עשר דקות היא נרדמה לי במיטה, אז קמתי והלכתי למיטה שלה. בבוקר אמא שלי לא הבינה למה ומתי התחלפנו במיטות".
ענת עזבה את הבית בגיל 23, כשאחותה עוד הייתה חיילת. "בשלב הזה הקשר היה ממש סבבה. דיברנו מדי פעם בטלפון, היא התקשרה להתייעץ איתי בכל מיני נושאים, אני שיתפתי אותה בקשיים שלי כסטודנטית".
הקרע התחיל כשהאחות סיימה את השירות הצבאי והתחילה לחזור בתשובה.
"מן הסתם זה לא קרה בבת אחת. בהתחלה היא רק הלכה לשיעורים. אחר כך הגיעה שינוי כולל של כל המלתחה. כל הג'ינסים נזרקו לפח. ההורים שלי לא נבהלו, אולי אפילו קצת שמחו. הם אנשים מאמינים, ומבחינתם הדת היא ברכה. הם כמובן לא ידעו כמה רחוק היא תלך עם זה. פחות משלוש שנים אחרי שהתחיל התהליך שלה היא כבר נישאה בשידוך, עם חוזר בתשובה פנאט כמוה. הם שניהם כאילו מנסים להוכיח שהם שייכים לעולם החרדי, אז הם מחמירים עם כל המצוות ובעיקר מקפידים שכולם יראו את זה. אין לי בעיה עקרונית עם חזרה בתשובה. שכל אחד יחיה את חייו כפי שהוא רואה לנכון. יש לי בעיה עם הרצון שלה שכולנו נתאים את עצמנו לתפיסת עולמה החדשה, ועם ההתנשאות הבלתי נסבלת שהגיעה יחד עם התהליך שלה. מבחינתה היא ראתה את האור, ותפקידה החדש הוא להראות את האור הזה לכולנו. אנחנו לא יודעים מה טוב ומה נכון, אין לנו ערכים. כולנו תינוקות שנשבו. זה הרתיח אותי".
אחרי כמה וכמה ריבים שהסתיימו בצעקות, טריקות דלת, אמירות פוגעניות ופיוסים פושרים בתיווך ההורים, ענת החליטה שנמאס לה.
יש סיכוי שתחזרו לדבר יום אחד?
"אי אפשר באמת לדעת, אבל כרגע אני לא רוצה אותה בחיים שלי. למה זה טוב? היא לא משמחת אותי, לא מועילה לי, לא מחכימה אותי ולא תומכת בי. הילדות המשותפת שלנו נגמרה. כיום אנחנו שתי נשים בוגרות שחיות חיים שונים, ולא מצליחות לתחזק שיחה של שלוש דקות. אז מה אם אנחנו אחיות? האם בגלל ששתינו שחינו באותו הרחם זה אומר שאנחנו צריכות להיות בקשר?"
כשאני שואלת את ליאור כמה שנים הוא לא מדבר עם אחותו הגדולה, לוקח לו קצת זמן לחשב. "את מתכוונת בסבב הנוכחי או באופן כללי?", הוא שואל.
כמה סבבים היו?
"כל החיים דיברנו און אנד אוף, אבל זו התקופה הכי ארוכה שבה אנחנו לא בקשר. שש שנים לא החלפנו מילה".
הוא בן הזקונים של אם יחידנית, ויש לו שתי אחיות גדולות. האמצעית גדולה ממנו בתשע שנים, ובינו לבין הבכורה מפרידות 12 שנה. למרות הנתק, ליאור מודה שהוא דומה מאוד לאחותו.
"יש בינינו חיבור טבעי באישיות. שנינו בלגניסטים, מוזיקאים, ציניים נורא, מצחיקים, חולים על הומור שחור, אוהבים לצאת ולבלות ומתים על נסיעות לחו"ל. האחות האמצעית היא ההיפך הגמור מכל זה. לצד הדמיון בינינו, יש הבדל גילים מאוד גדול. היא עזבה את הבית כשהייתי בן שש והתגייסה לצבא ומאז לא חזרה הביתה, כך שאי אפשר לומר שגרנו ביחד תקופה ארוכה. אף פעם לא היינו חברים באמת כי פערי הגיל לא אפשרו את זה. היינו בקשר סביר".
"כשיצאתי מהארון היא הגיעה במיוחד הביתה כדי להסתכל לי בעיניים, לומר 'אתה מגעיל אותי' וללכת. כשהיא נכנסה להיריון, במהלך ויכוח על כלום היא זרקה לי: 'אם יהיה לי בן, אני לא אתן לך להתקרב אליו כדי שלא תאנוס אותו'"
הקרע הראשון ביניהם התרחש כשסבתם הלכה לעולמה. ליאור היה אז בן 17 ואחותו בת 29. "התגלה איזשהו סעיף בצוואה שלה שלפיו מגיע לשתי האחיות שלי אחוז מסוים מהבית. אני לא הייתי בחיים כשהצוואה הזו נכתבה, אז אני לא מופיע בה. לא אכנס לפרטים, אבל הצוואה הזו הולידה ריב ענק בין אחותי הגדולה לבין אמא שלנו, ובשיאו היא איימה לקחת את אמא שלי לבית משפט. אני ואחותי האמצעית ראינו מה היא מעוללת לאמא והפסקנו לדבר איתה. לצערי, מתישהו אמא שלי זחלה אליה בחזרה. ריחמנו עליה, אז גם אנחנו חזרנו לדבר איתה".
כמה שנים אחר כך ליאור יצא מהארון בפני אימו. האם עדכנה את האחות הגדולה בחדשות, מה שהוליד את הנתק השני.
"היא הגיעה במיוחד הביתה כדי לראות אותי. נכנסה, הסתכלה לי בעיניים, אמרה 'אתה מגעיל אותי' והלכה. באותו הרגע הקשר בינינו התנתק לכמה שנים טובות. פשוט החלטתי להתעלם מנוכחותה. מתישהו היא התקשרה להתנצל. אמרה לי: 'נו, בוא נחזור לדבר... בשביל אמא'. הסכמתי שוב בשביל אמא שלי. בהמשך היא התחתנה. ליוויתי אותה כל היום והתרגשתי איתה, אבל אז היא נכנסה להיריון, ובמהלך ויכוח על כלום היא זרקה לי: 'אם יהיה לי בן, אני לא אתן לך להתקרב אליו כדי שלא תאנוס אותו'. הומופוביה, מתברר, לא נעלמת. שוב לא דיברנו כמה שנים, והיא שוב התקשרה להתנצל: 'סליחה, זה היה ההורמונים'. שוב סלחתי, וגם הפעם עשיתי את זה כדי לשמח את אמא שלי".
מה הוביל לנתק הסופי?
"הפעם הרביעית והאחרונה לא הייתה תוצר של הומופוביה, אלא של תאוות בצע אכזרית כלפי אמא שלי. אחרי שנים של הצלחה כלכלית, אחותי ובעלה פשטו את הרגל. הם לוו כסף מכל העולם, ולא החזירו לאף אחד עד היום. באיזשהו שלב היא שכנעה את אמא שלי לקחת משכנתה הפוכה על הבית. היא כמובן לא החזירה שקל, מה שאמר שאמא שלי אט-אט איבדה את הבית שברשותה. אנחנו מדברים על אישה מבוגרת, ניצולת שואה שאין לה מיליונים בבנק. אני ואחותי השנייה גילינו את זה רק שנה אחרי. החוב כבר עמד על חצי מיליון שקל, ועשינו שמיניות באוויר כדי לצאת מזה ולהציל את הנכס. כשאחותי הגדולה גילתה את זה, היא התפוצצה. צרחה, קיללה, העיפה על אחותי האמצעית כיסא, ואז עוד הלכה למשטרה והתלוננה על תקיפה. בנקודה הזו שנינו ניתקנו איתה את הקשר סופית. היא אישה מטורפת, אגואיסטית, הומופובית ואלימה. אני לא רוצה שום קשר אליה. מבחינתי, אני מחכה להלוויה שלה בשביל לרקוד".
זה משפט קשה.
"יכול להיות, אבל אחותי היא אדם רע מהיסוד. היא יודעת רק לקחת מאנשים. כל מה שמעניין אותה זה אני, כאן ועכשיו ובדרך שלי, והיא לא רואה אף אחד ממטר. היא כבר הכריזה שהיא הולכת לעשות לי את המוות על הירושה שאמא שלי תשאיר. רק שתביני, בזמן שאמא שלי בחיים היא כבר מדברת על הירושה. מדובר באישה נוראית, שאני לא מוכן להכניס לבית שלי לעולם".
לאחותך יש שלושה ילדים. איך הקשר שלך איתם?
"אין קשר. אני מניח שהיא הסיתה אותם נגדי. את הקטן אני בכלל לא מכיר, וגם לא הוזמנתי לברית שלו. את הגדולים אני מכיר לא רע. הגדול כבר בן 18. אני לא מאמין שהם ייצרו קשר איתי קשר מתישהו, אבל אם כן - אהלן וסהלן, אני פה".
איך אנשים מגיבים כשהם שומעים שיש לך אחות שאתה לא מדבר איתה שנים?
"אומרים לי: 'אבל למה? זה קשר דם ודם סמיך ממים', ועוד כל מיני משפטים כאלה. זה בולשיט. נהוג לומר שמשפחה לא בוחרים. אני בהחלט בוחר את המשפחה שלי. יש לי חברים טובים שהפכתי למשפחה. אם יש חיבור טוב בין אנשים, זה לא משנה אם הם חברים או קולגות לעבודה או בני דודים. העובדה ששני אנשים יצאו מאותו הרחם לא מעידה על טיב הקשר ביניהם".
אתה מקנא באנשים עם משפחות נורמליות?
"אני לא מקנא, אבל גם לא מבין את זה. זה פשוט לא נשמע לי הגיוני. כשאני הולך למשפחות ורואה אחים שיש ביניהם קשר מצוין, זה לא נתפס בעיניי כמשהו אמיתי. הדיפולט שלי זה דם רע, ויכוחים וסכסוכים".
לא היית רוצה שזה יהיה אחרת?
"זה כמו שאנשים שואלים אותי אם אני לא מרגיש שמשהו חסר לי כי גדלתי בלי אבא. העניין הוא שאני לא יודע איך זה אחרת, אז זה לא יכול להיות חסר. הקשר הרעוע הזה הוא כל מה שאני מכיר".
אם מחר היא מתקשרת, מה אתה אומר לה?
"זו טעות. ביי".
אם האח הגדול של נעמה יתקשר אליה, היא לא תגיד לו שזו טעות ותנתק. למען האמת, היא מייחלת ליום הזה. היא חולמת שהוא יבקש ממנה משהו, כל דבר שהוא - רק כדי שהוא תוכל לשלוח אותו לקיבינימט.
היא בת 55, נשואה ואם לילדים. לפני 18 שנה היגרו היא ובעלה לארה"ב, ובכל השנים הללו היא ואחיה הגדול לא החליפו מילה. הסיכוי שיחליפו מילה אי פעם, לדבריה, קלוש מאוד.
היא גדלה במרכז הארץ כילדת סנדוויץ' בין שני אחים. היא זוכרת משפחה בורגנית ממוצעת, עם הורים שקמים בבוקר לעבודה מסודרת וחופשות בחו"ל פעם בשנה, אבל מערכת היחסים בינה לבין אחיה הגדול הייתה בעייתית מראשיתה.
"לאורך הילדות שלי שיחקתי הרבה עם אחי הקטן, ואילו עם הגדול לא היה כמעט קשר. הוא נהג להשפיל אותי, לרתק אותי לרצפה, לדבר אליי מגעיל, לקרוא לי בשמות גנאי. אמא שלי נהגה לישון בצהריים ולפעמים, כשחזרתי מבית ספר, הוא נעל אותי בחוץ. יום אחד, כשהייתי בכיתה ג', דפקתי לו את הראש בקיר מרוב תסכול, וזו הייתה נקודת המפנה. רק שם זה נפסק".
כיום, ממרומי גילה, היא כבר יכולה לומר שזו לא הייתה מערכת יחסים רגילה בין אחים, שמקניטים מדי פעם זה את זו.
"ראשית, ההצקות היו חד-צדדיות. היה כאן צד אחד שמציק וצד שני שמציקים לו. שנית, לאחים נורמליים יש רגעים שבהם הם רבים ומקניטים, ולצידם יש גם רגעים טובים, שבהם צוחקים ועושים דברים ביחד. לנו לא היו רגעים טובים. בקושי דיברנו".
זה נשמע קצת כמו התעללות. מאיפה זה הגיע? הרי גם הוא היה בסך הכול ילד.
"קשה לי להגיד. מעולם לא דיברנו על השנים ההן".
איפה ההורים שלך היו בסיפור הזה?
"ההורים שלי לא היו בשומקום. לא הייתה להם נוכחות ביחסים ביני לבין אחי הגדול או בבעיות בבית הספר. הם תמיד היו ברקע".
בסוף שנות העשרים לחייה היא סבלה מדיכאון קשה, שהסתיים בניסיון התאבדות כושל. במפתיע, מי שקפץ לסייע היה דווקא האח הגדול. "הוא הציע לי לעבור לגור בביתו עד שאתאושש. זו הייתה הפעם הראשונה שהיחסים בינינו ידעו עדנה. היה מעין פיוס. ישנתי אצלו שבוע ואז חזרתי הביתה. העדנה הזו הייתה קצרה, וברגע שעזבתי את ביתו הקשר נפסק באופן טבעי. הוא בכל מקרה לא היה חזק אף פעם. הוא פשוט הציע לי מקלט כשראה שאני במצוקה".
בתקופה ההיא הצטרף אחיה לאימן, תנועה רוחנית המוגדרת בישראל ככת. כמה חודשים אחר כך, כשהיא כבר בת 22, הצטרפה לכת גם נעמה.
"לא הגעתי לאימן דרכו. הוא הגיע לפניי, ונראה לי שהוא הופתע לראות אותי שם. ולמרות ששנינו לקחנו חלק באותה קהילה, בפועל לא היה בינינו שום קשר. אם נפגשנו במקרה לא דיברנו זה עם זו, ובכל זאת הגדרתי אז את היחסים בינינו כסבירים. לא היו עימותים או כעסים".
היחסים "הסבירים" חוו טלטלה כשנעמה עברה תקיפה מינית מצד אחד המדריכים בכת, חבר של אחיה הגדול.
"במקום הזה יש חוק שלפיו למדריכים אסור לקיים יחסי מין עם חניכים. אחרי שנתיים-שלוש נוצר קשר חברי עם מישהו - גבר נשוי ומבוגר ממני. נסענו ביחד והיו לנו שיחות טובות. הייתי מאוד תמימה, ובכלל לא חשדתי שהוא רוצה יותר מזה. יום אחד הוא ריתק אותי לרצפה ועשה מה שעשה. אני קפאתי ולא יכולתי לזוז. בגלל שלא הבעתי התנגדות ברורה, נמנעתי מלקרוא לזה אונס ולא סיפרתי לאיש. כמה חודשים אחר כך גיליתי שהוא אנס בחורה אחרת, שלא קפאה אלא אמרה לא מובהק והתנגדה ככל יכולתה, וזה לא עזר לה. ואז שמעתי על אחת נוספת. כשהבנתי שאני לא היחידה הרמתי קול זעקה. לא הגשתי תלונה במשטרה, כי הרגשתי שההתנגדות שלי לא הייתה מספיק טובה, ואילו הבחורה השנייה לא רצתה להתלונן. במקום משטרה פתחתי את זה בתוך הקהילה. התגובות היו קשות. הרבה אנשים לא האמינו לי".
בין הלא מאמינים היה גם אחיה הגדול, התברר. "הוא הזמין אותי אליו הביתה. אני יושבת אצלו, ופתאום הוא אומר: 'אני רוצה שתודי ששיקרת'. אמרתי לו: 'אבל לא שיקרתי', והוא ענה: 'אז תני לי הוכחות. תתארי משהו מהגוף שלו שאת זוכרת'. הייתי בהלם טוטאלי. קמתי ויצאתי משם".
נעמה כבר לא הגיעה יותר לבית של אחיה, אך הקשר עדיין לא נותק לחלוטין. היא הגיעה לחתונה שלו, ולפני שעזבה את הארץ התקיים ביניהם מפגש פרידה.
"הנתק הסופי קרה כשעברתי לחו"ל, אבל גם אז זה לא היה ברמה שאמרתי 'אם הוא צריך תרומת כליה - שילך לעזאזל'. פשוט לא דיברנו בכלל. ארבע שנים אחרי המעבר החלטנו שאנחנו נשארים ורוצים לקנות בית. מספר חודשים קודם לכן אבא שלי מת, והשאיר לכל אחד מהילדים נכס, אבל לא כזה שכתוב מפורשות בצו ירושה. אני ובעלי חתמנו על חוזה לקניית דירה, וביקשתי מאמא שלי שתמכור את הדירה שכביכול שלי כי אני צריכה לשלם מקדמה. חישבנו את זה כך שהתשלומים כל חודש יהיו סבירים, כדי שנוכל בעתיד לעזור לילדים ללכת לקולג'. אמא שלי באמת מכרה את הדירה עבורי, אבל אז אחי הגדול התערב ושכנע אותה לתת לו מחצית מהסכום. אמא שלי, שמאז ומעולם הייתה הכי קשורה אליו, הסכימה. בעצם, נוצר מצב שחתמנו על חוזה ולא היה לנו כסף לעמוד בו. נכנסנו לחובות מאוד גדולים, לא הצלחנו לעזור לילדים בכלום ואנחנו לא מצליחים עד היום. אחי מעולם לא התקשר לבקש את הכסף הזה או להסביר מדוע הוא לא מסתפק בחלק שלו, וכשהסברתי לאמא שלי שזו תקיעת סכין בגב שמסבכת מאוד את חיי, היא אמרה לי: 'ככה הרגשתי שנכון לעשות'. בשלב הזה יצרתי נתק סופי, מוחלט ומודע מאחי. לא החלפנו מילה מאז. זה תמיד נשמע כזה מעפן - 'את לא מדברת עם אחיך בגלל כסף', אבל כן, לכסף יש המון משמעות. גם לפני הסיפור הזה לא באמת היה קשר, אבל זה סתם את הגולל רשמית".
הוא יודע שנכנסת לחובות בגללו?
"לא דיברתי איתו מאז, כך שאין לי מושג מה הוא יודע ומה לא, אבל הוא גם לא טרח לבדוק. אמא שלי ואחי הצעיר יודעים".
יש סיכוי שמתישהו תחזרו לקשר? שיהיה איזשהו קלוז'ר?
"תמיד יש סיכוי. אני לא יודעת מה יקרה עוד 15 שנה או כשאחד מאיתנו ייטה למות. אני אף פעם לא אגיד אף פעם, אבל איפה שהדברים עומדים אצלי כרגע - הוא חתיכת בן זונה מניאק שאני לא רוצה או צריכה בחיי".
