כל הלילה שבין שבת לראשון נוגה התהפכה במיטה. זה דווקא היה לילה שכולו הזמנה לשינה. ליל סופה קר ששולח אצבעות לבנות של ברקים בשמיים. והיא גם הייתה עייפה, אחרי שבת שבה הם טיילו עם הילדים ליערות הכרמל וחזרו מטונפים אך מרוצים. היו לה את כל הסיבות שבעולם להתענג על השינה, ובכל זאת היא שכבה שם, מתחת לפוך הפלומתי, וכל מה שיכולה הייתה לחשוב עליו זה "תהיה או לא תהיה מחר שביתה בתיכונים?"
לא, נוגה היא לא מורה; היא פשוט נתקעה בלי מישהו שייקח את הבת הקטנה שלה מהגן. בדרך כלל, אמא שלה היא הממונה לאסוף את דניאלה בימי ראשון. נוגה קבעה את זה איתה ביום שהיא הבינה שהבוס שלה - שאלוהים ייקח אותו ואת המוקסינים בלי הגרביים שלו - מתעקש שכל העובדים יהיו נוכחים פיזית בישיבה של יום א'. "לא מעניין אותי מה קורה לכם עם הילדים", הוא אמר והסתכל דווקא על הנשים בצוות. אבל בשבת אחר הצהריים אמא שלה התקשרה ואמרה, "אל תשאלי, אבא ואני חטפנו איזו מחלה גועלית". "אוי ואבוי", נוגה אמרה. "אל תדאגי", אמרה אמא שלה, "בדקנו. זו לא קורונה". ונוגה קצת התביישה להודות שזו לא הייתה דאגה כנה לשלום הוריה, כמו שבאותו רגע היא שמעה אזעקת לו"ז נופל.
עוד כתבות למנויים:
כבר שנים שהמוח של נוגה הוא טבלת לו"ז ענקית שמפרטת, כמו מכ"ם מטוסים של שדה תעופה לאומי, שמסמן איפה אמור להימצא כל אחד מהילדים בכל שעה נתונה, ומי המבוגר האחראי שאמור להביא אותו או לטפל בו. וכל יום היא מתפללת שהלו"ז יישאר פתור, ולא ייכנסו עז או בלת"ם שיהרסו לה את המצברוח, שזה בדיוק מה שקרה עם המחלה של ההורים שלה.
נוגה קיוותה שתהיה שביתה, כי הבת הגדולה שלה לומדת בתיכון ואם היא לא תלמד היא תוכל לאסוף את אחותה הקטנה ולחמם לה אוכל; ופה נוגה עצרה ורשמה לעצמה בטבלת הראש משימה נוספת - "לזכור להוציא את רוטב הבולונז מהפריזר ולהפשיר על השיש". אבל מה יקרה אם מחר בבוקר יודיעו שהשביתה מבוטלת? מאיפה היא תקריץ, בחצי השעה שיש לה להתארגן לעבודה, איזו מרי פופינס פלאית שתדאג לילדה?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ברגע הזה בעלה יותם השמיע מין נחירה מוזרה. "זה היה הרגע שהבנתי", היא אומרת לי עכשיו, "שאני כועסת עליו נורא. יופי שהוא תופס מעצמו גבר שוויוני, מנקה ומבשל לנו ארוחות יצירתיות. כל החברות שלי אומרות לי איזה גבר נפלא יש לי. אז איך זה שהוא הלך לישון בלי שום בעיה? מה, דניאלה היא לא הבת שלו? לא אכפת לו שאין מי שיאסוף אותה מהגן? ולמה כל ניהול הלו"ז נופל דווקא עליי?". "הבעיה עם הכעס הזה היא שזה כעס עצוב", אמרתי לה, "כי את יודעת שיותם לא שוביניסט. את יודעת שחשוב לו להיות האבא הכי טוב ומעורב, ואת לא רוצה לכעוס עליו על זה שהוא לא מנהל את הלו"ז. ובכל זאת, את כועסת נורא, ואת מרירה ועייפה".
לדבר הזה, שתופס כל כך הרבה מקום במוחן ובנפשן של נשים, יש שם: קוראים לזה Mental Load, עול מנטלי או עומס חשיבתי, בתרגום לעברית. זה הולך ככה: ניקח זוג ישראלי ממוצע שמגדל ילדים יחד. בתחום תחזוקת הבית יש לו אינספור עבודות פיזיות לבצע - ספונג'ה, כביסה, בישולים, ניקיונות; בתחום הטיפול בילדים יש עוד שלל מטלות, כמו פיזור בגנים, הסעות לחוגים, יציאה לגינת המשחקים. כל אלה בפני עצמם מהווים עוד משרה מלאה לשני הורים שעובדים בעבודות "אמיתיות". אבל ה"מנטל לואד"? הוא הרבה, הרבה מעבר לכל הפעולות הפיזיות האלו. הוא מאמץ קוגניטיבי, עבודת ניהול, תיאום, ארגון. מפלצת בעלת זיליארד ראשים של פרטים קטנטנים ומשימות שחייבים לזכור.
את העול הזה אפשר להמחיש בכמה שאלות פשוטות: מי מכם שם לב שהילד צריך יישור שיניים? מי מברר ברשת ובשכונה מי מכיר אורתודנט טוב? מי קובע באפליקציה של הקופה את התור? מי מכם קוטע את יום העבודה העמוס שלו כדי לנהל שיחות וידיאו עם הילדים? מי זה שחושב, "שיט, אין לי קופסת קרטון בבית כדי לעשות חללית לשיעור מדעים" ושולח את הבכור - שכמובן מתעצל - לחפש קרטונים בסופר השכונתי? למי מכם מתקשרת המורה כשיש בעיה חברתית לילד? מי אחראי להזמין מהמקום ההוא בשוק את חולצות בית הספר עם הסמל המודפס?
מנטל לואד הפך לאחרונה לסוג של באזז-וורד, המושג שכולם מדברים עליו. בחודשים האחרונים הטיקטוק מלא בסרטונים שנשים וגם גברים מודעים מעלים עם ההאשטג הזה. כמו למשל הסרטון של הבלוגרית ליאה הובה, שיושבת במכונית ואומרת, "למה אף אחד לא מדבר על כמה זה קשה כשהילד קופץ מידה בבגדים? את צריכה ללכת לארון שלו, לרוקן משם את הבגדים הקטנים, לחשוב - מה נעשה איתם? נשמור אותם בשקיות לילד הבא? נעביר אותם לתרומות? ורגע, צריך לזכור לשאול את הילד אם מותר לי לזרוק את חולצת הכדורגל האהובה שלו".
הסרטון הזה הזכיר לי איך אלף פעם עמדתי מול הארון של הבת שלי והתלבטתי ככה, שלא לדבר על הטקס המתיש מכולם - החלפת "ארון הקיץ" שלה ב"ארון חורף". מעולם לא ראיתי את בעלי דאז, שבאמת חלק איתי שווה בשווה בעבודות הבית, מפנה אפילו חצי פיקסל במוח שלו כדי לתהות מה קורה כשהילדה שלנו גדלה והבגדים לא עולים עליה. מבחינתו, הבגדים הישנים נעלמו יום אחד מהבית והוחלפו על ידי יד נעלמה. ואם להיות ממש כלבה, הוא אפילו לא שאל למה מחוץ לבית עומדות שלוש שקיות איזבל מלאות שמלות ורודות, וכמובן מכובסות, לתרומה.
ובכל זאת, לא היה לי מושג שיש שם מדויק לעבודת התכנון והניהול השקופה הזו, עד שלפני כשבועיים נתקלתי במושג מנטל לואד לראשונה. זה קרה בסדרת ציוצים בטוויטר שכתבה ד"ר שלומית טמיר, רופאה רדיולוגית ומנהלת מחלקה. בציוצים שלה טמיר הסבירה מה זה מנטל לואד, ואיך האישה היא כמעט תמיד המנכ"לית שמתכננת ומארגנת את העסק הזה של הבית והילדים, שעה שהבעל הוא לרוב פועל פשוט, שעליו היא מאצילה סמכויות. "אני מדברת עם גברים שלא מבינים על מה אני מדברת", היא צייצה, "הם מנקים, מבשלים, אוספים את הילדים ועושים קניות. אבל תשאלו את עצמכם לא רק מי עושה את זה פיזית בסוף, אלא מי מחזיק את הלו"ז המשפחתי בראש. מי מתכנן את הכול, מתעדף? מי מנהל את הטיים-ליין, מאציל סמכויות?"
מה גרם לך להעלות את סדרת הציוצים על המנטל לואד דווקא ביום ההוא?
"זה התחיל בזה שבעלי נסע בענייני עבודה, ואני נשארתי עם הילדים. כמובן שדאגתי איך אצליח לנהל את כל המשימות שזורמות אליי ברמה שלפעמים אני מרגישה כמו הביוב של המשפחה, ועוד בשבוע עמוס במחלקה שלי. ביום שבו הוא טס לקחתי את הקטנה לעשות משטח גרון אצל רופאת ילדים. אני יושבת שם, בחדר ההמתנה המפוצץ בין מיליון אנשים, ושומעת גבר צעיר מדבר בטלפון עם אשתו ואומר: 'לא יכול להיות שאת רצינית, הם רוצים עכשיו שאני אחכה פה שעות!'. לא שמעתי מה היא ענתה, כנראה משהו כמו 'אין מה לעשות, תחכה'. והוא אמר, 'לא בניתי על אירוע של שעתיים'. ממש התלונן אצל הבוסית שהיא העזה לשלוח אותו למשימה כל כך ארוכה. לגבר הזה, שכעס על אשתו, המפקדת, לא אכפת שאשתו היא שאירגנה את התור לרופא ושריינה מקום, כמו שהיא מתכננת את כל הלו"ז של הבית. שהיא עושה עבודה של מנהלת מוצר בהיי-טק או תקציבאית במשרד פרסום, אבל בלי לקבל על זה כסף.
"האמת? אני לא מכירה אף זוגיות של גבר ואישה מסביבי שבה התכנון הביתי והמשפחתי נמצא אצל הגבר. אפילו אצלנו, שכל כך חשוב לנו להיות שוויוניים. אנחנו שבע שנים מתבססים על בייביסיטריות, החלפנו כבר אולי 20 במהלך השנים, ועדיין, בכל פעם שצצה בעיה הן מתקשרות אליי. מה הקוד, הילדה צורחת, במה להאכיל. ואם משהו באמת דחוף קורה וצריך לחזור הביתה לבנות, אני זאת שצריכה לשאול את עצמי למי קל יותר לצאת מהעבודה, וכיוון שאני אוהבת אותו, אני אוותר".
מיה טבת דיין: "אם עבודת האימהות ברובה שקופה, אז העול המנטלי זה השקוף של השקוף. זה מרחב שלם של שיחות עם מורות, של דאגה מתמדת שהולכת איתי כל שעות היממה, של סגירת קצוות - הגיעה בזמן? יצאה משם? מצאה את המקום? נהנתה? אכלה את הסנדוויץ'?"
גם המשוררת מיה טבת דיין, מחברת הספר “פמיניזם כפי שלימדתי את בנותיי”. לא תמיד הכירה את המושג. "לקח לי שלוש ילדות כדי לפקוח עיניים ולראות בכלל את העול המנטלי", היא אומרת, "כי אם עבודת האימהות ברובה שקופה, אז העול המנטלי זה השקוף של השקוף. הבנתי את זה דווקא אחרי שחילקנו בינינו את עבודת ההורות, כשהיינו מודעים לשעות, לימים, לפעולות. ואז הגיע קצה החופש הגדול ומצאתי את עצמי במשך ימים מבררת על חוגי בלט שיהיו גם קרובים, גם בשעה נוחה, גם באסכולה הנכונה של מורה שלא מכריחה ללבוש ורוד וגם עם ילדות מהכיתה שהבת שלי מחבבת. את העבודה הזאת אי-אפשר היה להכניס לשום טבלה של הורות – שעות של בירורים, טלפונים והצלבת נתונים, שהם הרבה מעבר ללהסיע לבלט ולהחזיר. ואז נפקחו העיניים שלי למרחב שלם כזה, של שיחות עם מורות, של דאגה מתמדת שהולכת איתי כל שעות היממה גם כשכל אחת במסגרת שלה, של סגירת קצוות – הגיעה בזמן? יצאה משם? מצאה את המקום? נהנתה? אכלה את הסנדוויץ'?"
נתי, מהנדס בן 46, לא קנה לעצמו גרביים מאז 2004. הגרביים – שחורים פשוטים, כי הוא "לא סובל את הטרנד הזה של הייטקיסטים עם גרביים של משפחת סימפסון", פשוט מתהווים מעצמם בתוך המגירה. "ונגיד שאין לך זמן לטפל בזה", אני אומרת לו, בעוד הוא וענת יושבים על הספה הצהובה בזום, "מתי בפעם האחרונה קנית גרביים ותחתונים לשלושת הילדים שלכם? האם אתה יודע מה מידת הגרביים של הילדה הגדולה ואיזה גיבור-על כדאי שיהיה מודפס על הגרביים של הקטן?". "נדמה לי שהוא אוהב את באטמן", הוא ממלמל, "כן", אני אומרת, "אבל האם אתה יודע איך קוראים לחנות שבה קונים גרביים לילדים? במקס סטוק? בדוכן בשוק? אולי בחנות מיוחדת כזאת, שנקראת 'הגרבנייה'?". הוא מסתכל עליי בחשד, כאילו שאני לא אפויה עד הסוף. "אני קוראת לזה מבחן הטקסטיל והסידקית של הבית", אני מסבירה, "מי אחראי לזכור לחדש את המלאי של התחתונים והגרביים של כולם, מי שם לב שצריך לקנות מגבות חדשות, ומי זוכר שהוא קרא איפשהו על מבצע של שלוש מגבות גוף ב-90 שקל".
"אויש, נו", הוא אומר, "אל תנסי לכפות עליי את התיאוריה של הכתבה שלך. אני אולי לא זה שקונה את ההלבשה התחתונה לילדים, אבל אני עושה מלא דברים אחרים שקשורים אליהם. אני המבשל העיקרי בבית, אני זה שעושה איתם שיעורים. רק לפני יומיים הלכתי עם הקטנה לרחוב ביאליק ברמת-גן וקנינו מגפיים לחורף".
6 צפייה בגלריה
''את העבודה הזאת אי-אפשר היה להכניס לשום טבלה של הורות''. מיה טבת דיין
(צילום: יובל חן)
אני אומרת להם שזה בדיוק מה שהמבחן מוכיח: מי מבני הזוג לוקח משימות שיש בהם קסם ויצירתיות, ומי מבני הזוג אחראי על ניהול ותכנון המטלות היותר-בלתי-מתכלות ומשעממות של הבית. זה דבר אחד, ללכת לשופינג עם הילדה הנסיכה שלך, לשוטט בין חנויות הנעליים ולאכול יחד פרעצל חם, ודבר אחר לגמרי לזכור לקנות את כל הטקסטיל השגרתי, המטרחן והאינסופי של הבית.
מה שעצוב לי בסיפור של נתי, האיש שאין לו מושג שסדין זה לא משהו שצומח מעצמו על המזרן, זה שהוא גבר שאפילו אשתו מגדירה כפמיניסט. כשענת הייתה בהיריון מתקדם, הוא הלך לבוס שלו בחברת ההיי-טק ודרש חופשת לידה. הוא גם לא גבר מהסוג שצריך לתת לו הוראות; הוא מאתר את הפח המסריח בזמן, מקריא סיפורים בכיף והולך עם הילדים לימי הולדת. הוא הכי רחוק שיש ממה שכינו ב"רמזור" "אחראית משמרת": האישה היא הבוס הגדול בבית, וכשהיא יוצאת היא משאירה את הפיקולו עם רשימת מטלות והוראות לטיפול בתינוק. אז מה קורה פה? איך זה שנתי אף פעם לא חוזה מראש שמחר בשעה שתיים בצהריים אין מי שייקח את הבכור לחוג מחוננים? איך זה שהוא מפספס כל כך הרבה מהעבודה המחשבתית והתכנונית שאשתו עושה, בלי שאף אחד יראה או יגיד לה תודה?
פרופ' שירה עופר:"היום יש מעורבות מלאה של אבות, ועדיין, על הנשים מופעל לחץ חברתי להיות אמהות למופת. הן אלו שנשפטות על איך הבית נראה ואיך הילדים מתפקדים, וכיוון שהן נתפסות כאחראיות הן גם אלו שמרגישות אשמות אם מישהו נכנס לבית הפוך עם ילדים צורחים"
ד"ר טמיר ציטטה בציוץ שלה מתוך המאמר של הסוציולוגית אליסון דמינגר מאוניברסיטת הרווארד, שנחשבת לאישה שטבעה את המושג עול מנטלי במחקר משנת 2019. אבל אחרי תחקיר קצר אני מגלה שדווקא פה, בישראל, נמצאת החוקרת שהיוותה השראה לדמינגר, ונחשבת לאחת החוקרות הכי חשובות בתחום בעולם. קוראים לה פרופ’ שירה עופר, מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בב-אילן. "אליסון דמינגר הגיעה אליי כשהיא התחילה לעבוד על המחקר שלה", היא אומרת, "זה היה אחרי שפירסמתי מאמר ששמו 'המחיר של לחשוב על עבודה ומשפחה - עבודה מנטלית, וחוסר שוויון בין זוגות הורים במשפחות עם שני מפרנסים'. המאמר זכה לכיסוי תקשורתי רחב, וככה גם אליסון הגיעה אליי. זה אחד המאמרים שלי שאני הכי אוהבת, כי הוא משקף את החיים האישיים שהיו לי אז, בתור אמא לילדים קטנים".
מה גילית כשחקרת את חלוקת המטלות בין גברים לנשים?
"בגדול? שאבות ואמהות חושבים על המשפחה והילדים בערך באותה תדירות. ההבדל המשמעותי הוא בחוויה שמתלווה למחשבות האלו. כדי לבחון את זה, השתמשתי במתודולוגיה ייחודית שאוספת נתונים מאנשים לגבי מה הם עושים ומה הם חושבים. חילקנו לנחקרים ביפרים, והם היו מצפצפים רנדומלית במהלך היום. ברגע שהביפר ציפצף הם היו צריכים למלא שאלון של מה הם עושים כרגע, עם מי הם נמצאים, והדבר הייחודי - על מה הם חושבים ומה הם מרגישים כרגע".
וככה התברר שגברים חושבים על הילדים שלהם באותה תדירות של נשים.
"כן; אבל כשאבות חושבים על הילדים והמשפחה הם מרגישים טוב, מרוצים, החוויות הרגשיות חיוביות. כשנשים חושבות על המשפחה והילדים הן מרגישות לחוצות, דאוגות, מתח, עומס, רגשות שליליים. וזה בגלל שהציפיות החברתיות מאמהות ומאבות - שונות, למרות כל השינויים הגדולים שעברנו כחברה. היום יש נוכחות של אבות בזירה הביתית ומעורבות גדולה עם הילדים, ועדיין, על הנשים מופעל לחץ חברתי להיות המטפלות המרכזיות ואמהות למופת, קוראים לזה אחריותיות, Accountability. הן אלו שנשפטות על איך הבית נראה ואיך הילדים מתפקדים, וכיוון שהן נתפסות כאחראיות המרכזיות, הן גם אלו שמרגישות אשמות אם מישהו נכנס לבית הפוך עם ילדים צורחים".
במילים אחרות, הנשים הן שמוסללות להיות האמא המושלמת, זו עם הבית הנקי והיפה, ולכן זה גם מדאיג אותן יותר והן לוקחות את משימת התכנון עליהם.
"הן דואגות יותר בגלל שהן האחראיות. יש את כל הנושא של העבודה הפיזית - לנקות, לסדר, להאכיל, לספר סיפור ולהשכיב, אבל יש המון עבודה שפשוט קורית בראש והיא חשובה לאישה כי לחברה יש איזה סטנדרט הזוי של אימהות שהיא צריכה לעמוד בו. מבחינתה, היא זו שצריכה לזכור להביא עוגה לגן במסיבת יום ההולדת, לדאוג לתאם תורים לרופא השיניים ולחיסונים, לסדר הסעות - היא צריכה לחלוש על זה כדי לוודא שהיא עומדת בסטנדרט, כי מבחינתה זו האחריות שמוטלת על כתפיה. כל העבודה הזו של הארגון, של לו"ז, היא עדיין תחום שמוטל ברובו המוחץ על הנשים".
6 צפייה בגלריה
''מאה פעם אמרתי לה – שחררי, נראה לך שהיא נתנה לי?''. מתוך ''משפחה מודרנית''
(צילום: באדיבות יס)
וזה כבר מסביר למה אפילו הגברים הכי מודעים ושוויוניים כנראה לא ייקחו על עצמם את העבודה החשיבתית הזאת. למה הם לא מתעוררים בלילה עם מחשבה כמו "עוד לא מצאתי גן טוב לתינוקת בשנה הבאה". לא כי פחות אכפת להם מהילדים, כי פחות חשוב להם מהאישה להצטיין במשימה הזו. האישה היא זו שמוטלת עליה המשימה הבלתי אפשרית להיחשב "אמא טובה", והסטנדרט כל כך האמיר בשנים האחרונות. אם אמא שלך הייתה יכולה לזרוק לילדים שלה צ'יפס תפוגן ושניצל תעשייתי לארוחת צהריים - את צריכה לדאוג לארוחה עם לפחות שני סוגי ירקות וחלבון מהסוג הטוב.
בגלל זה היא זאת שלרוב תיקח על עצמה לנהל את הכל ברמה של פרוג'קט מנג'ר בכירה בגוגל, כדי שזה יעמוד בסטנדרט. וזאת גם הסיבה לנתון הכול כך מעציב שפרופ’ עופר ושאר החוקרות המרשימות מדברות עליו. כשגברים חושבים על המשפחה שלהם, הם מרגישים דברים חיוביים, חום בלב, פרפרי אגו של איזו משפחה הצלחתי להקים. אבל כשנשים חושבות על הילדים ועל הבית? זה בדרך כלל מלווה ברגשות רעים, דאגה, אשמה, בושה. את זאת שישפטו אותה כשהילד יגיע בחולצה מטונפת ובלי מילון אנגלי בפעם השלישית השנה.
"העול המנטלי הוא דבר מאוד מהותי", אומרת פרופ’ רוית ראופמן, ראש התוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת חיפה, שהיא גם פסיכולוגית קלינית, "כי במובן הפרקטי של העול, ה'מי עושה מה בבית', יש התקדמות רבה בשנים האחרונות בעולם וגם בישראל. אפשר ממש לראות שהחלוקה פחות מסורתית ממה שהייתה, אבל זה לא מסביר למה אנחנו עדיין רואות שנשים בשנת 2023 משלמות מחירים יקרים יותר על איזון בית-קריירה.
"גם אם אישה נעזרת באאוטסורסינג, כלומר מטפלת, מנקה - שאגב הן לרוב בעצמן נשים - הבית והמשפחה הם עדיין חלק מאוד מהותי בזהות שלה. איך הבית והילדים שלה מנוהלים. כולם אומרים לה לשחרר, שזה לא צריך להיות מושלם. מה שהם לא מבינים זה שאם היא תרפה מזה ולא תדאג לזה היא תשלם מחיר גבוה של פגיעה בזהות, בדימוי, בערך העצמי".
כשילדתי הרגשתי כל כך יכולה, אמא אדמה. אבל כשאת מדברת אני נזכרת שכמה שנים אחרי זה, פתאום הבנתי שהאמהות בכלל לא מעצימה אותי. שהיא פוגמת לי בדימוי העצמי ומחלישה לי את האמונה שהייתה לי פעם בי. הרגשתי שאני לא עומדת מספיק בסטנדרט. שהבית שלי לא מנוהל כמו שצריך כי יש לי הפרעת קשב.
"כן,זו ממש חוויה של בושה. כשמישהו מגיע הביתה והבית לא נראה מספיק טוב, הבושה היא שלנו, זה עלינו, הנשים. ואם הילדים באים בלי מחברת ועפרונות לבית ספר, גם זה עלינו, וזה מחיר מאוד גבוה. יש לזה מחירים נפשיים ראשונים ועמוקים".
6 צפייה בגלריה
''אני לא חושבת ששום דבר מזה קשור לנטייה ביולוגית או מולדת''. פרופ' מיכל פרנקל
(צילום: גיא אסיאג)
מיכל פרנקל היא פרופסור חברה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית שמחקריה עוסקים, בין השאר, בסוגיות של שילוב עבודה ומשפחה. לאחרונה היא השתתפה בגיליון מיוחד של כתב העת "סוציולוגיה היום" בנושא עבודות שקופות. "הציפיות מהאמהות של ימינו הן מאוד גבוהות", היא אומרת, "אם גבר ייקח את הילדים לגינה, הוא יקבל קריאות 'איזה אבא נהדר' ומחיאות כפיים. אם אישה תעשה אותו דבר, זה עדיין לא יהיה מספיק כדי לעמוד בסטנדרט האמא הטובה. אבל זה לא רק בתחום של הטיפול בילדים, יש היום אובססיה שלמה סביב טיפוח ותחזוקת הבית שאמורים להיות בסטנדרט גבוה מאוד.
"אנחנו במעמד הבינוני של העולם המערבי ירשנו את הפנטזיה של לארח כמו בני אצולה, רק שאין לנו צוות משרתים. לרוב, מי שמתעסק בכל עשרות הפרטים השוליים תהיה האישה, הגבר כנראה יהיה זה שיעמוד ויכין 'מנות שף' במטבח".
אז בעצם זה עניין של ציפיות חברתיות ספציפיות לנשים שגורם לנו לחלוש על כל אלפי הפרטים האלו של המשפחה?
"כן, וצריך גם לזכור את החלקים הרגשיים של הניהול. מי דואג לכל המנעד הרגשי? לטפל ברגשות של הילדים כשהם עצובים? וגם מי דואג לתחזוקה הנפשית ולמצב הרוח של בני הזוג? גם הם באים עצבניים מהעבודה. זה כבר מוכח מחקרית שגם במקומות העבודה הנשים עושות 'אמשיונל מנג'מנט', ניהול רגשי".
יכול להיות שנשים הן יותר רגשיות מבחינה ביולוגית, ומי שרואה את הילדים בצורה רגשית ואמפתית הוא גם זה שצופה שאחד מהם צריך פסיכולוג והשני חייב לקבל קצת זמן איכות עם אמא השבוע.
"אני לא חושבת ששום דבר מזה קשור לנטייה ביולוגית או מולדת. רק לתהליכים חברתיים והסללות. ובכלל, אני רוצה להפיל כמה שפחות אחריות על הנשים במקרה הזה. הציפייה החברתית מופנית אל האמהות מקדמת דנא, מאז ימי המהפכה התעשייתית, כשגברים יצאו לעבוד בחוץ ונשים נשארו בבית, ככה התקבעה החלוקה הזו לספירה ציבורית ששייכת לגבר וספירה פרטית שהיא של האישה. הוא שר החוץ והיא שרת הפנים, אם תרצי. נשים לוקחות את הבית והילדים על עצמן יותר כי מצפים מהן לעשות את זה, וכפועל יוצא מזה רבות נהיות גם תלויות כלכלית - כי הן ייקחו עבודה פחות תובענית כדי לפקח על הבית וירוויחו פחות מבן הזוג. חלקן יגידו שהן רוצות בזה, אבל האמת היא שבהרבה מאוד מקרים זה פשוט לא אפשרי לנהל את זה אחרת".
הסיבה שבגללה נשים לוקחות על עצמן את העול המנטלי היא אחת - חברתית, בגלל שהן מוסללות לנהל את המשפחה והבית. על זה מסכימים כל החוקרות המכובדות בכתבה זו וגם אינספור כותבי מאמרים מהארץ ומהעולם. אבל במהלך השנים הומצאו כל מיני תירוצים בניסיון להסביר למה נשים מוכשרות יותר בניהול ובארגון. למשל מיתוס המולטי-טסקינג, שטוען שמבחינה ביולוגית נשים טובות יותר בביצוע שתי משימות בו-זמנית. גם להאכיל את הילד בכפית, וגם להסתכל על הודעת הווטסאפ בעניין שיעורי הבית של הגדול. "אני לא קונה את הגישות האלו, שמדברות על זה שנשים יותר טובות במולטי-טסקינג", אומרת פרופ’ עופר, "מחקרי מעבדה מראים במפורש שאין שום הבדלים בין המינים. נותנים לגברים ולנשים למיין קלפים ואז מפריעים להם עם מטלה אחרת, ואין שום הבדל - שניהם עושים את זה טוב באותה מידה, ושניהם חווים את הג'ינגול הזה כמעצבן וכמלחיץ".
ואיפה נכנסת כאן האחריות הגברית? טוב ששאלתם, כי לירון בן ה-40 יש תיאוריה: "אתן אוהבות לפקד עלינו, אוהבות לסנג'ר אותנו ופשוט לא מסוגלות לשחרר את השליטה. מאה פעם אמרתי לה – שחררי, בואי נחלק את הניהול של כל המשימות. את תיקחי את ענייני הרופאים, ובתי הספר והחוגים, אני אקח, נגיד, את כל עניין הארוחות ואדאג להסעות ולאיסופים. נראה לך שהיא נתנה לי? שבוע אירגנתי את הלו"ז ורק תלונות היו לה! למה הילדה חיכתה 40 דקות בגן עם הגננת? למה נתתי לה לאכול צ'יפס? אני לא מכיר אף גבר שנוסע לחו"ל ומשאיר לאשתו רשימת מטלות באורך הנצח על המקרר. רק נשים עושות את זה, כאילו שהן לא סומכות על הגבר שהוא יבלה חצי שעה לבד עם הילדים שלו".
פרופ' רוית ראופמן: "כשהאישה דואגת לפרטים הפרקטיים של היומיום, לילדים, לבן הזוג ולבית, היא לא רק נושאת נטל סיזיפי ולא תמיד מעניין; היא גם משלמת את מחיר הדימוי השלילי של הטרחנית, הלא–אטרקטיבית והמעיקה. במקביל, אם היא תסיר מעליה את ניהול הבית ותרפה, היא חשופה לביקורת של האישה המזניחה"
וזה כבר מיתוס אפילו עוד יותר מרתיח מאגדת המולטי-טסקינג. המחשבה שנשים נולדו עם גן מדוזה שתלטני וייחודי. שהן פשוט נהנות לקחת על עצמן את כל ההחלטות על הגנים והחגים והבגדים כי הן חולות שליטה, ואחרי זה נהנות להצליף בלשונן המחודדת בבן הזוג שלהן כשהוא שוכח משימה. "קחי את הביטוי השגור 'אמא פולנייה'", אומרת פרופ’ ראופמן, "או אפילו 'אישה פולנייה', שעדיין קיים משום מה בסלנג. כשהאישה דואגת לפרטים הפרקטיים של היומיום, לילדים, לבן הזוג ולבית, היא לא רק נושאת נטל סיזיפי ולא תמיד מעניין, היא גם משלמת את מחיר הדימוי השלילי של הטרחנית, הלא-אטרקטיבית והמעיקה. במקביל, אם היא תסיר מעליה את ניהול הבית, היא חשופה לביקורת של האישה הלא-מתפקדת, המזניחה, ואולי גם הלא-נשית".
את החוויה הזו מכירה היטב ל', בת 42, נשואה ואמא לשלושה. "אני מרגישה מרירה, כבדה, מטרחנת", היא מודה, "כמו הורסת המסיבות של הבית. אבא צוחק איתם ועושה להם שק קמח, אמא היא זאת שתמיד יש לה פרצוף עצבני. אתמול הלכתי לאיזה אירוע של העבודה בערב, וכשחזרתי גיליתי שהקטנה קישקשה בגירים צבעוניים על הקיר בחדר שלה. אבא נתן לה, את מבינה, אבא הוא כיפי, הוא זורם. הייתי כל כך מתוסכלת שצעקתי והפחדתי אותה. זה אפילו לא היה בגלל שצריך לנקות, זה בגלל שאני יודעת שבמקביל אני צריכה לפנות עוד את הצלחות מהשולחן, ולעשות רשימה של קניות כי נגמרו הנוזל לכלים ונייר הטואלט".
זה לא סקסי, פשוט ככה. לא סקסי לנהל ולפקד, ולאבד את זה כשלא מקשיבים לך, וכל הזמן להרגיש כמו איזו בעלת משפחתון מרופטת שאפילו לא משלמים לה, כשהצוות שלך מורכב מבעלך הזורם, שלפעמים מתנהג כמו עוד ילד שצוחק עלייך מאחורי הגב. החלוקה החברתית הזו ל"פגום" ול"צודקת" מפעילה סוג של טרור בלתי נראה על נשים. "טרור הכְּבֵדה", אני קוראת לזה, שבמסגרתו האישה מפחדת לצאת הכבדה והמבאסת בקשר, המפלצת מהמערכון שיורה הוראות על בעלה וששום דבר לא מספיק טוב בשבילה. אז היא לוקחת יותר ויותר עול מנטלי, העיקר לא להעיר לבן הזוג שלא חושב לרגע על ארונות החורף, עד שהיא מתפוצצת ושונאת את עצמה. וזה מסוכן לא רק לנפש של האישה, אלא גם לנישואים עצמם.
מחקר שוודי גדול שנעשה השנה קבע שהתחושה הזו, שאת המרירה והכבדה בזוגיות, יוצרת המון בעיות בזוגיות ואף אחראית במידה רבה לגירושים. ואגב, נשים הן אלו שיוזמות לרוב את הגירושים, ובאחוזים גדולים, במערב. למה להן להישאר, אם בנישואים שלהן הן מקבלות את התחושה שהן גנרלית משעממת שחופרת?
פרופ’ דפנה הקר, מהתוכנית ללימודי נשים ומגדר ומהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, מדברת איתי מז'נבה. היא מומחית בינלאומית לענייני שוויון וזכויות נשים, ולאחרונה היא נבחרה על ידי האו"ם לכהן בוועדה מיוחדת לנושא. "יש בטענה שנשים לוקחות את העול הניהולי והרגשי הזה על עצמן ומתקשות לשחרר, טיפה קטנה של אמת", היא מודה, "כי יש באמת נשים שמתאמצות לעמוד בסטנדרט הבלתי אפשרי של האמא המושלמת. אז אולי עדיף פחות להיכנס לקבוצת הפייסבוק 'אמהות משקיעות', שבה יש תחרות, גלויה או סמויה, מי עושה את עוגת יום ההולדת הכי-הכי. צריך לסמוך על זה שיצאו ילדים מאושרים וטובי לב גם בלי עוגת שלוש קומות, 'רק' עם שני הורים שמחים בחלקם שאין ביניהם מרירות. הסטנדרטים האלו הם שריד לעולם ישן, שבו נשים לא עבדו במשרד במקביל לבית. הם חלק מהשעבוד הנשי".
איך את מציעה לעשות את זה?
"האתגר העכשווי זה שגברים ייקחו יותר אחריות על הטיפול במשפחה, ואז הנשים יוכלו לטפח פנאי וקריירה ואקטיביזם - חיים עגולים שיגרמו להן אושר. עצוב לי גם על הגברים, כי גם גברים משלמים מחיר על החיים הלא-עגולים שלהם. יש המון גמול וסיפוק שהם מחמיצים, בלעשות עבודה קריטית של נתינה, בלהיות מעורב בחיי הילדים שהבאת לעולם".
ואיך עושים את זה פרקטית?
"אפשר להגיד לבן הזוג, בוא נעשה חצי שנה כמו הורים גרושים. אנחנו לא נפרדים, אבל בוא נעשה חלוקת תפקידים עם טבלה: אתה תהיה אחראי על שבועות ופסח - כולל צלחת הסדר והחולצה הלבנה שתהיה מכובסת בזמן לטקס - ועל הקייטנות; אני על ל"ג בעומר ופורים. ואפשר לחלק ככה גם ימים - שני רביעי הם הימים שלך, אתה אחראי הסעות ואוכל וחוגים ובלת"מים, ובזמן הזה אני עובדת ומבלה, ולא תשמע ממני הערה. חצי שנה בוא נתאמן בזה. ואז נראה מה יהיה. ובסוף, גם אם הניסיון הזה ייכשל, אולי כל העבודה שהנשים והאמהות עושות תהיה פחות שקופה ויותר מוערכת על ידי בני הזוג".
פורסם לראשונה: 07:45, 10.02.23
