הדסה בן ארי רצתה בכלל להיות חברת כנסת ולשנות את העולם. בגיל 19 היא זומנה אפילו לראיון לתפקיד עוזרת פרלמנטרית. "הייתי נערה פעילה ומעורבת, כתבתי וערכתי את 'מסמרים', העלון של בני עקיבא, הפעלתי נוער בשירות הלאומי", היא מספרת. "אבל כשהגעתי לראיון העבודה, לא זוכרת אצל איזה חבר כנסת, שמעתי את עצמי אומרת 'עד שאני לא מתחתנת אני לא עושה כלום, קודם כל הבית'. ואז הגיע חנן".
כתבות נוספות למנויים:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
חנן, "חנני" כפי שהיא מכנה אותו, בעלה, הוא חנן בן ארי, אחד הזמרים והיוצרים האהובים והמצליחים במדינה. אבל הדסה כאן לא בגללו. זאת למרות שחנני, היא מספרת, התרגש מאוד מהפרויקט שיזמה בעקבות המלחמה, וטען שהוא לא מבין איך עשתה את זה, כששבעת צאצאיהם מתחרים ביניהם על תשומת לבה. "אף פעם לא הרגשתי שאני חיה בצילו, אני הכי אשתו והוא הכי בעלי, אבל הוא בעשייה שלו ואני בעשייה שלי".
ועד עכשיו דחית את העשייה שלך לטובת הקריירה שלו?
"לא החלטתי להישאר בבית כדי לפנות מקום לקריירה של חנן, נשארתי כדי לגדל את הילדים שלי והמשכתי לעבוד מהבית, בעריכת תוכן, לפעמים במשרה מלאה ולפעמים בחצי משרה, בהתאם להריונות וללידות. עכשיו, כשבעקבות הפרויקט 'מלחמה של גיבורים', שמנגיש את סיפורי הגבורה של המלחמה לילדים ‑ אני יוצאת בפעם הראשונה לתקשורת, זה קצת השתנה. אני מניקה את אוֹרי-שושנה, בת שמונה חודשים, ואומרת לה 'ממי, לא רוצה להלחיץ אותך אבל כדאי שתאכלי מהר, בעוד חמש דקות אני עם ניב רסקין'. נראה לי שהיא מבינה".
שניכם חלמתם תמיד על משפחה גדולה?
"גם אני וגם חנן מגיעים ממשפחה של שישה ילדים, אבל בהיריון הראשון הוא הזהיר אותי 'לא יהיה לי כוח ליותר משניים'. כשנולדה בתי הבכורה אמרתי 'מה, בגיל שלושה חודשים אני אמסור אותה למטפלת?' אצלי כל ילד נשאר בבית עד גיל שנתיים. מאז, כבר 14 שנה, אני בבית. מפעל חיי הוא הילדים. זה שלי".
את השביעייה (חמסה-חמסה) הם מגדלים בבית קטן בפרדס חנה ("שהיא תל-אביב הקטנה, אין משהו שאין בה"): שיר ציון-נחמה, 14, ברוך חי, 11, משה, תשע, מרים, שמונה, אהבה, חמש, שלום, שלוש ואוֹרי-שושנה, שמונה חודשים. לשמות הכפולים של חלקם יש הסבר. "אבא שלי נפטר שלושה ימים אחרי שבישרתי לו שאני בהיריון ראשון, אז קראנו לה שיר ציון-נחמה; לשני קראנו ברוך, על שם אבי, והוספנו את השם חי מפני שאבא שלי נפטר צעיר; בהיריון האחרון הרגשתי שהיא שושנה, אבל כשהיא נולדה היה ברור שהיא אוֹרי, אז חרגתי. אצלנו השם מגיע עם הילד, ובאופן מופלא שם הילד מסתדר עם התאריך ופרשת השבוע".
אז רוי וטום ירדו מהפרק?
"פחות. לקרוא לילד שלך על שם אבא וסבא זו מתנה מאוד גדולה לדורות הקודמים".
את החג השני של סוכות עשתה משפחת בן ארי בבית הוריו של בעלה, בירושלים. "בשבת ישבתי על המיטה בפיג'מה, החזקתי את אורי-שושנה, שהייתה אז בת חודשיים, ופתאום, משום מקום, אזעקה. אבל לא התבלבלתי לשנייה. אמרתי לילדים, 'נלך לחדר ויהיה לנו כיף ביחד'. זה לא מקרי שבסיפורים של פרויקט הגיבורים חוזר המוטו של 'הבינו מיד'. ברגע האמת, כולם יודעים מה צריך לעשות".
היא גם הבינה מיד שעדיף שהילדים יידעו פחות. "כיוונתי אותם למקלט מול בית הוריו של חנן. כולנו היינו שם, הגברים עוד לא הספיקו לצאת לבית הכנסת. משבע עד 12 בצהריים היו המון אזעקות, נכנסנו ויצאנו, והייתי מאוד תפקודית. בכל יציאה נתתי לעצמי פקודה 'עכשיו את אוכלת, עכשיו את מתפנה'. והילדים זרמו, כאילו שבשבילם זו שגרה. למקלט הגיעו סטודנטים חילונים מהבניין הסמוך ועידכנו אותנו בידיעות שהתחילו לטפטף. הבטן התהפכה, הלב היה כבד, אפילו לא יכולנו לדבר. חנן ואני אמרנו זה לזה 'ששש...' פחדנו שהילדים יגלו מה קורה".
הם גילו?
"ברור. ילדים יודעים לקרוא את הבעות הפנים של הוריהם. אחר הצהריים יצאנו איתם לרחוב, בכל זאת, שמחת תורה. הוריו של חנן גרים ליד השכונה החרדית שערי חסד, ולא האמנתי שאני רואה את זה: עוד ועוד חרדים עולים על מדים, האבות מברכים אותם, ילדיהם מעיפים עליהם סוכריות. היה בזה משהו מלא הוד. לרגע קיוויתי שהשבת לא תצא מפני שלא רציתי לשמוע מה קורה. רציתי לנצור את הרגעים האלה של אי-הידיעה, לפני שמתמודדים עם האמת".
אחרי צאת השבת הרגישה לראשונה גם פחד. "במשך כל הנסיעה תירגלתי עם הילדים מה עושים אם יש אזעקה. 'אתה מוציא את זה', 'את מוציאה את זה'. עוד לא פאניקה, אבל מתקרב. וזה לא שעד 7 באוקטובר חיינו בשווייץ. כבר הייתי בפיגוע ירי בחיים שלי, בציר כיסופים, כמה ימים לפני ההתנתקות. הייתי בת 17, נסעתי לעשות שם שבת, ובני הזוג שנהגו ברכב שלפניי נהרגו. התמודדתי. במלחמת לבנון השנייה עברתי בין הקטיושות וחילקתי אוכל במקלטים, לא זכרתי רגע אחד של פחד. אמרתי לעצמי, בוא'נה, התקלקלת, מה קרה לך?"
מה קרה לך?
"כובד האחריות והצער והחרדה. למחרת מילאתי את הבית באוכל ובשתייה והתחלתי להפעיל את הילדים. 'בואו נכין עוגות לחיילים, בואו נביא צעצועים למפונים, בואו נתפלל'. והם עונים 'כבר התפללנו, כבר למדנו תורה, אפשר לשחק בפלייסטיישן?' חנן כבר לא היה בבית, נסע להופיע בחתונות של חיילים מגויסים, ואני הרגשתי שיש בתוכי שני קולות. מצד אחד, רק שהילדים לא יידעו. אצלנו בבית אין טלוויזיה, יש מחשבים. רק לגדולה יש סלולרי. מצד שני, איך אפשר שלא לספר? ילדים של חברים שלנו יושבים בממ"דים בעוטף עזה, בשדרות, בסעד, ואנחנו רואים בובספוג? הרגשתי שאני לא מצליחה לרתום את הילדים לגודל השעה וזה הטריף אותי".
בערב השני התעשתה. "השכבתי את התינוקת מוקדם, שאלתי את הילדים: 'רוצים לשמוע סיפור גבורה?' וסיפרתי להם על רחל אדרי. למרות שזה סיפור מפחיד על מחבלים בבית, ראיתי שהעיניים שלהם נדלקות. הם צחקו והתרגשו ושאלו המון, אז אמרתי להם 'מהיום, מדי ערב אני אספר לכם סיפור גבורה'. ובלב שלי אמרתי, 'אם זה טוב בשבילם, זה טוב לכל הילדים במדינת ישראל'. אבל לא היה לי מושג איך אהיה מסוגלת לממש את הרעיון, הרי אני חודשיים אחרי לידה. אורי-שושנה נולדה בניתוח קיסרי ולא היה לי קל, בשש הפעמים הקודמות ילדתי במים".
במים?
"כן, המים מרככים את הצירים. שש פעמים ילדתי במים בלי אפידורל".
לאאאאאא!
"כן, כן. ללדת זו עבודה, אבל זו עבודה מענגת. רק שאורי-שושנה נולדה חודש לפני המועד, בקיסרי, ולמרות שרציתי לעשות משהו למען ילדיי ולמען כולם, חבשתי עדיין את פצעיי. תוך כדי, אחי הקטן ירד לעזה וגיסתי הגיעה אלינו עם בתה הבכורה שנולדה יומיים אחרי אורי-שושנה. כשהוא יצא להתרעננות והיא נסעה אליו האכלתי שתי תינוקות. כל הילדים גם היו בבית, לא היו מסגרות, ואני בכלל בחופשת לידה.
"אבל אז ישבתי במטבח עם חברה טובה, שירה שמעוני, היום היא מנהלת המשרד והמפיקה שלנו, ותוך כדי הנקה אמרתי לה: 'יש לי רעיון, אבל בחייאת, אין מצב שאני עושה את זה, כבר עכשיו אני בקושי נושמת'. וכשהיא התחילה לזרוק שמות אמרתי לה 'סטופ, אני לא עושה את זה'. אחרי שהיא הלכה, חטפתי יומיים של כאב ראש לא רגיל. האקמול לא עזר, עד שאמרתי 'בסדר, הבנתי'. צילצלתי לשתי הנשים שהיו בראש הרשימה של שירה, התכנסנו במטבח שלי לפגישת היכרות ומאז, כל העבודה מתנהלת בזום ובמייל. מהבית. הקורונה הביאה לנו גם משהו טוב".
לפני שהעלתה על הכתב את סיפור הגבורה הראשון פנתה בן ארי לפסיכולוגית שמתמחה בטראומות של ילדים וביקשה ממנה את גבולות הגזרה. "ההמלצה שלה הייתה לכתוב את העובדות. להגיד 'הרוגים, חטופים ופצועים'. לא לייפות את המציאות, אבל לא להיכנס לתיאור של 'חמישה חורי כניסה ודימום למוות'. גייסתי לפרויקט גם שתי פסיכולוגיות – ד"ר מיכל סלונים וד"ר פזית הרבט – שקראו את כל הסיפורים והחזירו לי אותם לתיקונים".
כל מי ששמע על המיזם יעץ לה לרדת ממנו. "אמרו לי, 'אל תיכנסי לסיפורי נופלים, זה עלול לעורר טראומות אצל ילדים והקליניקות של המטפלים כבר מפוצצות'. ניהלנו גם דיונים בשאלה לאיזה גיל הסיפורים האלה מתאימים. אמרו לי: 'בגיל 12 הם כבר קוראים הכל בסלולרי, עד גיל תשע הם לא מתעניינים, אז מה נשאר? תשע עד 12? יש קהל יעד כזה?’"
ומה ענית?
"סיפרתי על הבת שלי מרים, היא הייתה בת שבע וחצי בתחילת המלחמה כשנודע לנו שתפארת לפידות, בת הדודה של חברתה הטובה, נחטפה מהמסיבה. לימים נודע שהיא נרצחה. חברתה של מרים התארחה אצלנו בכל פעם שאמא שלה נסעה עם אחותה, שהיא אמה של תפארת. וכשמרים נחשפה לזה, אז גם בני השלוש והחמש ידעו".
הניסיונות להוריד אותה מהפרויקט רק הוכיחו לה את חשיבותו. "עוד לא ידעתי להגיד 'גבורה', אבל ידעתי שמשהו קורה במדינה, משהו בוער, ואין מצב שהילדים יהיו מנותקים, בבועה. בנוסף, הבנתי שאני לא רוצה ללכת על ביצים. גם את המציאות המרה אני רוצה לתווך לילדיי כשהמבט שלי מורם, בזקיפות קומה.
"יש אסכולה של התמודדות עם שכול דרך נתינה. היא לא מסתכלת על כמה אני קורבן, 'טבחו אותנו ואנסו אותנו ורצחו אותנו', היא עוסקת גם בלראות את הטוב. ואני לא מתייחסת רק למי שהציל עשרות אנשים מהמסיבה, מה, להיות כמעט יממה בממ"ד עם ילדים זה לא גבורת כל העולמות?"
אז איך הגדרת מי הוא גיבור?
"כל מי שהיה שם, בעוטף, הוא גיבור. כמו הילדים מיכאל ועמליה עידן, שהתחבאו בארון בזמן שהוריהם, סמדר ורועי ז"ל, נרצחו ואחותם הקטנה אביגיל נחטפה. כתבתי את הסיפור שלהם, אבל הפסיכולוגיות טענו שהוא מפחיד ברמה שילד לא יוכל לשאת. לכותבים של הפרויקט גם אמרתי שגיבורים לא נולדים בן-רגע. לכן, אני לא צריכה מאתיים סיפורים של 'בשש וחצי נשמעו אזעקות' ושל תיאורי קרב; אני רוצה את הגבורה שלהם בחייהם. הם השראה. הם העצמה. הם בדיוק מה שילדים צריכים כדי להתעודד".
לדוגמה, "כשראיינתי את ליאת פרידמן, אמו של 'שחר המצחיקול', זה שם הסיפור, צחקנו ללא הכרה. היא סיפרה שבכיתה ג' שחר עבר לבית ספר שבו התחילו ללמוד אנגלית כבר בכיתה ב'. המורה הציגה לו שתי שאלות, ולמרות שלא ידע מילה שיבצה אותו בקבוצת דוברי האנגלית. אחרי כמה שבועות המורה צילצלה אליה ואמרה: 'טעינו, הוא לא מתאים לדוברי אנגלית'. אמו של שחר ענתה לה 'בוקר טוב, מצידי תשאירי אותו שם, שיסתכל למעלה וילמד'. וכך היה. זה סיפור גבורה על ילד ששאף ליותר, למרות שלא היה לו קל והגיע רחוק, והוא הגן עלינו ונהרג בצנחנים, בקרבות בעזה".
ילדים יצליחו להירדם אחרי סיפור כזה לפני השינה?
"מי אמר שחייבים לספר אותו בלילה? אפשר בצהריים, אפשר בשבת. אתה מכיר את הילד שלך, אתה יודע מה הבשלות הרגשית שלו, רצוי שתקרא את הסיפור לפני שאתה מביא אותו לילד, תסתכל לו בעיניים, תחבק אותו".
ועדיין, זה לא מפחיד?
"אבא שלי, ברוך רגב, היה איש חיל האוויר. סגן אלוף. גרנו בתל נוף ובפלמחים ומכיתה ד' בלעתי ספרים על חיילים שקיבלו את עיטורי העוז והמופת. קראתי על יוני נתניהו וניר פורז ולא היה לי קושי להירדם בלילה. להפך, הספרים האלה נתנו לי השראה, גאווה וחוזק. היום קוראים לזה חוסן. למדתי מהם איזה צבא חזק יש לנו, איזו מדינה מדהימה יש לנו, איזה אנשים טובים יש בעולם.
"למרות זאת, כאמא, הייתי במקום אחר. חשבתי יותר משבע פעמים על כל מילה ובעקבות התגובות של ילדיי המשכתי לדלל ולעדן. את יודעת מה הם אמרו לי? 'די, אמא, קראנו ספרים הרבה יותר מפחידים מזה’".
גם המכשפה מ"עמי ותמי" דחפה אותם לתנור.
"ויצאנו די בסדר, לא? הנה עוד דוגמה מהחיים: יום אחד ברוך שלי ביקש לשמוע סיפור גבורה, וסיפרתי לו על ענר שפירא שנכנס למיגונית עם 30 חבר'ה מהמסיבה. כשאמרתי 'ואז המחבלים התחילו לזרוק רימונים', הוא קפץ וקרא: 'אני יודע! הוא העיף את הרימונים בחזרה'. נדהמתי. ברוך, ילד שלא חשוף לטלוויזיה ולסלולרי, סיפר שהוא שמע את זה מחבר לכיתה. זה היה רגע מכונן מבחינתי. אני לא אשת טיפול, אבל כאמא, אני יודעת שלילדים יש דרך משלהם לדעת דברים, אז אני מעדיפה להיות זאת שמספרת להם. אני מספרת את הגבורה בדרך שעוזרת לילד להיכנס למיטה במחשבה 'כמה טוב שיש מי שמגן עליי'. הסיפור יכול להפחית את הפחד דווקא".
וכשילד קורא על חייל שקפץ על רימון כדי להציל את חבריו?
"אני לא בעד מוות או מלחמות, אני בעד שלום. יש לי ילד שקוראים לו שלום מפני שנולד בי"ב בחשוון, יום הזיכרון לרבין. אבל ב-7 באוקטובר שבעה אנשים קפצו על רימון. הם גדלו על רועי קליין מגולני, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, לאחר שזינק על רימון יד כדי להציל את חיי חייליו. בעיצומו של הקרב אתה אמור לחשוב על אשתך והילדים שנשארו בממ"ד, זה לא הגיוני להסתער, אני באמת לא מצליחה להבין את הרמה השמימית הזאת של רעות והתמסרות".
מה שהתחיל בשיחת נשים, במטבח, בין הנקות, עלה לאוויר כבר בשבוע השני למלחמה. "עם ארבע שעות שינה בלילה, כולל הפסקות לשתי הנקות. לא יודעת איך עשיתי את זה, אמרתי לעצמי 'תנשמי עמוק, את יכולה'".
בהתחלה, לדבריה, הן היו צוות של שלוש נשים שבורות, שהבעלים שלהן במילואים, ובסביבות שמונה בערב, אחרי שהילדים במיטות, אוספות את עצמן, כותבות ושולחות ומתקנות ומדייקות. "זה תהליך ארוך. כל סיפור עובר עריכה תוכנית ולשונית, עריכה פסיכולוגית וגם עיצוב גרפי של תהילה בר-חמא, מעצבת הפרויקט. פתחתי את הדלת לכל מי שרצה להתנדב, גם לכותבים לא מקצועיים, למרות שהטקסטים שלהם דרשו הרבה עריכה. תוך שבוע זה הפך למגה-פרויקט. אספתי צוות של 40 מתנדבים, רובן נשים. יש לנו רק שלושה כותבים. שני מילואימניקים שכותבים בין השמירות, והשלישי הוא בעלה של מילואימניקית".
איזה משקל היה לאמונה שלך בבחירת סיפורי הגבורה?
"כשהביאו לי סיפורי ניסים אמרתי, 'נשמור אותם לספר שמישהו אחר יכתוב'. אני מאמינה באלוהים שמתגלה דרך הכוח של בני האדם, ושהגיבורים האלה קיבלו את כוחותיהם מבורא עולם".
שבועות ספורים אחרי ש"מלחמה של גיבורים – הפרויקט של הדסה בן ארי" עלה לפייסבוק ולאינסטגרם הגיעה ההצעה לתרגם אותו לאנגלית ולצרפתית. בעקבות החשיפה צילצלה אליה גם עדי זליכוב-רלוי, עורכת ספרי הילדים והנוער ב"ידיעות ספרים". "ההוצאה פנתה אליי, לא אני אליה, וזה היה מאוד מרגש". בכריכה האחורית מצוין כי, "הרווחים מספר זה ייתרמו לעמותת 'אחים לחיים', ששמה לה למטרה לעזור לחיילי צה"ל שנפצעו במלחמות ישראל ובפעילות מבצעית".
"ברגע שנכנס כסף למערכת זה פוגע באיכות הנתינה”, אומרת הדסה. “חוץ מזה, לא כל תמורה חייבת להיות כספית. הפרויקט הזה נתן לי הרבה".
מה?
"מחיאות כפיים, ואני חייבת להודות שלא תמיד הן נעימות לי. מה עשיתי? הם כתבו את ההיסטוריה, אני רק כותבת אותם. הרגשתי כאילו גנבתי מהם את התהילה".
"מלחמה של גיבורים" הוא תמהיל ישראלי למהדרין. סיפור אחד של חטופה (יפה אדר "שעלתה לקלנועית בחיוך ובאומץ"); סיפור על סא”ל מ’, קצין הגששים הדרוזי שהציל את הבסיס ("הוא הוריד את המדים, נשאר בגופייה, צעק למחבלים 'תעל, תעל' והרג אותם. הדרוזים והבדואים עשו המון במלחמה. צילצלתי אליו כאילו על מנת לבקש את אישורו, אבל בעיקר כדי לומר לו תודה"); ויש גם גבורה של ילד. "עידו ממושב תלמי יפה שפונה, ונשאר בו עם הוריו בגלל המחויבות שלהם למשק. הוא התיידד עם החיילים בכיתת הכוננות, במקביל לאמא שלו, שמבשלת להם סירים, והם נתנו לו תפקיד, 'אתה אחראי להביא את תיק העזרה הראשונה'. הוא עוזר לחיילים לעזור לכולנו. הילדים שמחים לשמוע שגם הם יכולים לקבל תפקיד ולהפגין אחריות. זה נותן להם המון כוח".
את השפעתם הישירה של הסיפורים היא כבר רואה על ילדיה. אצל מרים, למשל. "היה יום שהאחים שלה אכלו לה את הראש, וראיתי כמה שהיא מתאמצת לא לצאת מהכלים. בסוף היום הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה 'את פשוט גיבורה', וזה היה רגע כזה של אמא ובת".
גם ברוך הפתיע אותה. "הוא סיפר לי יום אחד שבהפסקה, כשעמד בתור למגלשה, ילדים שקטנים ממנו בשנתיים באו ועקפו אותו. 'אז הרבצתי להם', הוא מילמל במבוכה, עם מבט מושפל. הוא הבין שלא נהג בחוכמה. אמרתי לו 'ברוכי, כל הגיבורים שאני כותבת עליהם בנו את עצמם מרגעי התמודדות כאלה. נכון, התביישת מזה שילדים קטנים עקפו אותך, אבל אילו התאפקת היית בונה את האישיות שלך למשך שנים'. יותר מזה לא הייתי צריכה להגיד".
עד כה פורסמו 120 סיפורי גבורה והפרויקט אמור להסתיים ביום העצמאות, אחרי 180 סיפורים. "בשעות היום אני כותבת במטבח, בין הסירים, כשאורי-שושנה איתי. העבודה האמיתית מתחילה כשהילדים נכנסים למיטות ואני נכנסת לחדר העבודה שלי. בשנים של לידות צפופות אמרתי לעצמי 'גם בגיל 40 תוכלי לעשות קריירה', ועכשיו, חמש שנים קודם, אני מתחילה להרגיש את הרעב לצאת. לאן? אני עדיין לא יודעת. זה בבירור פנימי".
תעודדי את ילדייך לעשות צבא?
"ברור. שיעשו מה שהם רוצים, אבל אני אשמח שגם ילמדו בישיבה וגם יעשו שירות משמעותי. אשמח שהבנות שלי ייצאו לשירות לאומי, אבל גם אם יבחרו בשירות צבאי אני אריע להן".
מה דעתך על סערת חוק הגיוס?
"אני פחות באזורים של פוליטיקה וחדשות. פעם רציתי להיות בכנסת, והיום כבר אין לי יומרות בקנה מידה ארצי. אני מבינה באנשים, באיך לחנך את הילדים שלי, אולי איך לתפעל משפחה. למדתי לבצע חלוקת קשב תמידית כדי לשמוע ולענות לכולם. את ההכנות לשבת אני מתחילה בחמישי אחר הצהריים ‑ מזמינה אלינו מלא חברים של הילדים, כולם עסוקים, משתיים עד שש אני מבשלת ובשישי בבוקר מכינה את העיקריות ‑ אורז, ירקות בתנור, דגים או בשר בבישול ארוך. וכל שישי אני אופה חלות. שישי הוא גם יום הפינוק שלי. אני עושה פילאטיס, שומעת הרצאות, קוראת".
איך מספיקים הכל?
"לכל ילד יש תפקיד בבית. בתחנה למיון כביסה לכל אחד יש מגירה עם השם, והוא מוציא ומקפל. לא כולם אוהבים לקפל, אבל גיבור עושה גם את מה שהוא פחות אוהב".
מה השעה הכי אהובה עלייך ביממה?
"הילדים מתעוררים בשש וחצי בבוקר, ואם אין סיבה מיוחדת אני יוצאת אליהם רק בשבע. בחצי השעה הזאת אני שוכבת במיטה ומתמוגגת. הגדול שואל את הקטן, 'למה אתה בוכה? להביא לך מים?' ואני שומעת אותם מתלחשים 'ששש... אמא עוד ישנה'. זה מקסים, זה נותן להם כלים לחיים, זה מאחד. וכל בוקר, לפני שיוצאים לגן ולבית הספר, כולם סביב הפסנתר. שיר ציון גם מנגנת וגם כותבת. זה כיף להתחיל את היום עם 'אמא, תשמעי שיר חדש שכתבתי'. משה הוא פסנתרן-על. ברוכי התחיל ללמוד תופים ונטש. אני מקווה שהוא יחזור לתופף. יש לו את זה".
מתי ידעת שגם לבעלך יש את זה?
"לפני שהוא הפך לבעלי. לא זכרתי את זה, ממש לאחרונה חברה הזכירה לי שמהרגע הראשון אמרתי להם שחנן – אז עוד לא קראתי לו חנני – יהיה הדבר הבא".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.04.24
