רק אחרי שקברה את יהב, אהובה ("אנחנו 13 שנה ביחד, שבע מהן כנשואים") החליטה שי־לי עטרי להוסיף לשמה את שם משפחתו, וינר. "יהב השתגע מזה שאני מסרבת להוסיף, הוא שאל מה הקטע הפמיניסטי הזה ובתגובה שאלתי אותו למה הוא לא מוסיף את עטרי", היא מספרת בחיוך רחב. "כשנולדה התינוקת, החלטנו שהיא תהיה וינר־עטרי. כשיהב נרצח אמרתי 'הוא נתן לי את החיים שלו, הוא הקריב את חייו כדי להציל את שתינו, אז המינימום שאני יכולה לעשות זה לקחת את שם משפחתו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בחודש החמישי שלה כשי־לי עטרי־וינר היא תוהה מה יקרה כששייה ("חיברנו בין השמות הפרטיים שלנו, אני כל כך שמחה שהשם של אבא שלה נמצא בשמה") וינר־עטרי תשאל אותה למה שמות המשפחה שלהן בסדר הפוך, אבל דיה לצרה בשעתה. אתמול מלאו לשייה שישה חודשים, וכל ציון דרך בחייה משמח ומכאיב כאחד. "אני מתגעגעת לחודש הראשון בחייה שבו היינו הורים", היא מסיטה את רעמת התלתלים שלה, שלא חוו מספריים מאז שהייתה בת 15, "לא ישנו בלילות, אבל היינו על ענן, הכי מאושרים בעולם. כששייה הייתה בת חודש צילמנו אותה על שטיח מעלי אקספרס, שנשרף עם הבית. מאז 7 באוקטובר אין לי שטיח ואין לי מצברוח לחגיגות, אבל מה אשמה התינוקת? המטרה שלי בחיים היא לגדל את שייה כילדה שמחה".
אז מה את עושה?
"אני חוגגת לה משהו יחד עם אבא שלה. ממסגרת עוד תמונה של יהב ומשמיעה לה את השיר של אביתר בנאי שאהבנו לשיר לה. ברור שהיא לא מבינה כלום, זה בשבילי יותר מאשר בשבילה. כל טקס קטן כזה מזכיר לי שלצד העצב קיימת גם שמחה. נכון, זה עצוב שיהב לא רואה את שייה מחייכת, אבל היא מחייכת".
חמישה חודשים אחרי, היא לא חזרה לכפר עזה. "אין קיבוץ, אין בית, הכל נשרף". את הדף החדש היא פתחה בדירת מפונים בדרום תל־אביב, יחד עם הכלב ושני החתולים ששרדו את התופת. "בקלי, כלב מעורבב, שליקק מלחיי את הדמעות כשאמרתי אלף פעם שמע ישראל ויהב אמר אמן, נורה ברגלו והוא בטראומה. מאז שהיה תוקפני לרגע כלפי שייה הוא עובר אילוף טיפולי ומשתפר, וגם שני החתולים השתנו כמעט לבלי הכר. קוקוס, שהיה חתול סנוב, הפך לחתול שצמא לאהבה ורק מבקש ליטופים. את גרייס, שנכוותה בכפות הרגליים, החיילים מצאו ליד הגופה של יהב ומאז היא לא מסוגלת לשהות ליד אדם ישן. בעבר אהבתי מאוד לישון איתה ועכשיו, ברגע שאני עוצמת עיניים, היא נעמדת עליי ומייללת. גם החתולים מקבלים טיפולים".
את השינויים שהתחוללו בחייה של שי־לי (האחיינית של יונה, שוש וגלי עטרי, בתם של יוסי עטרי, דוקטור להנדסה גרעינית ואביבה, מפקחת במשרד החינוך, "תימני ופולנייה, אני גפילטע פיש מעורב בסחוג") תקצר היריעה מלתאר, אבל דבר אחד בטוח. "אני לא יכולה להיות דמות טרגית", היא טוענת, "ולא משנה מה קרה ומה יקרה. יש בי אופטימיות מובנית. אפילו אחרי האונס, אפילו אחרי תאונת הדרכים שהשאירה אותי נכה ברגל, אני תמיד מוצאת את הדרך לחזור לחייך. עכשיו, אם לא אהיה אופטימית, זו תהיה בגידה בצוואה של יהב. הוא ציווה לי את החיים ולא כקלישאה, באמת".
על שני המשברים הקודמים שחוותה היא מספרת בטון ענייני, כמעט נטול רגש. בגיל 21, אחרי השחרור מלהקת חיל חינוך, היא נרשמה לרימון במסלול הלחנה/זמר יוצר והקליטה אלבום בכורה (ממנו זכור לטוב השיר "אצלנו בגן") עד שעברה אונס אלים ("על ידי מישהו מהברנז'ה, יותר מזה אסור לי לספר מחשש לזיהום החקירה") וקיבלה שתי החלטות: להפסיק לשיר ("כשאת מנסה להשתיק את הורגת את עצמך, התשוקה לשיר מתה") ולא להגיש תלונה.
למה החלטת לשתוק?
"לא שתקתי. שיתפתי את הקרובים לי והיו מי שיעצו לי להתלונן, אבל היו לי חלומות גדולים וחששתי שזה יהרוס לי. הייתי צעירה ולא הבנתי שיש מחיר לחוסר התגובה. הפוסט־טראומה הרבה יותר קשה לוויסות ברגע שאת מייצרת נתק מהרגש האמיתי שלך. את מנסה להיות הבנאדם שהיית קודם, אבל את לא, את שבר כלי ומתישהו הטראומה תתפרץ. אצלי היא התפרצה בטיקים בפנים. עזבתי את רימון, שיניתי כיוון, נרשמתי לבית הספר למשחק של ניסן נתיב, שבו הכרתי את יהב. לולא הניסיון שלי להתמודד עם האונס, סביר להניח שלעולם לא היינו נפגשים".
זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. "היינו חברים לכיתה, עבדנו המון ביחד, הערצתי את כשרון הכתיבה שלו, ואחרי כמה חודשים, באמצע חזרה על רומיאו ויוליה, הסתכלתי על הידיד שלי ופתאום הרגשתי כאילו הוא מכיר אותי מגלגול אחר". גם ליהב היה תיק כבד על הגב. "לפני 16 שנה נחתה בכפר עזה פצצת מרגמה על ג'ימי קדושים, האבא של החבר הכי טוב של יהב, שהיה אז בגינה וראה הכל בלייב. כשהכרנו, יהב היה כמה צעדים לפניי, הוא כבר התחיל לטפל בפוסט־טראומה שלו, והוא הוליך אותי יד ביד לעבר ההחלמה. הוא אמר לי 'את אדירה, פשוט קרה לך משהו לא תקין, את עדיין יכולה לכבוש את העולם'. היינו שני פוסט־טראומטיים שביחד הרגישו הרבה יותר נורמליים".
חמש שנים לאחר מכן היא נפגעה קשה בתאונת דרכים במרחק שתי דקות מביתה, בכיכר השעון ביפו. "הייתי מאושפזת במשך יותר משנה. הבנתי שהרומן שלי עם התיאטרון נגמר, מי ייקח אותי עם הרגל הדפוקה והמקל ביד, וחיפשתי מקצוע שיאפשר לי לעבוד בישיבה – עריכת וידיאו. כשיצאתי מהשיקום, יהב ואני התחלנו לזלוג יותר לכפר עזה מפני שהדירה ביפו לא הייתה מונגשת. זה קטע", היא מגחכת, "כששאלו אותי אם אני לא פוחדת לעבור לעוטף עזה, בכלל לא חשבתי על המצב הביטחוני. כבר התרגלתי לצבע האדום, לטפטופים ולסבבים. ואת הגדר האלקטרונית שיווקו לנו כהגנה מלאה. הפחד היחיד שלי היה שאשתעמם".
הפחד משעמום התפייד מהר. "לא שיערתי כמה אמנות יש בדרום. יהב התמנה לרכז ההפקות של מחלקת הקולנוע בספיר ומהבית שלנו, בשכונת נעורים של הדור הצעיר, שנשרפה לגמרי, עשינו ארבעה סרטים. שניים שלי, ויהב ביים את 'הילד', על שני חקלאים בעוטף, שעכשיו אני מסתובבת איתו בכל רחבי הארץ ובקרוב גם בעולם. בכל הקרנה אני חיה את יהב מחדש ואני מאוד מפחדת מהרגע שכבר לא אוכל להחיות אותו".
הדמעות מכניעות אותה כשהיא מספרת על "הגדת קיבוץ", סרט באורך מלא, שניהם בתפקידים הראשיים. "אנחנו זוג אמנים שמגיע לעוטף, הם לא עוברים את ועדת הקבלה של הקיבוץ וכדי לצבור נקודות זכות הם מחליטים להיות מעורבים בקהילה ופותחים חוג תיאטרון, עד שהמצב הביטחוני הורס את האוטופיה. צילמנו את הסרט בהשראת ליל הסדר. 500 איש בחדר האוכל, חבר'ה צעירים, מלא ילדים, ובסוף הסדר, כשהיה צבע אדום, אמרתי לעצמי 'אלה החיים כאן, 95 אחוז גן עדן, חמישה אחוז גיהינום'. אבל על 7 באוקטובר אף אחד לא חשב".
לסרט הזה, כמו קודמיו, הם ליהקו אנשים מהעוטף שמבינים את משמעות החיים שם. "תלינו פלאיירים על לוחות המודעות בקיבוצים, כמו במאה שעברה, וכיוון שבחרנו בנון־אקטורס, לימדנו אותם משחק במשך שלושה חודשים. הצבתי לעצמי דד־ליין, ב־7 באוקטובר אתחיל לערוך את הסרט וזה ייקח זמן, לפחות שנה. עכשיו הוא מרגיש לי מפחיד לצפייה, חצי מהניצבים כבר לא חיים, איריס חיים, שמגלמת תפקיד גדול, איבדה את בנה יותם, אחרים נחטפו לעזה. אני פוחדת לראות על המסך את החלום של יהב ושלי".
האפשרות לפטור את עצמה ממלאכת העריכה בכלל לא עלתה על הפרק. "אני שונאת את המילה מזל, אבל למזלי אני עובדת במקצוע שמאפשר לי לעשות משהו שבו המוות של יהב לא קיים. הייתה לנו אהבה גדולה מהחיים, זוגיות מאוד כנה. אפילו צורת המוות מתכתבת עם שייקספיר. רומיאו ויוליה מתו ביחד ויהב מת בשבילנו. אם הוא לא היה מעכב את המחבלים ולא היה נוצר את עצמו בבית שעולה באש – הפוך מהאינסטינקט של אדם רגיל – שייה ואני לא היינו כאן או שהיינו בשבי. לא רק שהוא לא ברח אחריי, הוא נעל את הדלת, גילגל שמיכה כדי לחסום את העשן וכמחסום נוסף העמיד את העגלה של שייה. איזה מתוק שהוא מת ליד העגלה".
במשך 27 שעות היא החזיקה בזרועותיה את שייה בת החודש שהתייבשה מרעב, אבל הדפה את התואר "אמא לביאה" שהוצמד לה בתקשורת. "מה פתאום? יהב הוא הגיבור, אני סתם ברחתי. עד הקבר אשאל את עצמי מה יכולתי לעשות כדי שגם יהב יינצל. זו אשמת הניצולים. לכן חשוב לי לדבר. אולי זה קרה בגלל ששכחנו את השואה. יש לנו 'זיכרון בסלון' בהווה".
"לקח לו כל כך הרבה זמן לשכנע אותי לרצות ילדים, כשהבנתי שאני רוצה ילדים איתו זה לא כל כך הלך, התחלנו לשמור נידה, חיכינו הרבה זמן לשייה - שנינו אהבנו את המצלול וגם את המשמעות של השם בעברית, שי־לי זה מתנה בשבילי ושייה זה מתנה מאלוהים – ולא ייאמן איך שהחיים משתנים ברגע אחד. עד 7.10 אמרו לי 'את בת 34 ורק התחלת להביא ילדים, אז תקתקי אותם, תביאי שלושה בארבע שנים ואחרי זה תחזרי לעשות סרטים'. מ־7.10 אומרים לי 'את רק בת 34, כל החיים לפנייך'. הגיל שלי לא השתנה, אבל פתאום נהייתי צעירה. מאז 7.10 אני אומרת לעצמי 'למה התקמצנת? למה לא הבאת לו שישה?' ולכולם אני אומרת 'תביאו ילדים'. ברור שאני מצטערת שרק אחרי שלושה ימים הצליחו להיכנס לבית שלנו ולמצוא את גופתו של יהב, כשכבר היה מאוחר מדי לקצירת זרע. שייה היא המטען האנושי של כולנו".
גם אחרי שקנתה את חלקת הקבר הצמודה לזו של יהב היא מדברת עליו בזמן הווה. מוקדם בבוקר, לפני שהיא מעירה את שייה, היא משוחחת איתו בראשה. יום אחד היא תכתוב על זה ותביים את זה. היא עדיין לא שם. אבל היום, בניגוד לעבר, היא מאמינה בטיפול ויודעת לבקש אותו. "לא טיפול תרופתי, אפילו בלוויה סירבתי לכדור הרגעה, אני מעדיפה להיות מחוברת לטראומה ועדיין חשוב לי לשמור על הכעס, זה בריא. כשהמחבלים נכנסו לממ"ד, יהב ואני עשינו דיל. לא במילים, בפנטומימה. 'אתה מחזיק את הדלת, אני עם הילדה'. הוא מילא את חלקו, הוא החזיק את הדלת וגם ברגע זה אני מרגישה שהוא שומר עליי ומחזיק את הדלת בשמיים. עכשיו תורי למלא את חלקי. יש לי אחריות לטפל בעצמי כדי ששייה שלנו תגדל עם אמא בעלת מסוגלות, שרוצה לחיות".
