ספיר גאיה ברמן, רווקה, נולדה בשנת 1994 בשם שגיא וגדלה בקריית־ביאליק. אמה, רקפת, עבדה כמזכירה רפואית, כיום מנהלת אדמיניסטרטיבית להתפתחות הילד בקופת חולים כללית. אביה, ליאור, עובד בתחנת כוח של חברת החשמל. אחיה, נועם, עוזר שופט בליגה א'. בגיל שש נכנסה ברמן לעולם הכדורגל בבית ספר באזור הקריות ולאחר שלוש שנים הצטרפה להפועל חיפה, בתפקיד בלם, ובהמשך עברה לעירוני נשר, בגילי נערים א', אז החליטה לפרוש מהמשחק. ב־2011 נרשמה לקורס שופטי כדורגל ומאז התקדמה בעקביות עד לשיפוט בליגת העל. למדה בתיכון אורט ביאליק, במגמת חשמל ואלקטרוניקה. את השירות בצה"ל עשתה בפיקוד על שוחרים בחיל החימוש. לאחר השחרור החלה לעבוד כמורה מחליפה בבית ספר יסודי בקריות, ובהמשך החלה ללמוד חינוך מיוחד באקדמית גורדון בחיפה. באפריל האחרון חשפה את תהליך ההתאמה המגדרית שהיא עוברת ובמאי שפטה, לראשונה כאישה, במשחק בין הפועל חיפה לבית"ר ירושלים. בימים אלה מובילה קמפיין של שירות +yes לצד הפרזנטורית נועה קירל.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?
"זוכרת שבגיל שש־שבע הסתכלתי על העקבים של המורות ושאלתי את עצמי למה נשים הולכות על עקבים וגברים לא. השאלה הזאת נשארה ביני לבין עצמי, פשוט הבנתי שזה הבדל מסוים שיש בין שני העולמות. ריתק אותי להסתכל על המורה בכיתה, על הלבוש שלה, בכלל על הלבוש של נשים ברחוב. הייתי מסתכלת על אמהות של שחקנים שהיו איתי בקבוצה, מה הן לובשות, מה הן נועלות, מה הן עושות בשיער, כל העולם הזה מאוד עניין אותי. קיבלתי את זה כמובן מאליו, שזה מה שעובר לי בראש. לא ראיתי בכך משהו יוצא דופן. עדיין לא הבנתי שאני שונה בשלב הזה".
רגע מעצב מסוים מהגילים האלה?
"זה בעצם הזיכרון המוקדם המשמעותי השני שלי. זוכרת שבערך בגיל שבע שמעתי לראשונה על דנה אינטרנשיונל, כשהגיע לבית שלנו דיסק שלה. באותו גיל לא ידעתי להבין עד הסוף את הסיפור שלה ובטח שלא להזדהות איתו, אבל אני זוכרת שהוא סיקרן אותי מאוד. הבנתי שדנה הייתה פעם ירון כהן, עכשיו היא דנה וצצו בי שאלות של מה זאת אומרת, מה היא עשתה כדי להיות מי שהיא ולמה היא לבושה כאישה. זה מאוד סיקרן אותי. שאלתי את אמא על זה, היא סיפקה לי את כל התשובות שהיא ידעה על דנה בזמנו".
8 צפייה בגלריה
''בגיל 11 נעלתי לראשונה את העקבים של אמא, בדקתי איך זה''. ספיר ברמן
''בגיל 11 נעלתי לראשונה את העקבים של אמא, בדקתי איך זה''. ספיר ברמן
''בגיל 11 נעלתי לראשונה את העקבים של אמא, בדקתי איך זה''. ספיר ברמן
(צילום: עוז מועלם)
הלכת גם קדימה עם ההרגשה הזאת קצת?
"רק בסביבות גיל 11. חיכיתי שאמא תלך לישון צהריים. אבא לא היה בבית, הוא עבד. נכנסתי לחדר האמבטיה ונעלתי את המגפיים של אמא, בדקתי איך זה. התחושה הייתה מרגשת, מעין סיפוק של ממש, זה היה מדהים, רגע שבאמת מעצב עבורי, שבו אני מבינה לראשונה שמשהו אצלי מתנהל אחרת, מרגיש אחרת, שאני רוצה ללבוש בגדים נשיים, שאני רוצה את זה עליי עכשיו. הייתי במגפיים באמבטיה רק דקה מקסימום, פחדתי שיתפסו אותי. בראש שלי הייתה הבנה שזה לא המקרה של 'איזה חמוד, הוא מנסה את הנעליים של אמא שלו'. חשבתי, אם תופסים אותי מה אני אומרת עכשיו, איך אני מסבירה את זה?"
למרות שבדיעבד מתברר שאמא שלך ליברלית.
"נכון, מאוד. אבל פחדתי שהיא לא תקבל את האקט הזה יפה, כי זה לא משהו שנראה בחברה. העדפתי לשמור את זה לעצמי בלבד, לא לחלוק עם אף אחד את ההרגשה שלי".
שהיא?
"בגדול, שהנשיות הרבה יותר מעניינת אותי מהגבריות. אז חברים זה נחמד ונותן לי עוגן, אבל הרגשתי שהרבה יותר כיף לי בחברת בנות, וגם הייתי הרבה יותר עם הבנות. לא התחלתי ללבוש בגדי נשים בגיל הזה, של תחילת היסודי, ולא ידעתי מה לעשות עם ההרגשה הזאת. חדרים של בנות עניינו אותי יותר, הצעצועים שלהן, זה נראה לי עולם הרבה יותר חמוד ומתוק".
מה קרה בהיבט הזה בשנים שאחרי?
"עברנו דירה כשהייתי בתחילת כיתה ז', עדיין בקריית־ביאליק. כבר ידעתי איפה כל הנעליים של אמא, חלקן כבר לא עלו עליי כי אמא במידה 38 ואני הייתי סביב 40. ניסיתי ללבוש כמה וכמה פעמים את הנעליים שלה, תמיד במסתרים. זה היה מצב של לחכות שאף אחד לא יהיה בבית ואז לרוץ לחדר הארונות של אמא, לשלוף מהקופסה עקב או מגף ולנסות להיכנס פנימה. לפעמים אפילו אזרתי אומץ לצאת לרחוב במגפיים, גם בחום אימים, אפילו שהם לא נסגרים עליי, ולחזור מהר. זה היה עבורי אז מעין הגשמת חלום קטן. לא היה לי מושג אם מישהו רואה".
כלומר, את מגיעה לגיל העשרה, וההרגשה הזאת מתחזקת.
"כן. רגע משמעותי נוסף היה כשהנחתי פתק בכותל בגיל 13, בטיול בר־מצווה של בית הספר. כתבתי בו שאני רוצה להיות אישה".
מה היה הטריגר?
"פשוט ובנאלי, כי בכותל מניחים פתקים למשאלות, וחשבתי על משהו שהייתי רוצה שיקרה. לא ידעתי להגיד אז שאני רוצה את זה מחר או בעוד עשר שנים, אבל ידעתי שאני רוצה להיות אישה. באותו יום אמא שלחה אותי עם פתקים מהבית להניח בכותל בשביל כל המשפחה. הלכתי הצידה, רשמתי 'אני רוצה להיות אישה', והנחתי עם שאר הפתקים. התרגשתי, וואו".
ובפועל?
"לא עשיתי שום דבר בנושא, לא באמת הייתי סגורה במדויק על מה שאני רוצה להיות. 'רוצה להיות אישה' נראה לי כמו משפט מפוצץ, אולי מפוצץ מדי. הרגשתי שאני נמשכת לפריטי גוף נשיים ומבחינתי אני פשוט רוצה להיות אישה. זה היה עדיין מאוד שטוח כי על הרצף הטרנסי אני יכולה להיות קרוס־דרסר, ואז גבר בחזות גברית ששם עקבים וטיפה לקים, ועל הקשת הזאת אפשר למצוא את עצמך בהמון מקומות. אז להגיד 'אני רוצה להיות אישה' זה מאוד רחב וגדול, אבל לא באמת מדייק אותך עדיין. עובדה שבפתק בכותל לא רשמתי 'אני רוצה להיות אישה טרנסית'. לא ירדתי לדקויות האלה כי לא באמת ידעתי מהן עד לפני שלוש שנים. כל הזמן הזה בעצם הייתי בתהליך של חקירת מי אני ועובדה שכשהבנתי מי אני, וזה הגיע לפיצוץ מבפנים, אז יצאתי החוצה".
8 צפייה בגלריה
זיכרון מוקדם משמעותי. דנה אינטרנשיונל
זיכרון מוקדם משמעותי. דנה אינטרנשיונל
זיכרון מוקדם משמעותי. דנה אינטרנשיונל
(צילום: EPA)
ובמקביל, מגיל צעיר, את נכנסת לכדורגל, מהעולמות שיש בהם הכי הרבה טסטוסטרון.
"לגמרי גדלתי בכר הכי גברי שיכול להיות, אבל הרגשתי שאני משחקת כדורגל מתוך אהבה לכדור ולא בזכות הסביבה של העולם הזה, שכמובן הייתה גברית. הבנתי שאני הולכת למשחק שהוא גברי ובמקביל הדרישה ממני להיות 'יותר גבר' כל הזמן עלתה בכמה אופנים. למשל, אבא רצה שאשחק קשוח, המאמנים רצו שאהיה קשוח ואגרסיבי. אבל לצד זה הפגנתי גם הרבה עדינות, הרבה רוך, בעיקר בחדר ההלבשה, בלי כאפות שנותנים אחד לשני כדי להציק, תמיד זה שמרגיע את הקבוצה, את השחקנים האחרים. מה שלא קשור לכר הדשא, זה שקשור לעולם התוכן הפרטי שלי, היה נשי מאוד. זה לא היה במודע, לא ממקום שאני עושה את זה כי אני מרגישה שאני אישה אלא מהמקום שזו מי שאני, אלה הערכים שלי, עליהם גדלתי".
ולא נפתח דיסוננס בין העולם הגברי שסובב אותך בכדורגל לבין ההרגשה בפנים?
"מעולם לא. מבחינתי הכדורגל היה כל עולמי והוא לא עירער או סתר את התחושות הפנימיות שלי לגבי העולם הנשי שהתעניינתי בו. הדרך שלי, מההתחלה, הייתה בעולם שנחשב גברי יותר. בגיל שש עוד התאמנתי בקרטה ובגיל שבע אמרתי להורים, ‘כולם הלכו לכדורגל אז גם אני רוצה’. אני מדברת עכשיו על העבר שלי בלשון נקבה, כי תמיד בעיניי הייתי ילדה של אמא. עד גיל תשע עוד שיחקתי
בבית ספר לכדורגל בקריות ומגיל תשע עברתי להפועל חיפה".
שזה כבר עולם אחר.
"כן, מסגרת מחייבת של ממש, ארבעה אימונים בשבוע, משחק בשבת. קיבלתי את תפקיד הבלם, הייתי יותר גבוהה ומסיבית מהרוב, משחקת קשוח, מקבלת הרבה צהובים. ממוצע של חמישה צהובים בעונה קל, והרחקה פה ושם. הייתי בטוחה שהקריירה שלי תהיה של שחקן כדורגל. באליפויות הפנימיות של בית הספר תמיד זכיתי. בכיתה ט' אפילו לקחנו את אלוף האלופים של השכבה. הייתי שחקנית אפורה, לא זו שמבקיעה, לא זו שמקבלת את תשומת הלב הגדולה, אבל אהבתי מאוד לשחק".
למרות האהבה לכדורגל, זה לא צלח לקריירה בבוגרים.
"שיחקתי כדורגל עד סביבות גיל 17, תחילת נערים א', כשכבר עברתי לעירוני נשר. היום אני מאמינה שהייתי יכולה להתברג בקבוצה מהליגה הלאומית לו הייתי ממשיכה, אבל אז היה איזשהו משבר מבחינת המקום שלי בהרכב. הגיעה תקופה שבה לא הורכבתי בסגל, לא יודעת למה. הוחלט שאני לא מתאימה. הציבו אותי בתור מגן ימני וגם שם לא שובצתי יותר מדי לשחק. מצאתי את עצמי הולכת ודועכת בכדורגל, עד רצון לפרוש. אמרתי לאבא אחרי אחד המשחקים: 'זהו, אני לא רוצה לשחק, נמאס לי'.
"אני מאמינה שהוא התאכזב בזמנו, כי הוא ראה את הבן שלו פורץ קדימה. באותו משחק חטפנו ארבעה שערים מצד ימין והמאמן אפילו לא חשב על חילוף. זוכרת שהוא אמר: 'לכו תעשו אימון שחרור'. שאלתי על מה השחרור, הרי לא שיחקתי. הוא צעק עליי ומאז כבר לא רציתי יותר לשחק כדורגל. לקחתי את התיק והלכתי".
סוג של ניפוץ חלום.
"מבחינתי לא. אמרתי שדי, נמאס, חאלס, נגמר פרק. חודש אחרי כבר עלתה בי השאלה מה אני עושה כדי להישאר בתחום הכדורגל, וממשיכה להיות על המגרש. ואז התעניינתי בשיפוט, חקרתי את הנושא ונרשמתי לקורס שופטים ב־2011".
מתי הבנת לראשונה שאת לא שלמה עם הזהות המגדרית שלך?
"בגיל 16־17, אז הבנתי לראשונה שהזהות המגדרית שלי היא אישה. הלכתי לקנות נעליים בקניון באזור חיפה, אחרי שבשלב זה כבר הייתה לי עצמאות כלכלית מסוימת, כסף שחסכתי מבר־המצווה. הייתי לבד בקניון, ראיתי נעלי עקב בחנות ואמרתי לעצמי שאני ממש רוצה לקנות אותן. שמתי את זוג הנעליים מהר ליד המוכר, שילמתי וברחתי. הסתרתי את אותן נעליים מתחת למיטה, בתוך סדין ושמיכה. כשהרצון שלי לקנות פרטי לבוש נשיים כבר עלה על כל רצון אחר, הבנתי שהדברים הפנימיים אצלי מתבשלים אחרת. מאותו רגע בקניון, הנראות החיצונית לא תאמה עבורי את מה שמתחולל בפנים, ויצרה לעיתים דיסוננס לא פשוט".
8 צפייה בגלריה
''הנראות החיצונית לא תאמה את מה שהתחולל בפנים''. ברמן במסיבת העיתונאים בה הציגה את התהליך שהיא עוברת
''הנראות החיצונית לא תאמה את מה שהתחולל בפנים''. ברמן במסיבת העיתונאים בה הציגה את התהליך שהיא עוברת
''הנראות החיצונית לא תאמה את מה שהתחולל בפנים''. ברמן במסיבת העיתונאים בה הציגה את התהליך שהיא עוברת
(צילום: עוז מועלם)
באותה תקופה את בכל זאת כבר מרגישה שונה ויודעת לשים יותר את האצבע על השונות. לא שיתפת אף אחד?
"כלום, ממש כלום. מבחינתי אסור היה שיידעו שום דבר על ההרגשה הזאת בפנים. יש לי קריירה מתהווה ככדורגלן, אני רוצה להיות שחקן מצטיין, אני מצליחה בלימודים, טוב לי בחיים. למה שאני אעשה שינוי שלכאורה יהרוס לי את החיים? למה לקחת את המסלול של דרך המלך שעליה הייתי ולשבש אותו עם איזושהי אמירה של 'אני רוצה להיות אישה'? כבר הייתה אצלי יותר הבנה לגבי מי אני רוצה להיות, אבל לצאת עם זה לחברה היה עדיין רחוק, כי עדיין ההבנה שלי לא הייתה מבוססת. גם לא חשבתי שהחברה תקבל אותי אז. בדיעבד אני אומרת, 'איזו חכמה הייתי'. זה לא היה טיימינג טוב".
למה לא נעזרת באנשי מקצוע, לא חלקת את ההרגשה?
"יכול להיות שהייתי צריכה לפנות אז לאשת מקצוע אבל הרגשתי שכדאי להשאיר את זה רק אצלי ולחקור לבד את מי שאני. אני פשוט יודעת אז שזה קיים בתוכי, מנהלת אורח חיים הכי שגרתי ונורמטיבי שמצופה מנער מתבגר, לצד זה שברגעים שבהם אני לבד, אני הולכת הצידה ושמה נעלי עקב. הייתה לי חברת נפש בכיתה ט', אבל מעולם לא חשבתי לספר לה. חששתי שהיא תגלה את הסוד שלי לאנשים אחרים, שהיא לא תאהב אותי אחרי. אמרתי לעצמי, חלילה שמישהו יידע".
והמעמד החברתי בתיכון?
"עולם הילדות והנערות שלי היה מאוד טוב. בתיכון אמרו עליי שאני שנון ומצחיק, אבל אני לא יכולה לומר שהייתי מוקפת בחברים. היה את מי שצריך. הרגשתי שהחיים מחייכים אליי".
גם בצבא?
"גם. עברתי טירונות של שלושה שבועות רובאי 02 בצריפין. מהר מאוד הייתי יד ימינה של המפקדת, הייתי הכי מנהלת ומפיקה, 'תנו לי מידע, תביאו לכולם קרטיבים', דואגת לכולם שיהיה פאן".
והעולם הנשי לא היה חסר?
"לא היה תסכול כזה, לא. זה לא שאני בבית ואני רוצה לשים נעלי עקב. אני עכשיו בצבא, אעשה את השירות הכי טוב שאני יכולה. באיזשהו שלב ביקשתי להשתלב בחינוך דרך הצבא והלכתי להיות מפקד שוחרים בבתי ספר אזרחיים תחת חיל החימוש. אלה היו שלוש שנים מאוד כיפיות שהייתי חוזרת אליהן עכשיו שוב ואולי אפילו 'יוצאת מהארון' בפן המגדרי תוך כדי".
דווקא במהלך השירות?
"בדיעבד, אני בטוחה שהצבא היה מקבל את זה. כשסגרתי פסח ב־2015 בבסיס, הייתה איתי בחורה טרנסית שהתחילה את התהליך של שינוי מגדרי. קינאתי בה שיש לה את האומץ לעשות את זה. היא הראתה לי תמונות על מגפיים ועם עקבים ואני אמרתי לה, 'את כזו מהממת, תעשי מה שאת רוצה'. זה כן שתל בי את הרעיון, נתן לי מקום להרגיש שאני לא לבד, שיש עוד כמוני שמרגישים את מה שאני מרגישה. אבל עדיין החלטתי לשמור על כל זה לעצמי ולא חשפתי".
טיול אחרי צבא?
"לא ממש ארוך. השתחררתי בספטמבר 2016 וחודש אחרי כבר התחלתי לעבוד בתור מורה מחליפה בבית ספר יסודי בקריות. בהמשך טסתי לאוסטרליה ולניו־זילנד, חודשיים וחצי, לפני העונה שהתחילה פה, ובדיוק עליתי לשפוט בליגה לאומית ונרשמתי ללימודים בגורדון בחיפה לחינוך מיוחד. חזרתי לארץ, ומתברר לי שאני מתחילה ללמוד עם 95 אחוז נשים".
ההרגשה?
"מושלם. מתעניינת בציפורניים שלהן, בחברים שלהן, במה שהן נועלות ולובשות. כל היום אני סביב נשים, מרגישה בחלום, איזה כיף. אני גם לומדת מה שאני אוהבת, אז כיף לי, אפילו מרגישה שאני קצת אישה לידן, לא ברמה שהן מבינות שיש לידן אישה אבל אני נהנית מהתחושה. זוכרת שפעם אחת, בתקופת מבחנים, המכללה הייתה ריקה והגעתי לבושה בסנדל נשי שלא משאיר מקום לספק שזה של נשים. כולי לבושה כגבר, מסתובבת בסנדלי נשים במכללה ומחכה שמישהי תראה - אבל אף אחת לא תפסה אותי, לצערי. אגב, אני עדיין באמצע התואר. עשיתי הפסקה השנה בגלל כל הטירוף. אחזור בשנה הבאה".
8 צפייה בגלריה
חוגגים את השינוי המגדרי. ספיר ברמן בקמפיין של חברת yes
חוגגים את השינוי המגדרי. ספיר ברמן בקמפיין של חברת yes
חוגגים את השינוי המגדרי. ספיר ברמן בקמפיין של חברת yes
(צילום: אוהד רומנו, יח"צ)
מתי בעצם החלטת על התהליך להתאמה מגדרית?
"בגיל 17 הייתה לי את ההבנה שהנפש שלי היא של אישה, אבל לא ידעתי מספיק בנושא ולכן לא יצאתי בהצהרות. התבגרתי, חקרתי, בדקתי את עצמי היטב ובגיל 22־23 כבר ידעתי טוב מאוד שאני מוכנה להתאמה מגדרית".
כי?
"ההרגשה התעצמה. בבית חשתי שאני רוצה כל הזמן להיות האישה שאני מבחינה חיצונית. אם זה לשים פאות, כשאיש לא רואה כמובן. אני כבר גרה עם בת הזוג שלי, היא הולכת לעבודה, יש לי את אחר הצהריים בבית. ואז אני מורחת לקים, שמה עליי בגדי לבוש נשיים. כל הזמן מתנסה, חוקרת, קוראת, הרבה גוגל, הרבה כתבות בנושא, עקבתי אחרי ספורטאים שיוצאים מהארון בתור טרנסים וטרנסיות, וכאלה אין הרבה. כל ההתפלפלות בנושא עברה עליי בשלוש השנים האחרונות".
כך שלקח לך המון זמן מאז התחושה הראשונית.
"כי כמו בתקופת הנעורים, תמיד ליווה אותי פחד עצום שמא אאבד את כל החיים שבניתי לעצמי. עד שהגעתי לתחושה של מיצוי שאני לא יכולה לשאת את השקר הזה מול האנשים הקרובים אליי. לא עניין אותי כלום בחיים, ראיתי לנגד עיניי את האמת שנחשפת. פשוט רציתי להתנקות מכל השקרים, מאי־אמירת האמת. אבל כשהעזתי ועשיתי את הצעד, כל החששות התבדו. הרגע הזה של ההיחשפות היה תחושת הקלה עצומה".
מתי זה קרה?
"ב־16 באוקטובר 2020 סיפרתי הכל לבת הזוג שלי. היא לא ידעה כלום עד אז, העקבים שלי היו מגולגלים בתוך שקיות והייתי עושה הזמנות של נעליים מחו"ל בלי שהיא תדע. שיחקתי פה תפקיד כפול. מצד אחד אסור שבת הזוג תדע שאני מזמינה דברים מחו"ל, עקבים ובגדים, וגם לא רציתי ללכת בקניון ולקנות כדי שלא יראו אותי, בכל זאת שופטת, קצת מוכרת. היו מצבים שבכל זאת קניתי בארץ, אבל זה היה בקניונים חשוכי אל כאלה, במקומות שלא מגיעים אליהם הרבה אנשים, והסברתי שזה בשביל חברה שלי. את הדברים מחו"ל הייתי מזמינה על שם של חבר קרוב. כשאני מספרת לו למה אני עושה את ההזמנות על שמו, אני מסבירה שזה כדי להפתיע את בת זוגי".
ואז מגיע הרגע שבו את נחשפת בפניה.
"החלטתי שאני מספרת לה את האמת עליי אחרי שבע שנים של זוגיות ומשק בית משותף בקריית חיים. באותם ימים גם התחלנו לדבר על נישואים. לא בקטע של מתי, אבל תמיד ראינו את הזוגיות שלנו לטווח ארוך ובעצם את העתיד שלנו יחד, ואפילו דיברנו על כמה ילדים אנחנו רוצים. עלו בינינו כל המחשבות של זוג שכבר שנים יחד. לקראת הסגר השלישי בקורונה התחזקה בי ההרגשה שאני חייבת לספר לה".
כי?
"לאורך כל התקופה הזאת לא נתתי ממתקים לנפש, לא יכולתי להתלבש ולשים עקבים ולהיות מי שאני, כי כל הזמן היא ואני היינו יחד. הרגשתי שאני רוצה מאוד להיות על עקבים כל הזמן, ללכת בלבוש נשי. המצב שבו הייתי מכונסת בבית בכל תקופת הקורונה גרם לי להבין שאני חיה את החיים באופן לא נכון. לקחתי סיכון שאאבד את כל היקר לי, אבל בפעם הראשונה בחיי שמתי לנגד עיניי את עצמי, לקחתי אוויר ודהרתי אל עבר החלום.
"יום לפני שסיפרתי לה הגעתי לתחושת מחנק והבנתי שאני צריכה ורוצה לחשוף את האני הפנימי שלי. במשך יום שלם לפני תיפקדתי לא טוב, חשבנו שיש לי קורונה, אבל ידעתי שאני מרגישה ככה בגלל מתח מטורף, דפיקות לב כל היום, דופק גבוה. בלילה שלפני לא נרדמתי ואפילו היה בי רצון להקיא. קמנו בבוקר, והחלטתי שאני מספרת לה. התיישבנו בסלון, ואחרי חמש דקות של מבטים ומבוכות ומחשבה איך אני אומרת את זה, פשוט יצא ממני: 'אני רוצה להיות אישה'".
רגע מורכב.
"התגובה שלה הייתה קשה. היא לא ידעה מאיפה זה הגיע לה, הייתה בהלם, שוק אמיתי. היה לה סוג של חיוך של 'לא מאמינה כזה', של 'מאיפה זה נפל עליי עכשיו'. אחרי השיחה יצאתי מהבית, עשיתי סיבוב ארוך וכשחזרתי דיברנו, היא שאלה שאלות על הזוגיות שלנו, רצתה להבין עם מי הייתה כל השנים האלה. זה מאוד לגיטימי ואני מבינה את המקום שלה ואת השאלות ואת הרצון שלה לדעת. יום למחרת היא עזבה את הבית".
נשבר הלב.
"נשבר. עליתי על עקבים כבר ביום למחרת. הבכי ליווה אותי שלושה חודשים לאחר הפרידה, בשירים שאני שומעת, באיזה רגע שמזכיר לי אותה. גם נשארתי באותה דירה, ובהתחלה זה לא נעים. קצת שיניתי ועשיתי אווירה יותר נעימה. עכשיו, כשאני חושבת על זה, אפילו נראה לי מוזר שגרנו בבית הזה יחד כי עכשיו הוא שלי. מאז היא ניתקה את הקשר, דיברנו חודש אחרי ועוד פעם חודשיים אחרי. זו הפרידה הכי קשה שחוויתי בחיים. רק לאחרונה הוקל לי מהפרידה הקשה וכבר יש ימים שאני לא חושבת עליה. זה היה מעבר לזוגיות, הרגשתי שמצאתי את הנפש התאומה".
יש סיכוי לקאמבק?
"לא יודעת. אני אשמח לשמור איתה על קשר, לא יודעת אם בפן הזוגי, אבל כן לשמוע ממנה. היא הכירה אותי מקרוב שמונה שנים, תקופה שבה עליתי איתה ארבע ליגות בשיפוט, מליגה ב' עד לראשונה. זה לא פשוט".
8 צפייה בגלריה
''ליצור שינוי בתפיסה''. התמיכה מהאוהדים
''ליצור שינוי בתפיסה''. התמיכה מהאוהדים
''ליצור שינוי בתפיסה''. התמיכה מהאוהדים
(צילום: עוז מועלם)
מניח שהשלב הבא היה לספר להורים.
"שבוע לאחר מכן. הגעתי לבית של ההורים, אבא היה בעבודה. הלכתי עם אמא לארוחת צהריים. היא קלטה שהווייב שלי קצת שונה ואמרתי לה 'אמא, אני רוצה לספר לך משהו'. אמרתי לה בדיוק את אותן מילים שאמרתי לבת הזוג שלי: 'אני רוצה להיות אישה'. אמא שאלה: 'את מסתלבטת עליי, את עושה מחקר של תגובות לסיפורים כאלה ללימודים שלך?' אמרתי לה, 'לא אמא, אני רוצה להיות אישה'".
היא באמת לא ידעה כלום עד אז?
"כלום, לא הרגישה שום דבר. היא הופתעה מאוד והביאה לי חיבוק. ואז התחילה לשאול שאלות, למשל 'נעלת נעליים שלי?'”
ואבא?
"כמה ימים לאחר מכן הגעתי הביתה, אבא היה לבד בבית. אני מגיעה, מזיעה מההתרגשות, ואבא שואל, 'מה קרה? אתה מזיע'. אמרתי: 'באתי לדבר איתך על משהו, ואני קצת מתרגש'. הסברתי לו שאני רוצה להיות אישה, ועלה לי חיוך נבוך. אבא שאל, 'אמיתי?' אמרתי שכן והוא נשען לאחור, שאל איפה זה היה עד היום. הסברתי לו שעמוק בפנים, בתוך הארון, שהחבאתי את זה שאני מרגיש ככה המון שנים, שעכשיו אני יודעת לקראת מה אני הולכת ושלמה עם כל מה שאני עומדת לעשות. אמרתי שאני מוכנה לוותר על כל החיים שלי כדי להגשים את מי שאני, ושאני עפה על זה ורוצה את זה בכל רמ"ח איבריי. אבא נתן לי חיבוק ואמר: 'לא משנה מה, אני אוהב אותך, אבל צריך ללכת למיטב המומחים'".
פרקטי.
"בדיוק ככה הוא, מאוד. הוא הסביר שכדאי שמצד אחד נעשה את זה על הצד הטוב ביותר, כדי שיהיה לי את המקום הטוב ביותר להיות מי שאני, וגם כדי לבדוק אם זו לא גחמה או תקופה שתעבור, בכל זאת קורונה בעולם, אנשים חווים דברים. הבנתי מאוד את הגישה שלו, אבל אמרתי: 'אבא? אני רוצה להיות אישה'. יודעת שאני חוזרת על ארבע המילים האלה, אולי כי לא היה לי אומץ להגיד את זה אף פעם לאף אחד. ארבע המילים הללו הובילו אותי לשינוי, הן כרגע הופכות כל יום ממילים למציאות, וזה לא מפסיק לרגש אותי".
איך היו התגובות במשפחה?
"מדהימות. ההפתעה הגדולה הגיעה מהסבים שלי, שללא שום התלבטות בנושא אמרו לי: 'ספיר, תעשי מה שטוב לך, אנחנו מאחורייך, אוהבים אותך וסומכים עלייך שתצליחי בכל אשר תפני'. על השנייה הראשונה הם קראו לי ספיר".
למה דווקא ספיר?
"מאוד אהבתי את השם שגיא, אבל הוא קוטלג כשם של זכר. בחרתי בספיר כדי לשמור על ה־S, ועל הברה פתוחה בהתחלה. האות י' היא באותו מיקום בשני השמות, שמורכבים מארבע אותיות. סכום האותיות יוצר את הספרה 8, שהיא מבחינתי אינסוף, כלומר המון תוכן. את השם האמצעי גאיה הוספתי כי אמא רצתה. לאורך השנים היא רצתה בת, ויצא שאנחנו שני אחים, עכשיו יש לה את הבת שהיא תמיד רצתה. החלטתי שאני מוסיפה את השם גאיה, לבקשתה".
מתי החברים שלך ידעו על הצעד המתוכנן?
"שיתפתי אותם לקראת פברואר האחרון. קיבלתי חיבוק ענק. כשנחשפתי בפני החברים שלי, אף אחד לא העלה ולו לרגע על דעתו ששגיא ברמן הוא אישה, שתמיד הייתי אישה".
8 צפייה בגלריה
''אבצע ניתוחים מסוימים שיגרמו לי להיות שבעת רצון מהמראה החיצוני''. ספיר ברמן
''אבצע ניתוחים מסוימים שיגרמו לי להיות שבעת רצון מהמראה החיצוני''. ספיר ברמן
''אבצע ניתוחים מסוימים שיגרמו לי להיות שבעת רצון מהמראה החיצוני''. ספיר ברמן
(צילום: גבריאל בהרליה)
הצעד הבא היה איגוד השופטים.
"מאוד חששתי. זה עולם גברי, התחום שגדלתי והתפתחתי בו והגעתי עד לליגת העל. חשבתי מה יהיה, אני אאבד את כל זה? אני רואה את ראשי האיגוד, רונית תירוש ויריב טפר כמו האמא והאבא השניים שלי, וזה היה חשוב בעיניי כמו לספר להורים הביולוגיים שלי. היה בי חשש אמיתי לסיום הקריירה שלי. שיגידו, 'ספיר תשמעי, זה יפה מאוד, אבל לא בבית ספרנו. אנחנו לא רוצים את הרעש הזה'. אבל לא הייתה לי ברירה אלא לספר להם. גם התחלתי להגיע מעין חצי מאופרת למשחקים. בהתחלה יצאתי בפני השופטים שהיו איתי, פניתי אל עצמי באחד המשחקים בתור נקבה, העברתי את התדרוך בחדר ההלבשה בתור נקבה. מהר מאוד השמועה הזאת התפשטה באיגוד השופטים ויום למחרת אני מקבלת טלפון מיריב שהוא רוצה לערוך איתי שיחה. שיתפתי אותו ברצונות שלי ובשאיפות שלי ובמי שאני, ואז הוא אמר 'נעשה שיחה רחבה יותר שאבין לאן זה הולך'".
עובדה שהלך טוב.
"שבוע אחרי כבר נפגשנו עם פסיכולוג ובנינו מתווה שיעזור לי למקסם את התהליך במגרש הכדורגל. בהתחלה הפיצו לתקשורת שיש שופט שעובר תהליך התאמה מגדרית לאישה, ללא שם. הרגשתי שאני מקבלת גב רחב מאין כמוהו מהאיגוד, של אנחנו איתך, אנחנו בתהליך הזה כמו שאת בתהליך. גם מיו”ר ההתאחדות אורן חסון. הם נתנו לי לעבור את התהליך על מגרש הכדורגל, לעיני הצופים, ואני חייבת ליריב ולרונית תודה ענקית. הגישה שלהם חיממה לי את הלב ונתנה לי קרקע יציבה וביטחון. אני מדברת על כך ויש לי עכשיו צמרמורת. בעוד כמה שנים, לדעתי, זה כבר צריך להיות דבר שבשגרה. סיפורים כמו שלי יהיו אז מעניינים אבל לא מעוררי הפתעה".
מה כרוך בתהליך עצמו, איך את עוברת אותו?
"התהליך עצמו התחיל בשירות הפסיכולוגי בנובמבר 2020 ובחודש ינואר 2021 התחלתי טיפול הורמונלי באמצעות כדורים. בהתחלה אלו הם הורמונים, כדור אחד שמונע את הטסטוסטרון מהגוף וכדור נוסף הוא האסטרוגן. הטיפול הוא למעשה לכל החיים. הגוף שלי לא מייצר אסטרוגן באופן שוטף".
ניתוחים פלסטיים?
"לצד ההורמונים, אם יהיה צורך, אבצע ניתוחים מסוימים שיגרמו לי להיות שבעת רצון מהמראה החיצוני ולהרגיש בנוח בפן האישי, החברתי והמקצועי. הניתוחים, אם יהיו, יישארו אישיים והם שלי ואני אחליט מתי ואיך לעשות אותם. יש כמה על הפרק אבל בינתיים אני נותנת להורמונים לעשות את שלהם. ההורמונים עוזרים בפיזור שומנים בגוף. הפנים הופכות יותר עגולות, הגוף מקבל צורה יותר נשית. השיעור בגוף יורד, השיעור בפנים מידלדל, הצמיחה בשיער בראש גדלה".
מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות חייך?
"אני רוצה להשלים את תהליך ההתאמה בין החיצוניות לפנימיות שלי ולהפוך לאחת. זה תהליך שחיכיתי לו כל חיי. השיער שלי עדיין קצר, התווי פנים עדיין מזכירים לי את שגיא, אני מסתכלת במראה ורואה את שגיא בבוקר. הגוף עוד לא עבר את השינוי המלא כך שאני אגיד 'וואו, זה גוף של אישה'. ישנו שינוי, זה ברור, ואני אומרת לעצמי שאוקיי, ההורמונים כן עושים את העבודה. מפה להגיד שסיימתי, הדרך ארוכה, ויש לפניי לפחות עוד שנתיים של תהליך. עבורי עצם התהליך הוא מושלם, אני נהנית. קשה לי אפילו להסביר את זה ממש, כי זה תהליך שהוא אמנם חיצוני, אבל הכי עמוק שיכול להיות".
מתי בכית לאחרונה?
"לפני כמה ימים, כשקראתי את אחת ההודעות של אחת העוקבות, שמספרת על שיח שנוצר בינה לבין בנה. אני מנסה לקרוא את כל ההודעות בכל האמצעים שעומדים לרשותי, אם זה אינסטגרם, פייסבוק או ווטסאפ. לפעמים אני אומרת לעצמי וואו, באמת הייתה לי השפעה על אותה אמא שעומדת מול הבן שלה או מול הבת שלה ושומעת את הסיפורים שלהם. אני מתרגשת מזה שיש שיח בבתים ברחבי הארץ בזכות הסיפור האישי שלי, אותו סיפור שעד לפני כמה חודשים פחדתי פחד אימים לספר לקרובים שלי. היום אני הולכת בגאון עם גב זקוף, יודעת שיש בי את הזכות לתת ממני לחברה כדי שנוכל ליצור פה שינוי בתפיסה".
שינוי כזה מתבצע למשל, בזכות אותה תמונה שלך, במדי שופטת, כשעידן ורד מחזיק לך את הציפורניים, בדגש על הלק.
"באותו משחק, לפני ההגרלה של הצדדים, הטלתי את המטבע. היה איזשהו רגע שפניתי לעידן ורד ואמרתי לו, 'איך זה שבית"ר עולה לשחק בכחול? הרסתם לי את ההופעה עם הלק'. עידן, בלי להתבלבל, אומר: 'תראי לי'. ואני לא חושבת פעמיים, מראה לו את הלק, הוא תופס את היד שלי ואומר: 'יפה!' מאותו רגע אני חוזרת למקצועיות ומנהלת את המשחק כמו שצריך. עד עכשיו קיבלתי רק פרגון מהשחקנים. זה לא שאני מקבלת מהם הודעות של 'וואו כל הכבוד', אבל כן שמעתי 'בהצלחה' במגרש עצמו. אני רוצה שבמשחקים זו תהיה שגרה שלא יתייחסו אליה במיוחד".
יש לך חלום לשפוט משחק מסוים?
"מכוונת הכי גבוה שאפשר. לשפוט משחק עונה, גמר גביע, להגיע לזירה הבינלאומית, וזה אפשרי. מקצועית, בכושר גופני, בגיל, אני שם".
8 צפייה בגלריה
''הוא תפס את היד שלי ואמר: 'יפה'!". ברמן בתמונה המדוברת
''הוא תפס את היד שלי ואמר: 'יפה'!". ברמן בתמונה המדוברת
''הוא תפס את היד שלי ואמר: 'יפה'!". ברמן בתמונה המדוברת
(צילום: עוז מועלם)
אוהדי כדורגל, כמו כל קהל בעצם, יכולים להיות גם רעים, טרנספובים. נתקלת בקריאות גנאי?
"לא נתקלתי. כן קיימות תגובות ברשתות בסגנון 'הוא גבר, אי־אפשר לשנות מגדר, אל תבלבלו את הילדים'. זה לא מעליב אותי. אני נעלבת מאנשים שקרובים אליי והם חיבקו אותי אז איך איעלב? אני לא מייחסת לזה חשיבות. כל אחד שיעשה את השיעור שלו".
פוליטיקאים ביקשו להיפגש איתך?
"כן, ביקשו. כשאהיה מוכנה נפשית ופיזית וערכית להיפגש עם חברי כנסת, אני אעשה את זה. אני עדיין בתהליך, הוא ארוך וכשאני ארגיש שלמה עם המקום שבו אני נמצאת בתהליך, אעשה גם פעולות כאלה ואחרות כדי לקדם את כל הנושאים הלהט"ביים והמגדריים".
סיכוי שתלכי לפוליטיקה?
"הכל על הפרק. לא שמה לעצמי שום מכשול יותר".
היו דיווחים על התעניינות מנטפליקס לגבי סרט עלייך.
"לא הייתה פנייה ספציפית מנטפליקס או מגוף אחר לסרט כלשהו. לא מכירה את זה. אם תבוא הצעה, אשקול אותה. סרט דוקו זה דבר טוב".
משחק מעניין אותך?
"כן, אפשרות מאוד לגיטימית".
מי היה משחק בסרט על חייך?
"רק אני".
בתוך כל האופוריה העכשווית המובנת, צריך להזכיר שהיו בישראל מעשי תוקפנות, מילוליים או פיזיים, על רקע תיעוב האחר, גם נגד הקהילה הלהט"בית. עובר בך לפעמים פחד כזה?
"ברור. כששמעתי שטרסנג'נדרית הותקפה, איפשהו לפני עשר שנים, זה הכניס אותי עוד טיפה לארון. כששמעתי שנשים טרנסיות מתאבדות, מנסות לשים קץ לחייהן, מאוד פחדתי וגם זה הכניס אותי לארון עוד יותר עמוק. המקום של טרנסיות וטרנסים מופלה לרעה בחברה שלנו. זה עורר בי פחד לחשוף את הזהות האמיתית שלי".
מה הריח האהוב עלייך?
"אני נורא אוהבת בשמים, אבל לא יהיה ולא ישתווה לריח של הדשא מהמנהרה בעלייה למגרש. זה וואו אחד גדול וזר לא יבין זאת".
למה החלטת לשתף פעולה דווקא עם חברת yes? קיבלת מספר הצעות לקמפיינים.
"הייתי מאוד גאה כששמעתי ש־yes רוצים שאככב בקמפיין החדש שלהם, ולדעתי אפשר יהיה לראות שמדובר בהפקה ברמה קולנועית לכל דבר. זה נהדר ש־yes בוחרת לשים את הנושא המגדרי בפריים־טיים ולחגוג את השינוי המגדרי".
איך היה לשתף פעולה עם הפרזנטורית נועה קירל?
"יצא לי להכיר בחורה מדהימה עם ראש על הכתפיים. היא התעניינה בסיפור שלי, הבינה את המשמעויות מאחורי ונתנה לי להרגיש על הסט הכי אישה בעולם והכי טבעית. נועה נתנה לי את ברכת הדרך בתחום שלה".
מה הג'וב הכי גרוע שהיה לך?
"בכיתה י"א חבר אירגן לנו עבודה בתור מתרימים לעמותה מסוימת. לא רק ששיקרו לתורמים והכסף לא הגיע לשום מקום, גם אנחנו לא ראינו שקל מהעבודה הזאת. לא סלחתי לעצמי שהשתתפתי בדבר כזה".
איך הסתדרת עם הפרנסה בתקופת הקורונה?
"היו כל מיני פעימות שבהן הכדורגל חזר והתפרנסתי. היה גם חל"ת וחסכונות. הקורונה מבחינתי הייתה תקופה מעצימה. היה המון זמן של ביחד עם בת הזוג ושיחות נפש העלו בי שאלות פנים־גופיות של מה קורה אצלי. בזמן של הקורונה, כשאני מתחבטת עם עצמי ועושה זום־אין לתוך הקרביים של עצמי, הבנתי שאני אישה ושאין מנוס מלהעצים את ההבנה הזאת".
איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?
"אני צופה ב'מלכת היופי של ירושלים'. ממליצה בחום".
8 צפייה בגלריה
''פרצה עבורי את הדרך''. בל אגם
''פרצה עבורי את הדרך''. בל אגם
''פרצה עבורי את הדרך''. בל אגם
(צילום: אינסטגרם)
מי האיש או התופעה שמייצגים הכי טוב את 2021 בשבילך?
"תקופת הקורונה חידדה לכולנו את הדברים שחשובים לנו באמת. המשפחה, החברים הטובים, המקצוע שמתאים לנו. אנשים חוו תובנות על החיים שלהם, והרצון להתקרב אל עצמך התחזק. אנשים, ואני בתוכם, יצאו מהקורונה הרבה יותר אותנטיים מאיך שהם נכנסו אליה. מקווה ש־2022 תהיה בסימן של לדעת מי אתה ולא להתבייש להגיד".
מתחילים איתך יותר מאז שהתפרסמת? את יוצאת יותר לדייטים?
"לא, שום דבר. יכול להיות שאנשים נותנים לי את המקום שלי, של המפורסמת שבינתיים בתהליך. אולי עכשיו אחרי הכתבה הזו, כשיקראו מי אני באמת, יהיו הצעות. אני עצמי גם לא עוסקת בחיזורים, כי אני עסוקה בתהליך שלי. כיום אני נמצאת בדייט עם עצמי יום ביומו, ובכל יום מכירה את עצמי מחדש, עוד צד. תחשוב שכמעט כל סיטואציה חברתית היא עבורי פעם ראשונה, הן מבחינה חיצונית, הן פנימית. היו כבר ארוחות משפחתיות וכולם חיבקו. אני היום במקום כזה של לתת את הזמן לעצמי. חוץ מזה, מגיל 14 בערך אני במערכות זוגיות. אז כרגע אני בהפסקה".
הזכרת קודם את דנה אינטרנשיונל, אני אזכיר גם את בל אגם, שתי טרנסיות מפורסמות ופורצות דרך. יש ביניכן קשר?
"אין בינינו קשר אבל חד־משמעית הן פרצו לי דרך ובעצם כל טרנס/ית באשר הם, במקום שלהם, הם פורצי דרך. עצם העובדה שהם יוצאים אל העולם בתור מי שהם באמת זה כבר פורץ דרך. לי יש זכות ענקית לעשות משהו כזה ובכל יום אני אומרת עליה תודה. כי לעשות את זה במגרש הכדורגל, זה אומר אפשרות לגעת במאות אלפי אנשים".
כבר מצאת עצמך מייעצת לאחרים בתהליך דומה?
"אני מייעצת כרגע לעצמי וממש בחיתולי התהליך. עברתי קרוב לרבע ועוד שלושה רבעים לפניי. מי שמייעצים לי הם אנשי הסגל הרפואי שעומדים לצידי".
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?
"הלוואי ואפשר יהיה לכתוב, שספיר הייתה אחת הדמויות המשמעותיות שבזכותן החברה הטרנסית בעולם, ובישראל בפרט, מקבלת כיום יחס שווה, הוגן, ללא אפליה, ונשים וגברים על הרצף הטרנסי מוצאים עצמם מנהלים אורח חיים שגרתי".