בני 100+ מגלים: המתכון לאריכות חיים
במשך רוב ההיסטוריה האנושית נחשבו חיים ארוכים ובריאים למתת אלוהים. אבל אצל הגרונטולוגים (חוקרי הזיקנה) של ימינו ההזדקנות ודרכיה המסתוריות עומדות במרכזם של מחקרים מדעיים מעמיקים. מחקרים אלה מעידים שחיים ארוכים הם לא מקרה. מהם הסודות של בני ה-100?
מרגרט דל היא בת 96, אבל תצטרכו לבדוק את תאריך הלידה ברשיון הנהיגה שלה כדי שתאמינו. דל, חבושה בכובע מצחייה עם הלוגו של הארלי דייווידסון, משמשת כנהגת לידידיה בני ה-70 ומשהו, שכבר לא חשים בנוח מאחורי ההגה. בחורף שעבר איימו ערימות השלג למנוע ממנה את הנסיעות המתוכננות. היא תפסה את חפירה ופינתה לעצמה דרך אל המכונית. בזכות הנהיגה היא נשארת צעירה. וגם בזכות הסריגה. היא סורגת בלי הפסקה. היא מכינה נעליים וכובעים ושמיכות לתינוקות עבור ידידים ובני משפחה בכל פעם שתינוק חדש בא לעולם. תינוק בן יומו מקבל את ברכת הדרך מישישה בת בלי גיל. ומדי חודש היא תורמת כמה שמיכות לארגון צדקה שפועל למען אמהות חד הוריות. נהיגה, סריגה... וטניס. היא משחקת פעמיים-שלוש בשבוע. יש לה בת זוג צעירה בהרבה במשחקי הזוגות, שלדבריה "מכסה את המגרש. אני קצת פוחדת לרוץ יותר מדי בגלל הסירקולציה ברגליים שלי", היא מסבירה.
היא קונה בעצמה את המצרכים הדרושים לה, אל תנסו אפילו לשאול אם אתם יכולים לקנות בשבילה. בבית היא אוהבת לאכול לארוחת הצהריים כריך עוף או הודו. אם היא אוכלת בקאנטרי קלאב אחרי הטניס, היא גומרת בדרך כלל רק חצי ושומרת את השאר לארוחת הערב.
הן מטפלות במזבחות המשפחתיים ואחראיות על ארגון פסטיבלים לכבוד אותם אבות ראשונים. נתוני 'מחקר בני ה-100 באוקינאווה' מראים שהאוקינאווים הקשישים מביעים רמה גבוהה של סיפוק מהחיים, יותר מהמקובל בחברות מערביות, שבהן שיעורי ההתאבדות והדיכאון גבוהים בקרב הקשישים.
זו סיבה נוספת לכך שחשוב לבצע פעילות גופנית: לדאוג שדם רב יוזרם אל המוח נוסף על שמירת הכושר. רבים מהנבדקים שלו לא עשירים: מקצתם מתגוררים בבתים עם רצפת טיט. אבל הם מסתדרים היטב עם מה שיש. "לרבים מהם יש גינה משלהם", הוא מציין, "והם מגדלים בעצמם את הירקות. הם חיים עם שתי הרגליים על הקרקע".
כשדל היתה בשנות ה-80 לחייה, היא שיחקה בטורניר זוגות, שבו סכום הגילים של שני השותפים למשחק היה צריך להיות 100 לפחות. בן זוגה למשחק היה בתחילת שנות ה-20 לחייו. הם ניצחו בטורניר.
דל, שמימיה לא עישנה ולא שתתה משקאות חריפים, מתגוררת לבדה בבית בן שתי קומות בב - תסדה, מרילנד. חדר השינה שלה נמצא בקומה השנייה. "הייתי יכולה להישאר בקומה הראשונה, אבל אני מכריחה את עצמי לעלות במדרגות".
חשבו בעצמכם
מהי תוחלת החיים שלכם?
לאדם ממוצע שחי במדינה מתועשת ישנם ההרכב הגנטי והסביבה שמאפשרים לו לחיות עד גיל 87. התחילו עם 87 שנה. בהתאם לתשובותיכם לשאלות הוסיפו או הפחיתו את מספר השנים המתאים
נהיגה, טניס, סריגה... ואכילת שוקולדים. היא מחזיקה אותם במגירה ליד הכיסא נוח שלה. "אני נורא רעה עם השוקולדים האלה", היא מתוודה. "אני לוקחת אחד לפני שאני הולכת לישון". זו התרופה היחידה שדל מסכימה לקחת ללא מאבק. היא לא מתה על רופאים. לפני כמה שנים היא נפלה, והרופא שלה רצה לשלוח אותה לבדיקת MRI. "פשוט סירבתי ללכת", היא אומרת. "היתה אז מסיבה. זה היה יום הולדתי ה-90". למרבה המזל, שום דבר לא נשבר.
מה שמרשים אנשים, אפילו יותר מהדברים שהיא יודעת, זה המראה הקורן שלה. "יש לה בעיניים אור מאוד חי, ערני, סקרן", אומרת כלתה, קרול דל. "הוא קורן על כל הפנים שלה. הפנים שלה הן משהו על זמני. הן חרושות קמטים, אבל למעשה היא יפה".
הכי חשוב: אורח החיים
כיצד מסביר המדע מישהי כמו מרגרט דל? כיצד יכולה אישה שמתקרבת לתחילת המאה השנייה של חייה להיות כל כך בריאה וחסונה, כמעט באופן מתריס, שעה שגברים ונשים שצעירים ממנה בעשרות שנים דועכים ברוב תשישות במוסדות סיעודיים, הלומי גוף חולה ונפש חולה ומוכי צער על שאיתרע מזלם לחיות זמן כה רב?
במשך רוב ההיסטוריה האנושית נחשבו חיים ארוכים ובריאים למתת אלוהים. אבל אצל הגרונטולוגים (חוקרי הזיקנה) של ימינו ההזדקנות ודרכיה המסתוריות עומדות במרכזם של מחקרים מדעיים מעמיקים.
המדענים משתוקקים לגלות כיצד הסופר זקנים שורדים ומשגשגים בדיוק כשם שפונס דה ליאון, מגלה פלורידה, היה להוט למצוא את מעיין הנעורים. הם רוצים להבין מדוע באיי אוקינאווה היפניים נמצאת האוכלוסייה הגדולה ביותר בעולם של בני +100: קרוב ל-600 איש מתוך 1.3 מיליון התושבים באיים חיים במאה השנייה לחייהם – רבים מהם פעילים ונראים צעירים בעשרות שנים מגילם האמיתי. בדומה לטיילי הוויקאנד שיוצאים במעבורת הקיץ למרתה וייניארד לתור את אתר הקיט היפהפה, כך המדענים והסוציולוגים מצטופפים בספינות שמפליגות לסרדיניה ולנובה סקוטיה שבקנדה לבדוק כיצד זה שוכנות במקומות ההרריים האלה קבוצות גדולות מהרגיל של סופר זקנים (הגרונטולוגים פחות מתפעמים מהקווקז הרוסי וטוענים שהגילים המופלגים שבהם מתהדרים רבים מהתושבים שם אינם אלא הגזמות פרועות).
נוסף על חקירת האוכלוסיות האלה לעומק כדי לגלות את סודותיהן, חוקרים המדענים בעניין רב גם את הסופר ישישים האמריקאים, במיוחד בשני מחקרים: מחקר בני ה-100 של ניו אינגלנד, שבראשו עומד ד"ר תומס פרלס, מומחה לגריאטריה מאוניברסיטת בוסטון, ומחקר גדול שנערך במכון הלאומי להזדקנות.
בעוד הזקנים המופלגים שמחים להציע הסברים מתוצרת עצמית לאריכות ימיהם – "אף פעם לא שתיתי משקה חריף"; "שתיתי כוסית וויסקי בכל יום" – מנסים המומחים לחשוף ולהבין את הגורמים הביולוגיים שמאפשרים למקצת האנשים להגיע לגיל 100, בזמן שאחרים מגיעים לסוף דרכם בשנות ה-70 או ה-80 לחייהם. החוקרים מגלים עניין מיוחד בגילוי אותם גורמים שמאפשרים ל-30% מהאנשים שמגיעים לגיל 100 לעשות זאת בבריאות גופנית ונפשית משביעת רצון: לדברי פרלס, שיעור מדהים של 90% מבני ה-100+ המשיכו לתפקד באופן עצמאי עד גיל 92. "זה לא 'ככל שאתה מזדקן יותר, כך אתה נעשה חולה יותר', אלא 'ככל שאתה מזדקן יותר, כך היית בריא יותר'", הוא אומר. "היתרון בחיים עד גיל 100 הוא לא דווקא במצבכם הבריאותי בגיל 100, אלא באופן שבו הגעתם לשם".
די ברור, אפילו למי שהם לא מדענים, שהאופן שבו אתם מגיעים לשם תלוי בחלקו בגנים שאיתם נולדתם ובחלקו באורח החיים שלכם – מה וכמה אתם אוכלים, היכן אתם מתגוררים, ואילו סוגים של סטרס ושל טראומה אתה חווים. כמה תלוי בכל גורם, על כל פנים, לא היה ידוע, עד שמדענים שבדים ניגשו לפתור את הבעיה ב-1998. הם עשו זאת באמצעות בדיקת הקבוצה היחידה של בני אדם שחולקים אותם גנים, אך לא אותו אורח חיים: תאומים זהים שהופרדו בלידתם וגדלו בנפרד. אילו הגנים היו הדבר החשוב ביותר, היה אפשר לצפות שהתאומים ימותו בערך באותו גיל. בפועל זה לא קורה, וההבדל הממוצע שיכנע את המדענים שהגנטיקה קובעת רק 20% עד 30% מאורך החיים שלנו. הגורם הדומיננטי הוא אורח החיים.
"יכולים להיות לך גנים של מרצדס בנץ", אומר ד"ר ברדלי ווילקוקס מהמכון הפסיפי לחקר הבריאות בהונולולו, "אבל אם לא תחליף אף פעם את השמן, תחזיק מעמד פחות מפורד אסקורט שזוכה לטיפול טוב. אלה שיש להם גנים בריאים יותר ומנהלים חיים בריאים יותר – אלה באמת שורדים זמן רב".
מחקרים שנערכו על בני כת האדוונטיסטים ביוטה תומכים בממצא הזה. אמריקאים אלה, בעלי אורח החיים המהוגן כל כך, שונים זה מזה מבחינה גנטית, אבל כולם מתנזרים מאלכוהול, מקפאין ומטבק – והם חיים בממוצע שמונה שנים יותר מבני ארצם. אלה חדשות טובות, שאליהן מצטרפת אזהרה של משרד הבריאות: אתם לא יכולים לשנות את הגנים שלכם, אבל אתם יכולים לשנות את מה שאתם אוכלים ואת כמות הפעילות הגופנית שלכם. "הלקח די ברור, לדעתי, בנוגע לשאלה מה צריך לעשות האדם הממוצע", אומר פרלס. "אני מאמין בכל ליבי שבעזרת כמה שינויים בהתנהגות בעניינים שקשורים לבריאות כל אחד מאיתנו יכול להרוויח את הזכות לחיות לפחות 25 שנה מעל גיל 60 – שנים של חיים בריאים עם תפקוד טוב. החדשות המאכזבות הן שזה דורש עבודה וכוח רצון".
בן 103 עובד בשדה
זה נכון לפחות בנוגע לאמריקאים רבים, שהדיאטות שלהם, שעמוסות שומנים וקלוריות, ואורח החיים שלהם, שבדרך כלל נטול פעילות גופנית, הם מרשם בדוק למחלות לב ולשפע של חוליים אחרים. אצל בני אוקינאווה, לעומת זאת, נדמה שאורח החיים המסורתי מותאם בצורה מושלמת כדי להעניק להם אריכות ימים.
סריו טוגוצ'י בן ה-103, תושב מוטובו שבאוקינאווה, מתעורר מדי יום ב-6 בבוקר בבית שבו נולד ופותח את התריסים. "זה סימן לשכנים שלי", הוא אומר, "שאני עדיין חי". הוא מבצע תרגילי מתיחה בעודו מאזין לתוכנית רדיו ואחר כך אוכל ארוחת בוקר: אורז מלא ומרק מיסו עם ירקות. הוא מקדיש שעתיים לניכוש עשבים בחלקת השדה שלו, ששטחה 90 מ"ר. הוא מגדל שם גויה – זן של דלעת מרירה – וכן במיה ובטטות ארגמניות הקרויות אימו. בן אדם צריך להתפרנס, וטוגוצ'י קונה אורז ובשר בכסף שהוא מרוויח מהיבולים שלו.
מאז מתה אשתו קאמה לפני שבע שנים, בגיל 93, הוא מבצע בעצמו את כל עבודות הבית. את הצעתם של ילדיו לבוא להתגורר אצלם הוא דחה – כי "אני נהנה מהחופש שלי". אף שרופאיו טוענים שמצבו הבריאותי של טוגוצ'י מצוין, האיכר האוקינאווי לא נוטל סיכונים. "אם הוא מרגיש שמשהו לא בסדר", אומרת בתו בת ה-74 סומיקו סאקיהארה, "אפילו באמצע הלילה, הוא מזמין מונית ונוסע לבית החולים". אבל הוא לא רוצה שתושבי הכפר האחרים ידאגו, ולכן, היא מספרת, "הוא כותב פתק עם הסבר על מקום הימצאו ומדביק אותו על התריסים".
ב-12:30 אוכל טוגוצ'י ארוחת צהריים: גויה מוקפצת עם ביצה וטופו. הוא חוטף תנומה לשעה בערך ואחר כך מבלה עוד שעתיים בשדה שלו. אחרי ארוחת הערב הוא מנגן שירים מסורתיים – אחד החביבים עליו הוא 'האביב כשהייתי בן 19' – על הסאנשין בן שלושת המיתרים ורושם דבר מה ביומנו, כפי שהוא נוהג לעשות בעשור האחרון מדי לילה. "ככה אני לא אשכח לכתוב באותיות סיניות", הוא אומר. "זה כיף. זה שומר על חדות המחשבה שלי". לפני לכתו לישון הוא עשוי ללגום מעט מהמשקה האלכוהולי שהוא מייצר ושכולל אלוורה, שום וכורכום. "הראש שלי מלא בכל הדברים שאני רוצה לעשות מחר", הוא אומר.
מזון בריא וחיי קהילה
מדענים שעובדים בשירות המכון הלאומי לבריאות בארה"ב ומשרד הבריאות של יפן עוקבים אחרי ישישים כמו טוגוצ'י מאז 1976 במסגרת 'מחקר בני ה-100 באוקינאווה', ומתברר שהוא טיפוסי. אוקינאווים קשישים נוטים לקיים פעילות גופנית ומנטלית רבה. יתרה מזו, הדיאטות שלהם הן דוגמה ומופת: דלות בשומן ובמלח ועתירות פירות וירקות מלאי סיבים וחומרים נוגדי חמצון שמגינים מפני סרטן, מחלות לב ושבץ. הם צורכים סויה יותר מכל אוכלוסייה אחרת עלי אדמות: 60-120 גרם ביום, לעומת 30-50 גרם אצל היפני הממוצע, 10 גרם אצל הסיני הממוצע ולמעשה 0 גרם אצל האמריקאי הממוצע. הסויה עשירה בפלבונואידים – נוגדי חמצון שנמצא קשר הדוק בינם לבין שיעורים נמוכים של סרטן. אפשר שזו אחת הסיבות לכך ששיעור מקרי המוות מסרטן באוקינאווה נמוך בהרבה משיעורו בארה"ב.
אבל לא מדובר רק במה שתושבי אוקינאווה אוכלים; מדובר גם בכמות שהם אוכלים. יש לאוקינאווים פילוסופיית אכילה הידועה כ'הארה האצ'י בו', שפירושה המילולי הוא בשמונה חלקים מתוך עשרה. תרגום: הם אוכלים רק עד הנקודה שבה הם שבעים ב-80% בערך. פירושו של דבר, צריכה יומית של לא יותר מ-1,800 קלוריות, לעומת יותר מ-2,500 הקלוריות שהגבר האמריקאי הממוצע בולס. וכפי שלמדו המדענים מחיות מעבדה, לעצם הפעולה הפשוטה של הגבלת מספר הקלוריות יכולות להיות השפעות משמעותיות על משך החיים.
גם התחלואה בדמנציה – אלצהיימר או צורות אחרות של סניליות – נמוכה במידה רבה אצל האוקינאווים המזדקנים בהשוואה לאמריקאים ולאירופים. חלק מזה עשוי גם הוא להיות קשור לדיאטה: זו עשירה בוויטמין E, שמגן כנראה על המוח. אבל ייתכן שיש חשיבות לא פחותה לתחושת ההשתייכות והתכלית, שמספקת בסיס איתן לשמירה על נפש ערנית גם בגיל שיבה.
האוקינאווים שומרים על תחושה של קהילה ודואגים שכל אחד מחבריה, מהצעיר ביותר ועד המבוגר ביותר, יקבל את הכבוד הראוי וירגיש שווה ערך. הנשים הקשישות, לדוגמה, נחשבות לשומרות המקודשות של הקשר המשפחתי עם האבות הקדמונים;
כדור הפלא
גלולה נגד הזדקנות?
מומחים מנסים לייצר תרופה שתכלול את החומר מאריך החיים שנוצר בגוף שלנו בעקבות דיאטות קיצוניות
זקוקים לראיה משכנעת שאורח החיים המודרני שלנו יכול לקצר את החיים? ראו מה קורה כשהאוקינאווים עוקרים לצמיתות מהאי: הם מסגלים לעצמם את הדיאטה ואת ההתנהגויות התרבותיות של ארצם החדשה – ובתוך דור אחד נרשמת ירידה בתוחלת החיים שלהם, ושיעורי הסרטן והתקפי הלב מזנקים. אפילו על האי נוהים הגברים הצעירים אחרי הסגנון האמריקאי המפתה והמזיק ונוטשים את האימו לטובת ההמבורגרים. "תוחלת החיים של הגבר האוקינאווי היתה בשעתה מספר 1 ביפן", אומר ד"ר מאקוטו סוזוקי, שעומד בראש המחקר על זקני אוקינאווה. "היא התחילה לרדת לפני 10 שנים, ובמפקד התושבים של 2000 היא הגיעה למקום ה-26 מתוך 47 מחוזות. אני צופה שהיא תרד אפילו יותר במפקד הבא".
לישישי סרדיניה, עוד מקור לא אכזב לאריכות ימים, יש קווי דמיון רבים עם ישישי אוקינאווה – פרט לכך שהיחס בסרדיניה בין הנשים לבין הגברים בגילאי +100 כמעט זהה (ברוב החברות מספרן של הנשים בנות +ה-100 גדול ממספר הגברים ביחס של 3 או 4 ל-1). הם מנהלים חיים פעילים מאוד ונהנים מרשתות חברתיות חזקות: המשפחה המורחבת והחברים זמינים בכל עת לחלוק איתם את צרותיהם ולהקל מעט את הנטל הנפשי שמעיק עליהם. "בני ה-100 פחות מדוכאים מבן 60 ממוצע", אומר החוקר ג'אני פס, שנמנה עם צוות מאוניברסיטת ססארי בסרדיניה שחוקר את הקבוצה.
לליאונרד פון, מנהל המרכז לגרונטולוגיה באוניברסיטת ג'ורג'יה, זה נשמע הגיוני לחלוטין. מאז 1988 הוא חוקר את בני ה-100+ בארה"ב – הוא מכנה אותם "שורדים מומחים" – ומשווה אותם לבני +80 ("שורדים אמנים") ולצעירים יחסית בשנות ה-60 לחייהם. פון גילה שמתוך 16 תכונות מאפיינות המומחים הפגינו ארבעה מנגנוני התמודדות. ראשית, הוא אומר, בני ה-100+ דומיננטיים יותר. הם רוצים לעשות כטוב בעיניהם, וקשה להכריח אותם לעשות אחרת. חשדנות מאפיינת רבים מהם; הם לא מקבלים מידע ברמה השטחית, אלא דשים בסוגיה ומקדישים לה מחשבה רבה. הם נוטים להיות מעשיים יותר מאשר אידיאליסטים, ובגישתם לחיים הם נוטים להיות רגועים יותר. במילים אחרות, הם טיפוסים חזקים, אך לא נעדרי גמישות.
פון קבע גם שאנשים שגילם מגיע לשלוש ספרות נוטים להיות בעלי רמה גבוהה של קוגניציה – תהליכי רכישת הידע, כולל תפיסה, אינטואיציה והסקת מסקנות – והם מפגינים מיומנות בלמידה ובפתרון בעיות בחיי היומיום.
אלצהיימר ודמנציה
כשההורים מתחילים לשכוח ולדעוך
חמוטל דגני
יותר ויותר קשישים בעולם לוקים בדמנציה – שורה של מחלות ניווניות של המוח, ובראשן אלצהיימר, שרובן הולכות ומחריפות עם הזמן ואין להן מרפא – והרופאים כבר מדברים על מגפה של ממש. המחלות האלה פוגעות לא רק בחולה, אלא בכל משפחתו, שכן הטיפול באדם שלקה בהן יקר מאוד ובעיקר מתיש נפשית וגופנית. החיים בצל החשכה
בדומה לבני אוקינאווה, סרדיניה ונובה סקוטיה, גם בני ה-100 האמריקאים נהנים ממערכת חזקה של תמיכה חברתית. מעט מאוד אמריקאים חיים כיום בכפר, אבל הזקנים המופלגים, שהאריכו ימים אחרי בני משפחותיהם וחבריהם בני דורם, מוצאים עוזרים ושותפי סוד חדשים בקרב אנשים שצעירים מהם בדור או יותר. זה יכול להיות מישהו שעוזר עם קניית המצרכים או נסיעות ברכב או פשוט קול אוהד בצידו השני של הקו. שמירה על קשר עם העולם, עם אנשים צעירים יותר, שומרת אצלם על גישה צעירה.
גנים של אריכות ימים
עם כל כך הרבה ראיות לכך שאורח החיים הוא המפתח להזדקנות בריאה אפשר להתפתות ולהתעלם לגמרי מתפקידם של הגנים. זו תהיה טעות. לאחיהם של הזקנים המופלגים יש סיכויים גדולים פי 17 לחיות עד גיל 100, לעומת מי שאין במשפחתו ישיש בן 100, שעה שלאחיותיהם של הזקנים המופלגים יש סיכויים גדולים פי 8.5 להגיע למאה השנייה בחייהן. "נוכח סטטיסטיקה שכזאת אנחנו מבקשים למצוא סוג כלשהו של מרכיב גנטי לאריכות ימים", אומרת ויניפרד רוסי, מנהלת המחקר על הישרדות יוצאת דופן במכון הלאומי להזדקנות בארה"ב. הגישה שלה היא לבדוק בני משפחה של אותם ישישים ?בעי ימים, ובמיוחד את ילדיהם. אומר פרלס, שעורך מחקר דומה: "ילדיהם של בני +100, שנמצאים בשנות ה-70 וב תחילת שנות ה-80 לחייהם, הולכים במידה רבה בעקבות הוריהם, ויש להם סיכון מופחת בשיעור של 60% ללקות במחלות לב, בשבץ ובסוכרת. הם המודל להזדקנות מוצלחת והם מהווים קבוצה נהדרת למחקר".
ואכן, חרף מה שעולה מהמחקר השבדי ומהמחקר על האדוונטיסטים, ישנן ראיות לכך שלפחות בחלק מהמשפחות יש לגנים השפעה חזקה למדי על משך החיים. הזקנים שנכללו במחקר על בני ה-100 של ניו אינגלנד, לדוגמה, לא הראו דפוסים עקביים בדיאטה, בפעילות הגופנית או בהרגלי הבריאות, שיכלו להסביר את שנותיהם הרבות. בערך 20% עישנו בשלב כלשהו בחייהם, ולמקצתם היו הרגלי אכילה שהיו צריכים לעשותם שמנים מאוד או לא בריאים, אבל איכשהו לא פגעו בהם. לפחות ל-10% עד 15% היתה היסטוריה של מחלת לב, שבץ או סוכרת במשך יותר מ-20 שנה. משהו בגנים של הקבוצה הזאת הגן על חבריה מכניעה למחלות שמפילות את האמריקאי הממוצע עשרות שנים קודם לכן. "האנשים האלה עדיין מגיעים לגיל 100", אומר פרלס. "נראה שהם ניחנו ברזרבה תפקודית או בכו שר הסתגלות שמאפשרים להם ללקות במחלה, אבל לא בהכרח לסבול ממנה. נדמה שהמפתח הוא כושר ההתאוששות".
ייתכן שחלק מכושר ההתאוששות הזה קשור לקבוצת גנים מסוימת, שנמצאת בכרומוזום 6 ומשפיעה על הפגיעות למחלות אוטו-אימוניות כמו זאבת, דלקת פרקים שגרונית וטרשת נפוצה. לבני ה-100 החיים באוקינאווה, לדוגמה, יש וריאנטים של קבוצת הגנים הזאת, שמגינים מפני המחלות האלה. פרלס גילה אזור בכרומוזום 4, שמשותף לבני ה-100 בארה"ב, לאחיהם, לאחיותיהם ולילדיהם, ומבדיל בינם לבין אנשים שמשך חייהם היה קצר יותר.
מה בדיוק עושה אותה פיסת DNA עדיין צריך לגלות, אבל זה יכול להיות מפתח לא רק לחיים ארוכים, אלא גם לאותו כושר התאוששות שהתגלה בישישים האמריקאים שעישנו ולא הקפידו על תזונה בריאה. נדמה שהקבוצה הזאת בורכה במיוחד מבחינה גנטית, והחוקרים להוטים לחשוף את סודותיה.
אין ספק שאנחנו זקוקים להם. כי בשעה שמדע הרפואה מוסיף שנים לחיים של כולנו, אנחנו מכרסמים בהן בעשותנו דברים שבני +100 לא יכולים להעלות על דעתם: מתבשלים בעבודה משרדית, אוכלים מזונות מעובדים נוטפי שמן, שורפים פיוז בפקק תנועה אינסופי, מסתפקים בפעילות גופנית שמסתכמת בהנעת האצבעות על המקלדת. רוב בני ה-100+ נולדו באמריקה שהיתה רחוקה מטאפורית מאמריקה של היום, כפי שהכפרים של סרדיניה, של אוקינאווה ושל נובה סקוטיה רחוקים ממנה גיאוגרפית. בתחילת המאה ה-20 אנשים הלכו ברגל קילומטרים כדי להגיע לעבודה – לא מתוך בחירה אלא מתוך כורח: המכוניות היו עדיין בגדר מותרות. אנשים עיבדו את השדות משום שהוריהם החקלאים היו זקוקים לסיוע זול. אנשים אכלו מה שהם גידלו. רוב העבודה אז היתה עבודת כפיים, ורוב חומרי התזונה היו טבעיים. מזון משומר היה מה שדודה בלומה סגרה בצנצנת. טבק ואלכוהול היו זמינים לדור - שיהם, אבל רוב הזקנים המופלגים של היום לא הפריזו בצריכתם.
הם מעוררים בנו יראת כבוד ונוסטלגיה כנציגיה של תרבות קשוחה ומפרכת שכבר לא קיימת היום. הם הגשימו בחייהם את המשל על אדם שחי בהרמוניה עם הטבע. הם השתמשו בגופם כפי שהוא עוצב ותוכנת במהלך מאות אלפי שנים: להליכה, לעבודה, לאכילה מהשפע הטבעי של הארץ. מאליה עולה השאלה אם גם הדור הבא של הישישים יאריך ימים באותה מידה. אלה יזדקקו לא רק למזל של ההגרלה הגנטית, אלא גם לכוח לוותר על הפיתויים של מזון מהיר בימים ועל הסתרחות על כורסת הטלוויזיה בלילות, שמוסיפים לגוף קילוגרמים של שומן ומורידים שנים ממשך החיים.
האם האמריקאים של עידן המנות המוגדלות יבואו לכלל החלטה לנהוג בגופם כבימים עברו? זה עשוי לעזור, אם הם רוצים לחיות עד גיל 100. כפי שמעיד פון על קבוצות המחקר שלו: "אף אחד מבני ה-100 שלי לא שמן". ואם המחקר יצליח באמת להאריך את החיים בשניים-שלושה עשורים, מיליוני הישישים החדשים יזדקקו למערכת תמיכה שתכלול לא רק את המשפחה ואת החברים, אלא גם מנגנון יקר להחריד של הביטוח הלאומי והביטוח הרפואי. הגרונטוקרטיה (שלטון הזקנים) הקרבה ובאה לא תהיה זולה.
אבל זה עניין לעתיד. כל ילד בימינו שמקווה להגיע למאה ה-22 ללא סיועם של ניסים רפואיים צריך להסתכל אל העבר ולשקול את הלקחים שהישישים של היום הפיקו מהמאה ה-19. ישנו פיוט של שכל ישר בתוכניתם לחיי נצח: אכלו בהיגיון, המשיכו ללכת, המשיכו לסרוג. בלכת ידידים ותיקים עשו לכם ידידים חדשים. ותכננו עבודה ממריצה כה רבה, שפשוט לא יהיה לכם זמן למות.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
