טובות הנאה

לא יודע איך לא עשינו את זה עד היום, אבל באמת שהגיע הזמן להסביר לכם פעם אחת ולתמיד איך נוצרות כתבות נפלאות כמו זאת שבה אתם מעיינים ברגע זה ממש. ואני מתכוון לכל התהליך, מתחילתו ועד סופו, בלי להשמיט שום פרט. רגע, לאן אתם הולכים? זה לא יכאב, באמת. עניין של כמה מילים וזהו. הנה, תראו את האייטם הכביר הזה, עם כל האנשים המצוינים שהתקבצו פה כדי לכתוב על מכוניות, מהמסעירות שאפשר לקנות בכסף. וגם כמה שאי אפשר לקנות, אבל הייתם מוכנים לרצוח בשבילן. כתבת פאר, על מסלול מירוץ אמיתי — נו, כל הסיפור.

אז ככה. יושבים אצל מתי בדרום העיר על בירה, יום שישי אחר הצהריים. לאף אחד אין ממש חשק לעשות משהו, חוץ מלהזמין עוד בירה. טוב, לקיפניס יש חשק, אז הוא מזמין מנת קבנוס נוראית, עם בצל שרוף וממרח צהוב שנראה כמו משהו שהחתול השכונתי הקיא דקה קודם. בכל אופן, יושבים ככה, שותים עוד בירה, ומישהו זורק שהגיע הזמן לעשות משהו רציני לשם שינוי. כתבת רכב לדוגמה, אות ומופת ליצירי הכרומו ב־20 שקל האלה שקוראים לעצמם מגזיני רכב, עם "כל מה שרצית לדעת על מכונית הליסינג הבאה שלך, אבל לא היה לך את מי לשאול כי כולם התאבדו עשר דקות אחרי שהתחלת".

"אולי נעשה כתבה שמשווה בין מכוניות ספורטיביות, ובודקת מי הכי מגניבה ביחס לצ'ק שאתה צריך להשכיב על השולחן של איש מכירות עם יותר מדי ג'ל בשיער. כאילו, אולי ג'יפ לאדה ניבה, שעולה 5,000 שקל, יטחן רק קצת פחות ביעילות מריינג' רובר במיליון שקל את מעלה ביצים בהר הגברים? משהו צרכני, מועיל, שיכול לעזור לקוראים שלנו אפילו יותר מבחורות עירומות". לא זוכר מי אמר את זה, אבל כולם הנהנו כאילו זה אחלה רעיון.

בשבוע שלאחר המפגש צלצל הטלפון בביתם של עשרה גברים ואלי פנגס. בצידו השני של הקו ארב קול מסתורי שנשמע כמו איציק שאשו, שביקש מכולם לגשת לאחת מסוכנויות הרכב ולאסוף לעצמם מכונית ספורט כלשהי. "הוראות מדויקות יגיעו בהמשך", המשיך הקול בנימה שלא הותירה מקום לספק: אין לו, לשאשו, שום מושג איזה הוראות ומה יהיה בהמשך.

מכיר פרארי?

טוב, האמת היא שבשלב הזה העסק כבר היה די מסודר. זוכרים את הרעיון המצוין של של השוואת מכוניות ספורט במחירים שונים, כדי לראות מי מביאה את היחס הכי טוב של פאן לשקל? אז הנה, בתום שבוע וקצת של קדם־הפקה התייצבו הגברים ופנגס מול צי הרכב הבא: סובארו אימפרזה STI, מיצובישי לאנסר Evo9, פולקסווגן גולף GTI ופולקסווגן פולו GTI, סיטרואן C2 VTS, שתי מכוניות מוכנות למירוצי ראלי, פרארי 360 ספיידר, סוזוקי DRZ400 חוקי לכביש (זה אופנוע), ו־KTM לא חוקי למירוצי סופר מוטו (זה גם אופנוע). כלומר, לא רק שנעשה ניסיון אמיתי לקחת את העסק ברצינות: אפילו השתדלנו שלא כל המכוניות יהיו נורא יקרות.

אוקיי, הפרארי די יקרה, זה נכון. אם היא היתה נמכרת בארץ, אפשר להמר על משהו כמו מיליון וחצי שקל. מצד שני, עם 400 כ"ס, זינוק מ־0 ל־100 ב־4.5 שניות ומהירות מרבית של 300 קמ"ש, מותר לה. האמת, גם הסובארו STI והמיצובישי Evo9 לא ממש זולות. משהו כמו 300 אלף לכל אחת משתי מפלצות הבערך־280 כ"ס האלה, זינוק ל־100 בחמש וחצי שניות, ומהירות של 250 קמ"ש די בקלות.

אבל כדי להיות קצת יותר עממיים, באמת שלקחנו גם מכוניות נורא זולות. למשל הגולף GTI, שעולה משהו כמו רבע מיליון כולה. אה, והיא גם היתה הכלי היחיד עם גיר אוטומטי. מצד שני, זה גיר DSG (אל תשאלו למה, לא כדאי לכם) רובוטי, שזה אומר שהוא מתנהג כמו גיר ידני, רק שאין צורך לדרוך על דוושה עם רגל שמאל. משהו כזה.

והיו גם שתי מכוניות ממש־ממש זולות. הכי זולה היא הסיטרואן, עם מנוע 1.6 ליטר, גיר ידני ו־200 קמ"ש — שלכם תמורת 114 אלף, ותקבלו עודף לחצי מנה סביח. קצת יותר יקרה היא הפולו GTI, יוצא 155 אלף. מנוע 1.8 ליטר, 150 כ"ס, קצת יותר משמונה שניות ל־100 ומעל 210 קמ"ש. על האופנועים אני לא רוצה לדבר בינתיים. הסברים יגיעו בהמשך.

עכשיו, היה ברור לכולם שאם אנחנו יוצאים לכביש עם המכוניות האלה, שלכל אחת מהן יש פוטנציאל לחרוך את דלתות ימין־שמאל של המאזדות־ליסינג שמשייטות בדרך מקומברס לאינטל, זה לא ייגמר טוב. תאונות מילא, גם עם אשפוז בבית חולים לחודש־חודשיים אפשר להסתדר. אבל לא נעים מהיבואנים, שילכו אחר כך ויתלכלכו על הנהגים הגרועים האלה של העאלק־מגזין־גברים. חוץ מזה, עוד לפני שהתנענו אפילו מכונית אחת, התחילו לרוץ הימורים פראיים על כמה זמן תחזיק מכונית, לא משנה איזה, בידיים של רם גלבוע לפני שהיא חוטפת קטנה מעמוד גלמוד ורזה בצומת השלום. בצעד נדיר וחד פעמי של אחריות, החלטנו שעל הכביש אנחנו לא משתוללים. אז איפה כן? או, טוב ששאלתם.

לא בטוח שאתם יודעים, אבל ממש מתחת לאף שלכם — טוב, לא ממש מתחת לאף אם אתם תל אביבים, אבל כן מתחת לאף אם אתם נגיד גרים בטירה שבמשולש — התרומם מסלול מירוץ. ולא סתם חארטה, לא מגרש חנייה גדול בקניון הקרוב למקום מגוריכם, ולא רחוב הרייסים ההוא בראשון לציון. אנחנו מדברים כאן על מסלול ממש, כזה שעשו לו תשתית ושמו עליו שתי שכבות אספלט, הכנה לעמודי תאורה ואפילו אבני שפה באדום־לבן מגניב כזה. זאת אומרת, אם עדיין לא הבנתם, מסלול־מסלול, עם ישורת (לא ארוכה, שמאפשרת להגיע עד 100 קמ"ש), פניות ברדיוסים שונים ומהירויות שנגזרות מכך — איטיות ב־30, מהירות ב־90.

את המסלול הזה ארגנו לנו שני בחורים נחמדים, שבזמנם החופשי משמשים גם כבעלים החוקיים של בית ספר לנהיגה ממש־מתקדמת. לאחד קוראים און יעקבסון והוא חייב לי חמש מאיות שנייה. לשני קוראים ליאור לוי. שניהם, אגב, נוהגים לא רע. שניהם, אגב, דואגים בזמנם הפנוי לשפר את היכולת של נהגי המירוץ המהירים ביותר בישראל. ושניהם, אגב, די מבואסים עכשיו, כי המסלול ההוא כבר איננו (לסיבות ולנסיבות, ר' מסגרת. רמז: זאת שמופיעה בה המילה "קינה").

עד כאן ההקדמה, ומכאן לעיקר — שיהיה הרבה יותר קצר. אחרי קצת הבהרות על מה מותר ומה אסור (אסור לעקוף, מותר לאותת, ובעיקר צריך לפנות מקום למי שמהיר ממך. שמעת, פרדר?), עלו ראשונים על המסלול צמד חוליגנים עם קסדות וכפפות ומגפיים כבדים בטענה המופרכת ש"עכשיו הוא עוד נקי, לפני שהתחלתם להתיז עליו אבנים קטנות שבגללן אנחנו עלולים להתרסק". כאילו, לא ברור שתתרסקו בסוף בכל מקרה?

על כל פנים, שני האופנוענים עלו ונתנו גז. מבחוץ, עם עוד קפה שחור קטן, זה לא נראה מרשים במיוחד. אפילו די מזוויע, כולל הקטע של ההתרסקות הבלתי נמנעת. נכון, זמן ההקפה היה מהיר בטירוף, מהיר גם מזה של הפרארי ומפלצות הראלי, אבל למי אכפת. הרוכבים ירדו והלכו ליילל בצד על אפליה, ושאר המשתתפים ניגשו לאסוף מפתחות למכוניות. בעצם, "ניגשו לאסוף" לא עושה חסד עם המהומה בסדר גודל של בריחה מפיגוע רדיואקטיבי שהיתה שם, אבל בסופו של דבר כולם נכנסו למכוניות, התניעו ונתנו גז. רק להזכיר, לפני שיהיה מאוחר, שהמטרה היתה להכתיר את המכונית הכי כיפית. וזאת גם היתה הפעם האחרונה שמישהו הזכיר כתבה כלשהי.

אתם יודעים איך זה. מה שקרה בשעות הבאות עד החושך, וגם אחרי, היה סוג של אורגיה באוקטן גבוה, אם לנסות ולהשתמש בקלישאות המוכרות והנאלחות של מדורי הספורט. זה לא היה שונה בהרבה מלשחרר לחופשי חיילי פלוגת מילואים אחרי שבועיים בט"ש בצפון, בחורף, ישר למסיבה השנתית של איגוד הזונות ההולנדי.

פרק הזמן המרבי שמכונית עמדה במקום — טוב, חוץ מהסיטרואן והפולו החלשות יחסית — עמד על שתי עשיריות השנייה. תחשבו על מנועים צורחים בסל"ד מקסימלי, צמיגים צווחים תוך שהם מתקלפים משאריות גומי, בלמים גונחים וגלגלי שיניים חורקים. ריחות של קלאץ' חרוך, בנזין שרוף. רבאק, אחרי שעתיים החלה שכבת האספלט החדשה להתפורר, אחרי ארבע שעות אף אחד כבר לא דיבר עברית, רק עשה תנועות מוזרות עם הידיים והרגליים. ומי הכי שווה ביחס למחיר? תעשו לי טובה. פעולת החשיבה ההגיונית שמישהו עוד הצליח לגייס בשלב הזה היתה "מתי לעזאזל יגיעו כבר הסנדוויצ'ים, כי תכף אני לועס את הקפיץ האחורי של הסובארו".

הפינה לשיפוטי

בסדר, אם זה באמת מעניין אתכם אז בואו נראה. הסיטרואן הכי חלשה, והכי פחות מגניבה. היא גם נורא זולה, ובכלל לא רעה, אבל ההגה לא משהו. מצד שני יש לה דווקא אחלה ברקסים, והיא נראית חמודה כזאת, במיוחד באדום. אם נראה כוסית נוהגת בה, נחשוב שזה די מגניב. אם נראה גבר נוהג בה, נחשוב שקוראים לו הראל סקעת.

אחריה באה הפולו. יותר מנוע, יותר אקשן, יותר נחמדה, אבל לא מעניינת. האמת, הכי קל לנהוג בה ולא לעשות שטויות, גם בזכות האלקטרוניקה המתוחכמת. בגלל זה בחרנו בה כמכונית ההשוואה, לבדוק מי הכי מהיר מבין משתתפי הגנג־בנג. אבל גם היא לא ממש עניין לגברים, לפחות לא מהסוג שלא משתגע על חולצות פרחוניות.

שלישית מהסוף — וכמו שאומרים מלקקי תחת מקצועיים: "רק בגלל שהמתחרות כאלה טובות" — גמרה הגולף GTI. בגירסה האחרונה שלה היא ממש־ממש אחלה אוטו, כיף של דבר, עם גיר אוטומטי בן זונה וצליל מעולה ואחלה פוזה. היינו לוקחים אותה הביתה ברצון. אבל יש יותר מגניבות.

הפרארי למשל. הופעת אורח, נכון, ובעל המכונית דווקא התעקש להיות בסביבה במין קטע כזה של שליטה. כאילו, מה כבר היינו עושים לה? אפשר לחשוב. שום דבר חוץ מצריחות הצמיגים הרגילות והחלפות ההילוכים המנדטוריות ב־8,500 סל"ד. אבל אנחנו, זאת אומרת הגברים שבינינו, לא ממש אוהבים גג נפתח. על הטיילת במונטה קרלו, מילא. מאחורי ניידת של משטרת התנועה על כביש הערבה ב־100 ב־ד־י־ו־ק, גם מילא. אבל לא על המסלול הצפוף הזה. כאן זה מגרש המשחקים של הארבע־על־ארבע היפניות. של רפליקות ראלי מטורפות, שנותנות לך בעיטה בתחת בדחף מלא, ובעצם שואלות אותך אם לא הגיע הזמן לתת קצת גז, במקום המזמוזים הפחדניים האלה.

אז מי לוקחת? תלוי את מי שואלים. בגדול, ההעדפה תלויה בצורת הנהיגה. מי שאוהב לקחת מכונית ולתת לה בעיטה אחת מכוונת היטב בראש, ואז לסובב לה את הצוואר ב־90 מעלות, למשוך לה בשיער ולבקש ממנה לענות, כאן ועכשיו, מי הבוס — יאהב יותר את הסובארו. מכונית פראית יותר, עם הגה שלא ממש יודע מה רוצים ממנו אבל חתיכת פוש מטורף תחת דחף מלא, שאי אפשר לא להתאהב בו.

מי שמעדיף לתת למכונית לזרום יותר, לכוון אותה למטרה ולתת לה לעשות את העבודה עם אחיזת כביש פנטסטית, המון רגש בידיים ובתחת על מה קורה בדיוק עכשיו ואפילו מה יקרה עוד מעט — יעדיף את המיצובישי. זאת גם הסיבה לכך שה־Evo9 יותר מהירה במסלול מה־STI, בעיקר כשיש בו כל כך הרבה פניות וכל כך הרבה הזדמנויות להחלקה של האף. הסובארו אוהבת לעשות את זה, המיצובישי בקושי מכירה את הבעיה.

עכשיו אתם יכולים לקרוא במסגרות האלה שמפוזרות כאן בצדדים על הבחירות של הנהגים האחרים, אבל בואו נהיה כנים: אין להם מושג מהחיים שלהם.

מהיר וממש עצבני

בסוף נכנסנו למכוניות כדי לראות מי הכי מהיר. לא כי זה חשוב, אלא כי אנחנו זכרים עם אגו בקוטר של פלנטה ממוצעת. כדי לחשב את מהירות כל אחת משתי ההקפות שעשה כל אחד מאיתנו, השתמשנו במערכת מדידת זמנים משוכללת מתוצרת נוקיה 6230. ואנחנו שוקלים להציע את הפטנט — "תראו מה זה, אני יכול גם למדוד זמנים וגם להסביר למה אני מגיע נורא מאוחר הביתה" — למנהלי מירוצי 24 השעות של לה־מאנס ואינדיאנאפוליס 500. התוצאות למטה, אם זה מעניין אתכם.

ואם גם זה מעניין אתכם — ערן זעירא, גידי פרדר ואון יעקבסון הם היחידים שנהגו מהר יותר בהקפה הראשונה מהשתיים. רם גלבוע, לעומת זאת, קבע שתי הקפות הכי קרובות אחת לשנייה, הפרש של שמונה מאיות בלבד. ליאור נעמן קבע את שתי ההקפות הכי רחוקות אחת מהשנייה, הפרש של 87 מאיות. ואני, ברשותכם, אלך לאסוף עכשיו את שיירי הכבוד העצמי שלי שמרוחים אי שם באזור טירה, על אספלט עם המון סימני צמיגים. חמש מאיות השנייה. בטלפון סלולרי. רמאים.

בכל מקרה, הנה זה במספרים:

און יעקבסון, נהג מירוצים מקצועי: 59:67

הלל פוסק, נהג מירוצים אף יותר מקצועי: 59:72

אלי פנגס, רוכב מקצועי ונקבה: 59:93

ליאור נעמן, עורך "בלייזר" ואחד שמשלם לי אז לא משנה: 1:00:70

גידי פרדר, מיתוס בקרב גברים שלובשים מעילי עור: 1:00:77

תומר שפלר, בן דוד של מישהו: 1:01:15

אביעד אברהמי, אלוף הארץ בסופר מוטו: 1:01:32

ערן זעירא, אלוף מרכז תל אביב הלא רשמי בגרנד טוריסמו: 1:01:84

יאיר שפלר, גם בן דוד של מישהו: 1:02:74

רם גלבוע, מקריח: 1:03:71

איציק שאשו, לא אשכנזי ולא מהיר: 1:08:70