כנסו, כנסו וכך לא תיחשפו

גולש מכובד, רוני, הכי טוב, אודי, שאול, גב' ברוניה מנתניה, אלמוני, רפי מטורפי, ואפילו בוראט הם חלק מהמגיבים האנונימיים לדיווח על פסק הדין החדש שניתן השבוע על ידי השופט יצחק עמית מבית המשפט המחוזי בחיפה, בתביעה של רמי מור נגד ynet ו-013 ברק.

השופט קבע עקרונות חדשים לחשיפת שמותיהם של גולשים במסגרת תביעה אזרחית. פסק הדין משנה את העיקרון שנקבע בפסק הדין המרכזי הקודם בעניין זה, שניתן בפברואר 2006 על ידי השופטת מיכל אגמון-גונן, בבית משפט

השלום בירושלים (השופטת קודמה בשבוע שעבר לבית המשפט המחוזי), בעניין פלונית נגד בזק בינלאומי.

חשבו פעמיים לפני שתנצלו את האנונימיות לרעה

מאחר שפסק הדין החדש ניתן בערכאה גבוהה יותר, הוא מחייב את בתי משפט השלום, כל עוד בית המשפט העליון או המחוקק לא אמרו את דברם בסוגיה. פסק הדין קובע מבחן מהותי – מתי יש לחשוף את הגולשים ומתי לא – ובכך הוריד את הרף לעומת הילכת פלונית. 

מצד שני, השופט העלה את הרף חזרה על-ידי קביעת שורת ערובות פרוצדורליות חשובות שנועדו לסכל תביעות-סרק. התוצאה: אפשר ומותר להיות טוקבקיסט אנונימי, אבל מי שמתכוון לנצל את האנונימיות לרעה, שיחשוב פעמיים.  

סיפור הסכסוך ופסק הדין דווח כאן. השאלה העקרונית, מתי יש לחשוף את שמות הגולשים האנונימיים, נותרת בעינה, ממתינה לבית המשפט העליון.

פסק דין זהיר

ההכרעה בסוגיה מאלצת את בתי המשפט לעסוק בשאלה מורכבת: עיצוב כללים משפטיים בסביבה טכנולוגית דינמית, בעלת מאפיינים ייחודיים.

פסק הדין של השופט עמית זהיר ומנסה לאזן בין כל השיקולים. מצד אחד, זכותו הלגיטימית של אדם לשמו הטוב, וזכות התביעה שנלווית לכך כדי לאכוף את הזכות במקרה שנפגעה. מצד שני, זכותם של הגולשים

להישאר אנונימיים.

האנונימיות אינה מובנת מאליה. היא אינה מעוגנת במפורש באף חוק, אם כי נזכרת בעקיפין בתזכיר חוק מסחר אלקטרוני שפירסם משרד המשפטים לפני כשנתיים, כלומר טיוטה להצעת חוק, ומאז לא התקדם הטיפול בהצעה.

הצעת החוק של ח"כ ישראל חסון מציעה לקבוע את ההפך, ופוגעת בפרטיות ובחופש הביטוי במידה שעולה על הנדרש. ראוי לעגן את האנונימיות כזכות יסוד הן בגדר חופש הביטוי והן – וכאן ראוי היה לעגן את הדברים בצורה מפורשת עוד יותר – בזכות היסוד החוקתית לפרטיות.

יתרונות האנונימיות 

לאנונימיות יש מחיר: יש מי שמנצלים אותה לרעה. אבל יש לה יתרונות עצומים. היא מאפשרת למי שחושש להתבטא – לומר את אשר על ליבו, לטובתו ולטובת כולנו. למשל, העובד שמבקש לחשוף שחיתות של המעסיק. האנונימיות מאפשרת לאנשים להשתתף בשיח הציבורי מאחורי מסך: לא משנה מה גילך, מהיכן את, מה עיסוקך, הרקע החברתי, כלכלי, דתי, לאומי או כל נתון אחר.

העמדה נבחנת לגופה, ולא לגוף הדובר/ת. האנונימיות מאפשרת לשים מסיכה ולהביע עמדה חריגה בסביבה בה נמצא הדובר. למשל סטודנט שרוצה להתבטא דווקא נגד שביתת הסטודנטים, אבל חושש מתגובת חבריו השובתים, או אישה חרדית שרוצה למחות על מעמדן של נשים בחברה החרדית. 

המבחן המשפטי לחשיפה 

השופט עמית קובע שורת מבחנים: מתי יש להסיר את מעטה המסתורין מהגולשים ומתי לא: רק כאשר התביעה מוגשת בתום לב, והתובע מראה שסיכוייו לזכות גבוהים. עוד גורמם שיש לשקול הם עוצמת הביטוי, זהות

התובע (אם הוא איש ציבור), ההקשר (ביטוי משמיץ בפורום שקללות מקובלות בו אינו כה חמור מאותו ביטוי בפורום מהוגן ומנומס), וגם הלשון: אם כתבתם בשגיאות כתיב, בית המשפט ייחס לכך פחות משקל מאשר להשמצה רהוטה.

צירוף השיקולים משאיר שיקול דעת רחב לבית המשפט וגמישות שמאפשרים התייחסות לנסיבות כל מקרה ומקרה. הצד השני של גמישות הוא אי-ודאות לגולשים. החשש הוא שהגמישות תגרור אפקט מצנן: גולשים יימנעו מביטוי לגיטימי מחשש שיימצאו את עצמם מסובכים בתביעות. 

למנוע התנכלויות

בית המשפט הוסיף שורה של דרישות טכניות של סדרי דין, שיש להן מטרה מהותית, והיא לוודא שהתובע לא מבקש לחשוף את שם הגולשים האנונימיים משיקולים זרים.

החשש כאן הוא שיהיו תובעים שיבקשו את חשיפת הזהות של הגולשים רק כדי לדעת במי מדובר, וכדי להתנכל להם, ולא כדי לממש את זכותם ולתבוע אותם. למשל, מעסיק שחושד שתגובה ארסית כנגדו באה מעובד שלו, או מרצה שחושדת שהתגובה העוינת היא של סטודנט מתוסכל. חשיפת הזהות תפגע בפרטיות הגולשים ובחופש הביטוי בכלל. 

הדרישות הטכניות נועדו להבטיח שזה לא יקרה. דווקא כאן, החידוש בפסק הדין משמעותי יותר בעיניי. זו דוגמה ליצירתיות ברוכה של שופטים. בית המשפט צריך להשתכנע שהתובע מיצה את האפשרויות לגלות לבד מי המשמיץ, באופן חוקי כמובן.

התובע צריך לפרסם את בקשתו בפורום שבו מדובר ולפנות לגולש. אבל, חשוב מזה: את הבקשה לחשיפת זהות צריך ללוות בהגשת התביעה העיקרית. בנוסף, חשיפת הזהות תיעשה בשלבים. תחילה, הפרטים יימסרו לבית המשפט בלבד. בית המשפט יתווך בין התובע לנתבע: אם לנתבע יהיה הסבר משכנע, הוא יישאר אנונימי. ועוד מחסום משמעותי: העלויות של התהליך כולו ישולמו על ידי התובע. 

אני סבור שדווקא החסמים הפרוצדורליים יסננו טוב יותר בין תובעי-סרק לבין תובעי-אמת. העלויות יגרמו להם לכלכל את צעדיהם מראש, להעריך את סיכוייהם, ולצמצם את התביעות המיותרות. אבל, גם הגולשים צריכים להיזהר: מי שגולשת בשתיים בלילה מהמחשב האישי שלה, בבית, ומסתתרת מאחורי הכינוי "נינט", צריכה לדעת שהיא לא שולטתתתת, וקל מאוד לחשוף אותה. האנונימיות היא במידה רבה אשליה.

גירסה מפורטת יותר של פרשנות זו מתפרסמת במקביל בבלוג המרצים למשפטים של אוניברסיטת חיפה.

מרושתים - לבלוג המלא

ד"ר מיכאל בירנהק הוא מרצה בכיר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, ומנהל (במשותף) של המרכז למשפט וטכנולוגיה. לביוגרפיה. קטע זה מופץ לפי רישיון שימוש Creative Commons דרישת ייחוס-שימוש לא מסחרי 2.5 ישראל.