"התינוק נפלא, אבל בדרך איבדתי את אשתי"
ברגע אחד חיינו משתנים ללא היכר: אנו משתעבדים לסדר יום חדש ובלתי נגמר, מחוייבים ללמוד במהירות את המטלות והתפקידים שנוספו כהורים, וזאת מבלי שעברנו חפיפה מסודרת, מבלי שקיבלנו דף הוראות מפורט וכמובן - ללא כל אפשרות להסיר את מועמדותנו מהמשרה הרמה
ברגע אחד חיינו משתנים ללא היכר: אנו משתעבדים לסדר יום חדש ובלתי נגמר, מחוייבים ללמוד במהירות את המטלות והתפקידים שנוספו כהורים, וזאת מבלי שעברנו חפיפה מסודרת, מבלי שקיבלנו דף הוראות מפורט וכמובן ללא כל אפשרות להסיר את מועמדותנו מהמשרה הרמה.
עד מהרה אנו חשים היטב את כובד האחריות, ואיתה את העייפות הפיזית והרגשית הבלתי נמנעת.
יואב ושירה התקשרו לקבוע פגישה דחופה לטיפול זוגי, אבל בכל פעם שקבענו פגישה היא בוטלה בהתראה קצרה – פעם לילד בקעו שיניים, פעם הבייביסיטר לא יכלה להגיע, פעם אחרת הם היו אחרי מספר לילות בהם בילו בנסיונות להרדים את הפעוט ללא הצלחה – "אז אולי בכל זאת שיבוא איתנו, הוא כבר ישחק במשהו ולא יפריע...."
ובאמת למה לא תמהתי, הרי אם חייכם סובבים סביבו, מדוע ייפקד מקומו מהטיפול הזוגי?
בסופו של דבר פגשתי זוג צעיר מותש, כועס ומאוכזב, הורים לילד מקסים בן כשנה. השנה מאז הלידה היתה הקשה בחייהם, על אף שרצו בהריון, חיכו ציפו והתכוננו לו, המציאות היתה מורכבת ועלתה על כל דימיון ופנטזיה שהיו להם.
למעשה, הפנייה לייעוץ היתה מבחינתם המוצא האחרון - שניהם הרגישו שקיבלו ילד, אבל הפסידו זה את זה, ולכן ביקשו להשיב לעצמם את הזוגיות שאבדה, את תחושת ה"ביחד", השותפות שמעבר לחלוקת המשימות ועבודות הבית הבלתי מסתיימות.
לא היה צריך לחכות הרבה כדי שטענות הדדיות יושלכו זה לעבר זה: "אתה לא מספיק מעריך את המאמץ והקושי בלתפקד כאמא במשרה מלאה", "גם כשמבקשים ממך עזרה או השתתפות אתה דוחה ומתחמק, נשאר בעבודה עד שעות מאוחרות, וכשאתה סוף סוף מגיע אתה תקוע מול המחשב או ערוץ הספורט". "אתה בא בטענות, אבל לא באמת אכפת לך ממני, וזה שאתה קם פעמיים בלילה זה עדין לא הופך אותך לאב השנה" – התלוננה שירה.
"את לא רואה אותי, אין לך זמן אליי"
יואב מצידו לא נשאר חייב: "קיבלתי ילד נפלא, אבל בדרך איבדתי את אשתי. מאז שהילד נולד אני נעלמתי לך, את לא רואה אותי, אין לך זמן אליי, הכל סובב אך ורק סביב הילד. את לחוצה מדי, לא סומכת עלי, מלאת ביקורת כשאני מטפל בילד. על יחסי מין בכלל אין מה לדבר – הם הפסיקו לעניין אותך, נדמה שאת עושה טובה בכל פעם שאת כבר משתפת פעולה".
גוזל את מלוא תשומת הלב, האנרגיה, והכוחות (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
הקשיים והטענות שהעלו שירה ויואב מוכרים לנו היטב, מזוגות רבים שעוברים משבר זוגי במהלך השנה הראשונה להולדת הילד הראשון (לעיתים המשבר מופיע דווקא בילד השני).
השינוי הדרמטי שהתחולל בחייהם מחייב תהליך הסתגלות מהיר וחיפוש אחר איזון מחודש ושונה מזה שהיה קודם ללידה. הגוזל חסר הישע שמצטרף למשפחה כשמו כן הוא: גוזל את מלוא תשומת הלב, האנרגיה, והכוחות. הוא מכניס מידה רבה של מתח לחץ וחרדה לחיים.
הזוגיות, שקודם היתה הבסיס לקשר, נדחקת לתחתית סולם העדיפויות, ולפניה משתרך תור ארוך ומייגע של "צריך", "חייב", "מיידי" - הכל על פי תכתיבי הרך הנולד.
עומס אינסופי שלעיתים קרובות מתפרץ
העייפות, השחיקה מהטיפול האינסופי בתינוק, העול הרגשי, הניסיון למלא עוד תפקידים בבית, במקום העבודה, המחויבויות החברתיות והמשפחתיות - כל אלו יוצרים עומס אינסופי שלעיתים קרובות מתפרץ דווקא במקום בו אנו מרגישים בטוחים ביותר – בקשר הזוגי. דווקא במקום בו התחושה ששום דבר רע לא יכול לקרות (הרי אנחנו למרות הכל מאוד אוהבים ומחויבים זה לזה), דווקא שם אנו עלולים לשלם מחיר יקר על השינוי, גם אם הוא היה רצוי ומיוחל.
חלק מהזוגות מצליחים לאחר תקופה להסתגל למציאות החדשה, להרגיש מיומנים יותר בתפקיד ההורי, לשוב לשגרת חיים קבועה עד כמה שניתן, לחזור לפעילות מחוץ לבית, לקשרים חברתיים ואף ליהנות מהקשר הזוגי ולמצוא לעצמם זמן ומקום.
אבל בקרב זוגות רבים קיים קושי להחזיר לקשר את הרומנטיקה, האינטימיות הרגשית והמינית, את התשוקה והספונטניות. עד מהרה הם מגלים להפתעתם שלא לעולם חוסן, והזוגיות מתקשה לשרוד לאורך תקופה אם חסרים בה "חומרי תבערה".
חלק עיקרי בתהליך הטיפול הזוגי של יואב ושירה התמקד במודעות לצרכים הזוגיים, כמו גם לצרכים האישיים של כל אחד מהם. הם שבו ונזכרו בתקופה שקדמה להורות בה היו "רק" זוג אוהבים. לימים שהרגישו במשיכה הדדית ודאגו להפגין זאת, הפתיעו זה את זה, הרבו לצאת ולבלות ביחד. יואב דיבר על ההופעה החיצונית, שהיתה מאוד חשובה לשירה עד הלידה. הטרנינגים הבלויים של שירה היו בעבר שמורים רק לעבודות הבית, בעוד שעכשיו הפכו ל"לבוש הרשמי" היומיומי.
שירה נזכרה ביואב, שהיה עסוק בלהצחיק להחמיא, לחזר ולפרגן, אבל נעשה ביקורתי, תובעני, ומצא במחשב עיר מקלט לענייני עבודה וסיפוק מיני.
עבודה על התקרבות מחודשת וחיזוק הקשר
הטיפול התמקד בעבודה על ההתקרבות המחודשת וחיזוק הקשר מתוך מודעות והבנה לצרכים ולרצונות של כל אחד מהם. שירה ויואב למדו לצמצם את רגשות האשמה ביחס להורות ולהרגיש נוח וטוב עם ההחלטה לצאת לבלות ערב מחוץ לבית, לצאת לסופשבוע יחד ולהשאיר את הילד אצל הסבים והסבתות.
יואב הבין שההימנעות של שירה מסקס אינה מכוונת נגדו ואינה דרך לדחותו. הוא למד לחזר, להתקרב, להקשיב ולתת לשירה הרגשה שהיא אהובה ונחשקת מבלי שהיא מיד תפרש זאת כתביעה ליחסי מין ותגיב בכעס. שירה, מצידה, למדה להכיר בשינויים הגופניים שעברה ולהתחבר לגופה מחדש. היא הצליחה לתפוס עצמה לא רק כאמא במשרה מלאה, אלא גם כאשה, כבת זוג נשית ומינית. היא החלה להבחין ולפנות מקום גם לצרכים שלה עצמה ולמדה למצוא דרך למלא מצברים – חוג פילאטיס פעמיים בשבוע, יציאה מידי פעם עם חברות, או סתם מנוחה עם ספר – בלי לחשוש מפני הזנחת התפקיד האמהי שלה.
יואב הרגיש פחות ופחות צורך למצוא דרכי מילוט מהזוגיות, ההתקרבות ביניהם הובילה לצמצום השעות מול המחשב והרצון להסתגר עם עצמו.
עם התקדמות התהליך, שירה יואב למדו לנהל דיאלוג על הצרכים שלהם מבלי להרגיש כקרבנות זה של זה. הם למדו לסמוך ולהיתמך מבלי שהתנהגויות אלו יתפרשו כסוג של ביקורת או פגיעה.
לאחר תקופה לא ארוכה הם הרגישו שהם שוב מסוגלים למצוא איזון מתאים וטוב יותר בין הלחצים ומחויבויות היומיום לבין הצרכים האישיים והזוגיים שלהם. שניהם החלו להרגיש בצורך ההדדי בקירבה פיזית, מינית ורגשית. למעשה, הם למדו להיעזר במקום להחליש ולפגוע זה בזה.
הטיפול הסתיים בשלב זה, כשבפגישה האחרונה, שהתקיימה בסמיכות ליום הנישואים שלהם, הפתיעה שירה את יואב והזמינה צימר לסוף שבוע משותף של רומנטיקה זוגית - ובמקביל הציעה סוף שבוע מהנה של סבתאוּת להוריה, שנותרו עם הפעוט.
- ד"ר גלית לזר היא מטפלת זוגית ומשפחתית, מנהלת מכון איזונים
