אני מוכרחה לרכוב עד סוף האהבה
כששואלים אותי מה יש בך שתפס אותי פתאום ככה באמצע החיים, אחרי שכבר שנתיים אף גבר לא הצליח לגרום לי להניד עפעף, אני קצת שותקת. ומתחילה לחשוב על סדרי החיים, על הסדר של האהבה, על הריצה שלי ועל המרחק. וכמה זה לא הוגן שעד שאני מוצאת מישהו שהייתי רוצה לרוץ איתו, הוא לא רוצה לרוץ איתי עד קצה המסלול. לכל היותר קצת לרכוב
זה התחיל מקשר קליל, חברי רכיבה. היינו עומדים בתחילת המסלול, אתה היית מחייך אלי מתחת לקסדה, קורא "מוכנה?" ודוהר קדימה. אני הייתי רוכבת מאחוריך, מביטה בגבך, מאיצה קצב רכיבתי בתקווה להדביק אותך ולרכוב לצידך.
אתה עיוור. אולי כלל אינך חושק בי
כמה התאפקתי, הבטתי בך מרחוק ברכיבתך, וכשהיית עוצר לצדי ומזהיר מהירידה הייתי משננת שפתיך בעל פה, מדמיינת את עצמי מביאה לך כוס מים למיטה, אוהבת. אבל אתה עיוור. אולי כלל אינך חושק בי, כלל אינך מסתכל. אני מהצד משננת אותך, עדינות תנועותיך, זיק בעיניך, שתיקותיך כפסים דקיקים שוברות משהו בתוכי המייחל לקולך. אני מדמיינת מגע ידך מלטפת לחיי, לוחש באוזניי, קורא בשמי, מתכוון אלי. משטה בעצמי אהבה.
כל אחד אחר היה בא. אני במכנסיים קצרים מחזיקה את האופניים שלך, הולכת אחריך בשביל, נושכת שפתיים, לחוצה. אתה קושר את הזוג הראשון למכונית, מפנה אלי חיוך – "אימון טוב היה לנו היום". אני נושמת עמוק וסופרת בלב עד חמש, מסיטה קווצת שיער מעיניי ומזמינה אותך לגלידה.
כל אחד אחר היה בא. במכונית אני מתכווצת בכסא, רוצה להיעלם. מביטה החוצה, מרגישה שהרוח מנחמת אותי. דרך המראה אני מביטה בפניי, מיוסרות.
אתה אינך מביט בי, מדבר באוויר על עייפות מנטאלית. תל אביב עוברת על פניי ואני עוברת על פנייך, וכל אחד אחר היה בא.
אני צוללת פנימה ונחה בך, אתה לא מרגיש
אתה לא הגבר הראשון בחיי, אני יודעת. אבל אתה מסרב בקלילות. אני בן רגע מתפזרת כמו דף הנקרע לגזרים ועף ברוח, וכבר כתבתי לך בדפי מילות אהבה עדינה כזו, מהססת, שאינה בטוחה, רק אולי. איני יודעת, זה משהו בך, הליכותיך, קולך. אני צוללת פנימה ונחה בך, אתה לא מרגיש. כל כך רחוק, לא רומז דבר, לא שולח דקויות של חיבה שישוטו אלי, לא מבקש ממני דבר.
אתה לא כמו כולם, אבל עכשיו הייתי רוצה, סתם, משפט בנאלי רומנטי מהסס מתחמק. לא אכפת לי, זה מסלול הרכיבה שלך, אני זו ששטה אחריך.
בבית אני שוכבת פזורה על המיטה עם הרוח וחושבת, אני לא בשבילך. אתה לא בשבילי. אפשר להמשיך הלאה. אבל אני לא ממשיכה ממך, אני עדיין מסתכלת מהצד. מנסה להבין מה פספסתי, מה אני לא רואה, למה זה לא מתאים לדעתך, מה היית רוצה שאני לא. לא מספיק יפה או לא מספיק חכמה או לא מספיק טובה? אולי זה לא עניין של מכסה. ואם כך אז אני ודאי מחטיאה, וגם אתה עבורי ודאי לא מספיק. לא מספיק חכם או לא מספיק יפה או לא מספיק טוב.
כששואלים אותי מה יש בך שתפס אותי פתאום ככה באמצע החיים, אחרי שכבר שנתיים אף גבר לא הצליח לגרום לי להניד עפעף, אני קצת שותקת. ומתחילה לחשוב על סדרי החיים, על הסדר של האהבה, על הריצה שלי ועל המרחק. וכמה זה לא הוגן שעד שאני מוצאת מישהו שהייתי רוצה לרוץ איתו, הוא לא רוצה לרוץ איתי. כמה שזה לא הוגן, שאתה לא חושב עלי ולא משתוקק אלי ולא רוצה בי. וכמה הייתי רוצה ללכת איתך הביתה ולהיכנס איתך למיטה ולכבות את האור על כל שאר העולם.
גברים אחרים באים, ונופלים במקום החסר שלך
מי אתה בכלל? סתם אחד. מוזר. אי אפשר לדעת מה אתה חושב, ואולי אני טועה בך, אין בך כלום בשבילי. אנשים טועים כל הזמן, אתה יודע. ואם אתה לא רוצה אז אף אחד מאיתנו לא מפספס דבר, זה לא אמור לקרות, זה לא נכתב, או נכתב ולא התפרסם, נגנז מספר הגורלות? אני ואתה? כי היתה לי הרגשה. ומה זו בעצם ההרגשה הזו, כשחושבים על זה, אולי פשוט רצון נואש להרגיש משהו. במקרה היית שם. אני במקרה טעיתי דווקא בך, מכל השאר.
גברים אחרים באים, ונופלים במקום החסר שלך. אני כבר כועסת על עצמי. כל משפט מחמיא שמישהו אומר לי אני חושבת עליך, למה אתה לא רואה בי את כל המתיקות הנחמדות הסקסיות החוכמה השתיקה הכמיהה. למה אתה לא רואה. יש מסכים אפורים המכסים את עיניך. אני רצה מולך וקופצת, מדליקה ומכבה את האור, מדברת איתך על הרוח הנעימה מהים ועל תוכניות עסקיות ומסלולי רכיבה ועל מילים וספרים, ואתה מנעים מילים כמו מנגינה ולא רואה אותי. או רואה ולא רוצה.
מה אני יכולה לעשות? דבר. ללכת ממך. להפסיק רוחות מן הים, לחזור להיות עוד גרגר חול בין שאר הגרגירים. לא לדעת מה עוד היית אומר לי, איך היית מלטף, איך היית קורא בשמי. ודווקא אותך רציתי לשמוע, קורא לי. ורק אתה באמת קורא בשמי, לא מקצר, לא מעגל, לא משנה. קורא בשמי.
לפעמים אני מדמיינת שאתה קצת עייף ואני באה אליך למיטה. פנטזיות זורמות במשעולי צד ללא הפרעה, הנה אתה נצמד אלי, מצמיד שפתיך לשלי, מושך אותי מהאופנים אל שיחי הדרך. כמה פעמים נפלתי באמצע המסלול מהמחשבות האלה, למרות שהשביל היה חלק, ואתה היית עוצר את האופניים בחריקה ומביט בי, שואל מה קרה, קצת מופתע. ואני הייתי מגמגמת משהו במבוכה. מה יכולתי לומר לך? שדמיינתי איך אתה קורע ממני את בגדיי, מכלה בי תשוקתך?
מה אני יכולה לעשות? לומר לך שאני חושבת שאני יכולה לעשות אותך מאושר? באמת מאושר, על כל גווניו של האושר. לומר לך שאני חושבת שאתה טועה, שאתה לא רואה? מה זה אומר עליך שאתה לא רוצה? מה זה אומר עלי שאני קצת לא מוותרת, ועדיין מקווה. חובשת את הלב, כל פעם מחדש, מנערת את שמך מגג מחשבותיי, מנהלת עם עצמי מונולוגים מפרכים על אהבה וחושבת - הלוואי ויכולתי לנהל עם עצמי שיחה כשאני בת 70, כי היום אני באמת לא מבינה, ובאמת לא יודעת, וכנראה קצת טיפשה.
כן, אני חייבת לומר שבימים אלה אתה גורם לי להיראות די רע. באדישות הזו שלך, בדחייה שלך. כולם חושבים שאתה מוזר. אני אומרת להם שזה שאתה לא רוצה בי עדיין לא עושה אותך מוזר. אבל אתה באמת מוזר, תגיד לי למה לא? כשאני תוהה עליך, אפילו מרחוק, זה אומר שאיזה אור נדלק בעולם, זרקור אצטדיונים מלמעלה ממקד אלומות אור על שמך, לדקות הסופרות מחשבותיי עליך, תהיות על תהיות, שזורמות כבר די בעצלתיים באפיק נחל רדוד ומדדה, שכולו מוקדש לך.
אני אפקח עיניי ויעמוד שם גבר אחר
מחר זה יעבור. אני אפקח עיניי ויעמוד שם גבר אחר. גבוה או נמוך, כהה או בהיר, שיחייך ויגיש לי בקלות את חייו בשתי ידיו כדי שאקדשם, ואני אקח. אולי באת להזכיר לי שאני יכולה להתאהב, בקלות, כמו לא היו סערות בעולם, להיסחף כמו עלה ברוח, ללכת ימים עם חיוך דבילי ולהאמין שבא האחד. אולי באת להזכיר לי שיש מקום להשתעשע במחשבות, אולי באת לחזק אמונה. כי שוב מראים לי מלמעלה שמעטים הדברים שמלמעלה בוחרים לקדש, וכאן, מה שנראה בעינינו חשוב מכל, הוא סתם, תזזית אבק של הימים הארוכים לנו מדי. אולי עוד יש לך בחירה, אני לא יודעת. ואולי בסוף תישאר כמה דפים שמורים בתיקייה, שיום אחד אקח ואשנה את השם למעלה ואפרסם כעוד סיפור אהבה. ואז אולי אודה לך, שהיית לי כהשראה.
אתה לא יודע, אבל יכולתי לאהוב אותך. אני מחכה כבר שנתיים ימים לאהוב שוב. ואז אתה באת, ובמבט אחד ידעתי שאוהב אותך.
אבל אתה לא רוצה. אני לא יודעת איך זה עובד, בחיים האלה, אהבה. יש אנשים שטוענים שהם יודעים, כותבים על זה או מדברים על זה, אבל אני לא מאמינה שמישהו באמת יודע, גם לא בגיל 70. אולי זה כמו משחק של מלאכים, הם מבעירים ניצוצות בגפרורים מיוחדים של גבעולים מיובשים מכל הסתווים שכבר חלפו, ובכל פעם שניצוץ נדלק ללהבה, זה מצליח סוף סוף בין שני אנשים. כמה ניצוצות כאלה קמלים להם בשקט, רק אנחנו פה יודעים. אתה הניצוץ שלי. שקט, מופנם, רחוק,
הייתי רוצה שתדע, שיכולתי לאהוב אותך
סיימתי להתחנן בפני ניצוצות שיהפכו ללהבות. אין מה לעשות. אבל בכל זאת הייתי רוצה שתדע, שיכולתי לאהוב אותך. וצריכים להיזכר באהבה של אשה לגבר כדי להבין מה זה אומר, איך זה מתחיל, איך יודעים שזו אהבה. לא עוד קשר של חיבה, לא עוד קשר של רגשות, אלא באמת אהבה.
אנחנו משטים בעצמנו כשאנחנו משייכים גיל לאהבה. אהבה לגיל. מנחמים את עצמנו שכעת, כבר כמעט 30, אין סיכוי שניפול ככה סתם באהבה. יש תנאים, יש תנים, מה פתאום לצלול למערבולות של נעורים? כמה נוח לאנשים להניח לעצמם חסמים שכאלה, רציונליים. לומר "היינו שם" ולבנות בראש פנטזיות על איך תבוא האהבה, מפוכחת, מנוערת, ותשב איתך בכובד הראש המתאים לשלב הזה של החיים, אולי על איזה כוס יין בבר השכונתי הרגוע.
ולפעמים, על כל החסמים וכל העכבות, וכל המגירות המסודרות שעיצבנו לעצמנו בראש, אנחנו לפתע שומעים צלילים גונחים חלשים, שקל להתעלם מהם, כי הם לא דומים לשום צליל שאמרנו שלהבא ניזהר ממנו. וכשקצב התופים מתחזק, אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים בקרחת היער מול אהבה חדשה, או בלב ים בתוך מערבולת מקציפה, או, אם אתם אנשי מדבר - בין דיונות צהובות זועקות שממה.
ואין ברירה, חייבים לרוץ את זה, לצלול לזה או להתגלגל בזה עד הקצה. לפעמים זה מצליח, לפעמים לא. באופן מפתיע, האהבה תמיד טובה ללב, גם אם לא פורחת זוגיות מלבלבת, יש משהו מנחם בידיעה שדפיקות הלב האלו אינן תלויות בווסתים הרציונליים שהתקנו לעצמנו, וכי על פי כל המשתנים הידועים לנו עד כה, האהבה, לפני הכל, שייכת לעצמה.
לפנייה לכתב/ת 
