לא רוצה להתאהב, רוצה את המיטה רק לעצמי
פיתחתי שיטה להקיף עצמי במספר ידידים ומחזרים טובים. לכל אחד מהם תפקיד אחר בחיי. חלקם מאהבים, חלקם מיועדים לשיחות נפש, אחרים לעניינים של עבודה. העולם שלי הפך מלא יותר, הוא לא הצטמצם לנאמנות למישהו אחד. אז אל תספרו לי על אהבות גדולות ועל געגועים
למרבה הפלא זה עבד. פיתחתי שיטה להקיף עצמי במספר ידידים ומחזרים טובים. לכל אחד מהם היה תפקיד או מקום אחר בחיי. כמה מהם היו מאהבים - פחות טובים, יותר טובים - שיהיה מעניין. חלקם היו מיועדים לשיחות נפש, אחרים לעניינים של עבודה, כאלה שעבדתי איתם, או עבורם. העולם שלי הפך מלא יותר, הוא לא הצטמצם לאיזושהי נאמנות למישהו אחד. לא הייתי צריכה מעבר לזה מאומה. לעזאזל, חשבתי לעצמי, מי צריך את האהבה הזאת בכלל. ההתאהבות, הביחד, להתאים את עצמי לדפוסי חיים של מישהו אחר והוא את שלו לשלי, המריבות, הפיוסים, הפרידות. בלי זה הכל נעשה הרבה יותר קל.
למעשה, לתובנה הזאת הגעתי בדיוק לפני עשר שנים, כשנפרדתי ממישהו, ואחר כך דשתי בזה: למה זה קרה, נחזור, לא נחזור. אבל בפעם ההיא קיצרתי תהליכים, התעשתתי די במהירות, ואזי נוצר מקום לגברים אחרים, כמה מחזרים יחד, לכל אחד היה מקום מרגש בפני עצמו. תשאלו אותי אם התגעגעתי לאהבה? בכלל לא! פשוט לא רציתי להיות מאוהבת.
כל זאת, למעט איזושהי התאהבות דרמטית במישהו נשוי, שיכולתי אפילו לקבל אותו לעצמי אילו רק הייתי עושה
לא הפסקתי להיות עם גברים, אבל עברתי למערכות יחסים. שוב כמה גברים במקביל ואחד מועדף. השיטה הזאת עבדה, ועדיין עובדת.
שיעניין אותי, ואני אותו - ואחר כך יילך הביתה
אני נורא מצטערת, אני לא יכולה לספק איזה סיפור אהבה עסיסי וסוחט דמעות. אני לא יכולה להזדהות עם סיפורי אהבה, לא יכולה להיכנס אליהם, לא מייחלת אליהם. לא לאביר על הסוס הלבן, לא מחכה בחלון לאף אחד, לא מושיטה צמה מהמרפסת, לא עוסקת בחיבוטי נפש, יצלצל, לא יצלצל, הוא אוהב אותי, אני אותו. לא רוצה שאף אחד יישן איתי במיטה, רוצה את כולה לעצמי. שיעניין אותי, ואני אותו - ואחר כך יילך הביתה. אני יודעת, אתם תגידו שאני נכה רגשית. תגידו שיש לי מנגנוני הגנה. תגידו איך היא יכולה לחיות בלי אהבה. היא בררנית, היא נרקיסיסטית, היא מרירה.
חלק מה שתגידו יהיה נכון. יש לי מנגנוני הגנה, ואני באמת לא רוצה להתאהב. כל השיטות כשרות מבחינתי. רומנים שיש בהם שאר נפש של שיחות מעניינות, לפעמים עם גברים נשואים (אני עצמי גרושה), סתם סטוצים עם גברים צעירים, שכיף להיות איתם במיטה. אבל אני לא מרירה, לא מאוכזבת. להפך, כשהפסקתי להתאהב התחלתי באמת לחיות. היו לי מלוא חופניים של ריגושים וחוויות ובחרתי כאלה שעשו לי טוב, גם כשלפעמים נתקלתי ביחסים שלא היו מוצלחים.
בכלל, ככה זה יותר מתאים לי. יש לי עולם מספיק עשיר בשבילי. זה לא שאני לא ידידותית ל"אוייב", אבל יותר נקי לי בעולם, ויותר אני כבר לא מסוגלת להתאהב. ברגע שהמוטו הזה הפך להיות לדרך חיים פסקו חיבוטי הנפש, הדמעות, התרגשויות מיותרות, פגישות, פרידות. לא מאמינה בכל אלה.
נכון, לא לכל אחד זה מתאים. רוב האנשים רוצים להתאהב, להיות שם במקום הזה שאת שלו והוא שלך, אבל כל זה בכאילו. כי הכל הוא בכאילו.
כשהאשה לא תצטרך לספר לחברות שלה שיש לה חבר בשביל שיידעו שהיא שווה, כשהגבר לא יצטרך אותה לתמיכה - אולי אז אפשר יהיה לחשוב על אהבה ממקום אחר.
אז אל תספרו לי על אהבות גדולות ועל געגועים, כי לשם החלטתם לצלול, כדי שיהיו ריגושים בחיים. מה זה משנה באיזה מקום הוא או היא ישנים, אם אחר כך ממילא באה ההתפוררות, כי הוא מצא מישהי אחרת, או שהיא מיצתה את כל העסק.
אני לשם לא חוזרת.
לא איבדתי עניין בגברים, אבל אני מסתכלת על הכל ממקום אחר, ממקום של להימנע מפתטיות, להימנע מכל הסיפורים על התחלות, על אהבות על פרידות.
"רחיפה בגובה נמוך"
אז בשביל מה אני צריכה את כל הצרות האלה.
לפנייה לכתב/ת 
