אני מכריזה בזאת על תקופת הפוסט-כוסית
בחור אחד אמר לי פעם, "אם נשים היו מסתכלות על גופן כמו שגברים מסתכלים עליו, הן היו מאושרות!" שאיפתי היא אם כן לקדם את הרעיון שכוסית אינה חייבת ללבוש מידה 36, ללבוש סקיני ג'ינס וללכת עם חוטיני. כל אשה, בכל גובה, משקל והיחס ביניהם, יכולה להרגיש כוסית וליהנות מהזכות לנהוג ככזו
אבל היתה גם נימה רצינית לעניין, ויצאתי בהצהרה שהיא לבדה אמורה היתה לספק לי לפחות חמישה מושבים בכנסת וקפיצה לראש התור במזנון: "אני מתחילה את תקופת הפוסט-כוסית!".
שאיפת התנועה החדשה: לקדם את הרעיון שכוסית אינה חייבת ללבוש מידה 36, ללבוש סקיני ג'ינס וללכת עם חוטיני. כל אשה, בכל גובה, משקל והיחס ביניהם, יכולה להרגיש כוסית וליהנות מהזכות לנהוג ככזו.
מי שמעורב בפוליטיקה היומיומית שם לב בוודאי שהמפלגה נשארה בגדר פנטזיה, אבל את ה"אני מאמין" ניסיתי ואני עדיין מנסה להפוך לחלק מתפיסת עולמי ושל סובביי.
המושג "הכוסית החדשה" שניסיתי להכניס ללקסיקון בפרט, ולדרך חיים בכלל, אולי לא נשמע בפעם הראשונה, שהרי כבר יצאו לפניי בהצהרות ש"כל אשה צריכה לקבל עצמה כמו שהיא". אבל בואו נהיה כנות עם עצמנו ונבדוק את הפער בין העובדה שאמרנו שאנחנו כאלה לבין זה שממש האמנו בכך ברמ"ח אברינו (גם אלה עם הצלוליטיס). הפער הוא כמו זה שבין פמלה אנדרסון לבין חזייה CUP A.
איך משפיע הפער הזה על ההתנהלות שלנו מול המין הגברי?
זה לא סוד שלרוב הנשים, באשר הן, יש בעיה כלשהי עם הגוף שלהן. זה יכול להיות משהו קטן כמו נקודת חן שלא נמצאת במקום הנכון, או ורידים בולטים ברגליים. זה לא משנה מה גודל ה"בעיה", ברגע שהאשה איתרה אותה קשה לה לחתום הסכם שלום עם גופה.
אמר לי פעם בחור: "אם נשים היו מסתכלות על גופן כמו שגברים מסתכלים עליו, הן היו מאושרות! הן היו חיות עם הגוף בשלום, ולא מנהלות איתו מלחמת עולם שלישית. התסכולים לגבי צלוליטיס, סימני מתיחה ושאר ירקות לא היו קיימים".
נגלה אליי אלוהים, בדמות הומו בריטי מקסים
ואז נגלה אליי אלוהים, בדמות הומו בריטי מקסים. נתקלתי בו כשצפיתי בתוכנית שנקראת "איך להיראות טוב בעירום". זו תוכנית ששמה לה למטרה לשנות תפיסה שלילית של נשים את גופן ואת עצמן. התוכנית לא מעונינת להעביר אשה ניתוחים פלסטיים מכף רגל ועד ראש ולהפוך אותה למוצר שמשווק מעל דפי מגזין אופנה. הדגש הוא לנצל את "המשאבים הטבעיים" של כל אשה: זה מה שיש, ועם זה ננצח!
למה להסוות ולהסתתר? (ציור: ליאור שטיינר)
לדוגמה, נבחרה אשה שחושבת על עצמה שירכיה עבות ולא פרופורציונליות, לכן עוטה על עצמה בגדים ארוכים וגדולים, אפילו בתוך הבית. בראיון עם בעלה הוא מספר שבעיניו היא יפה וסקסית והוא נהנה להסתכל עליה. הוא מספר שבכל הזדמנות הוא קונה לה הלבשה תחתונה סקסית, פריטים המוצאים עצמם מוחבאים במגירה התחתונה, ואת מקומם תופסים תחתונים שאפילו כבר סבתא שלי לא הולכת איתם.
המנחה (שמעודד אותה ומסביר לה כמה היא מהממת. אלוהים, כל בחורה צריכה אחד כזה!) מעמיד אותה במספר "מבחנים", באמצעותם הוא מוכיח לה שתפיסתה את עצמה מעוותת ומוטעית. בקטע אחר מציגים אותה לנשים אחרות, שמבהירות לה איזו מדהימה היא. אני מוכנה להמר על הנדוניה שלי שעל עצמן הן לא היו אומרות את זה.
למה יותר קל לנו להגיד לאחרת שהיא מדהימה, ולעצמנו זה קשה יותר?
האם אנחנו באמת מסתכלות על עצמנו, או מסתכלות איך אחרים מסתכלים עלינו?
הסוציולוג צ'ארלס קולי אמר בתיאוריית ה"אני במראה": "האדם הוא לא מה שהוא חושב שהוא, האדם הוא לא מה שאנשים חושבים עליו, האדם הוא מה שהוא חושב שאנשים חושבים עליו". כלומר, הפרט מעצב את זהותו על פי איך שהוא תופס את דעתם של האחרים עליו. התיאוריה מדברת על תפיסה כללית, וזה נכון גם למראה חיצוני וגם לאופי.
אני מסכימה, אבל יש גבול מסויים להשפעה של הסביבה. אם לצורך הדיון אנחנו לוקחים מראה חיצוני כדוגמה, העובדה שיגידו לבחורה כמה היא יפה תצליח להשפיע עד גבול מסויים. בנקודה שזה מפסיק להשפיע, אני נכנסת עם נורה אדומה ומסמנת: התחילי לחשוב על עצמך כבחורה יפה ונהגי ככזו!
אל תקשיבי רק לראש, הקשיבי לגוף שלך
שלא תחשבו לרגע שאני רומזת שצריך לקבל רק פידבקים עצמיים ולוותר על פידבקים מהסביבה. יעידו על כך חבריי הטובים ביותר, שיודעים להצהיר גם אם אעיר אותם באישון לילה " את מ-ה-מ-מ-ת !". אבל לא די בפידבקים מהסביבה. היחידה, שלא לומר העיקרית, שאת צריכה בסופו של יום להקשיב לה, היא את עצמך! ואל תקשיבי רק לראש, הקשיבי לגוף שלך. גם אם נראה לך שלא מגיעה לו זכות דיבור, כי במקרה הוא הצמיח שערה מתחת לעור או גילה בחוצפתו סימן מתיחה על הירך.
רצה הגורל וזימנתי לחיי מפגש עם בחורה חכמה, שאמרה לי "הראש הוא איבר דיקטטורי. פעמים רבות הוא מפעיל את הדיקטטורה הזו על הגוף, והגוף נכנע לו בקלות. מה שבעצם נכון לעשות בכאלה מקרים הוא להקשיב לרצונות הגוף ולפעול מתוכו, ולא לתת לדיקטטור הגדול לכפות את המחשבות, דפוסי ההתנהגות והעכבות".
...ואז מתגלה חצ'קון
רק לשם ההמחשה, סיטואציה מוכרת: חמש דקות לפני דייט. עומדת מול המראה ועושה "בדיקת נוכחות": הפן ישר, הגבות סימטריות, האיפור מושלם, המחשוף חושף טפח ומשאיר מקום לטפחיים, המכנסיים מבליטים ומטשטשים בהתאמה את מה שצריך והמגפיים מוסיפים את מספר הסנטימטרים המדוייק. הופעה מושלמת. אם זו היתה תכנית ריאליטי כבר כולם היו שולחים SMS לעלייה לשלב הגמר. ואז מתגלה חצ'קון. קטנטן, שרק אם הבחור יבוא לדייט עם זכוכית מגדלת לדייט הוא יבחין בו.
הבעיה איננה בחירפון הרגעי של גילוי החצ'קון (טיפ לקוראות: הגדלת המחשוף תגרום לכך שגם אם תצמח לך גבעה על הפרצוף, הבחור לא יבחין בה). הבעיה היא שהחצ'קון משתלט על התפיסה הכללית של הבחורה את עצמה. באותו רגע היא עלולה לשכוח את יופיה ואת אישיותה המלבבת. היא יכולה בקלות לחשוב ש"טוב, בטח שהוא לא יהיה מעוניין, הרי אני נראית כמו בת 16 עם בעיה הורמונלית".
הלווווווווווווו! זה הזמן להתאפס! להסתכל על התמונה כולה, ולא על הפיקסל הבודד. כי ברגע שתביני שאת יפה, ותחשבי ככזו, שום חצ'קון סורר לא יטריד אותך. את יודעת מה? יכול להיות שהבחור לא יהיה מעוניין, אבל זה לא בגלל שאת לא מהממת. אולי הוא לא רואה את זה, וההפסד שלו. אולי את לא הטעם שלו, וזו זכותו המלאה. מה שרלוונטי הוא שאת לא תקבעי על עצמך דעה שלילית, רק מפני שבחור או אחר קבע זאת (ובואו נודה בזה ללא התייפייפות מיותרת, ברירת המחדל לפסילות היא המראה החיצוני).
אז פניה אישית לכל בחורה/אשה באשר תהיה ובכל סוג של קשר ו/או התנהלות מול המין הגברי: פתחי את המחברת ורשמי שיעורי בית. עשי זאת כדי שחייך בכלל, ועם המין הגברי בפרט, יהיו אפשריים, שלא לומר מהנים.
* קחי רגע להסתכל על עצמך במראה ותראי את היופי שבך מביט בך בחזרה.
* הביני שביקורת עצמית יכולה להרוס כל חלקה טובה.
* זכרי שגנים זה תורשתי, יש גבול מה אפשר לעשות איתם.
* האמיני שיופייך ייחודי, כדברי אלתרמן: "יש יפות ממנה, אך אין יפה כמוה".
* השתמשי בסביבה לחיזוקים, אבל שהחוזק האמיתי יבוא מתוך עצמך.
* שימי בפול ווליום את השיר "זה בראש שלך", ורקדי.
והכי חשוב, שנני לעצמך: השלם גדול מסך צלוליטיותיו ופצעוניו!
לפנייה לכתב/ת 
