הוא חיבק אותי יותר מדי חזק, אז ברחתי
הוא התרגש יותר מדי. הוא היה נבוך יותר מדי. הוא התאהב בי הרבה יותר מהר ממה שציפיתי. אז נרתעתי, כי אני רגילה לבחורים עם בעיה של אמינות, כאלה שתמיד אני מרגישה שאוטוטו יעזבו אותי או יבגדו. ה"למקה" שלי
נפגשנו בראשונה לפני חמש שנים, במסגרת ריקודים. התבוננתי בו מהצד, הוא היה חנון, כמו שאני אוהבת. גבוה, בהיר עיניים ומאוד לטעמי. חיכיתי שיזמין אותי לרקוד, ואז לא הפסקנו לפזז יחד. לקח לו שבועיים להזמין אותי לצאת, ובאותו הרגע, הייתי בעננים.
אבל אז קרו כמה דברים שגרמו להתרגשות שלי לדעוך מאוד מהר: הוא התרגש יותר מדי. הוא היה נבוך יותר מדי. הוא חיבק אותי יותר מדי חזק. הוא התאהב בי הרבה יותר מהר ממה שציפיתי. אז נרתעתי וסיימתי את הקשר. שברתי לו את הלב, ולאחר מכן, הרגשתי שהוא מחפש כל דרך להתנקם בי: הוא התעלם ממני בפעמים הבאות שנפגשנו באולם הריקודים, וכמובן לא הזמין אותי לרקוד יותר. הוא הקפיד לברך את חברתי לשלום כל שבוע כשהגענו למקום, אבל איתי הוא לא דיבר יותר.
בזמן האחרון, לאחר מספר שנים שהפסקתי לרקוד, חזרתי לאותו מקום. וכאילו כלום לא השתנה, הוא עדיין היה שם. אבל הוא התנהג אחרת, הוא כבר לא התעלם ממני. הוא הזמין אותי לרקוד, ובו זמנית פתחנו בשיחה קולחת ודי פלרטטנית. הוא הזכיר לי דברים, או יותר נכון פרטים שאת חלקם כלל לא זכרתי שסיפרתי לו. הוא זכר את שם האקס שהיה לי לפניו, וכמה זמן היינו יחד. הוא לא שכח את תאריך יום ההולדת שלי, איפה עבדתי ומה עברתי במקום העבודה. הוא גם טרח להזכיר לי מה עשינו בכל אחת מהפגישות שלנו.
מרוב התרגשות לקח לו זמן להרכיב משפט שלם
הייתי קצת נבוכה, כי אני לא זכרתי כמעט שום פרט דומה לגביו. הופתעתי גם מעצם העובדה שהוא מדבר איתי בכזו פתיחות וקלילות שלא אפיינו אותו בעבר, כשהיה כבד ומחושב, ומרוב התרגשות לקח לו זמן להרכיב משפט שלם, שלא לדבר על לנהל שיחה שלמה.
אני הייתי בטוחה שעשיתי לו כך כך רע כשנפרדתי ממנו. אבל כשנפגשנו מחדש באותו הערב הוא אמר לי שדווקא העליתי לו את הביטחון העצמי, שאחרי הקשר בינינו היה לו מספיק ביטחון להתחיל עם בחורות יפות.
זה מאוד החמיא לי, וגם אהבתי את הכנות והרגישות בדבריו. אז עשיתי את הצעד הלא צפוי ואמרתי לו שאני רוצה לראות אותו שוב.
הוא הסתכל עלי המום ואמר, חצי בצחוק, חצי ברצינות, "אל תשחקי בלב של גבר".
אני מוצאת את עצמי עם בחורים שהם "לא הוא"
אני לא יודעת אם התרגשתי מכך שמצאתי מישהו שלפני חמש שנים חשב שאני מיוחדת ולמעשה עד היום עדיין חושב כך, או שהפגישה המחודשת בינינו היתה מיוחדת גם עבורי. מה שבטוח, הפגישה איתו גרמה לי להבין שאיכשהו, אני תמיד מוצאת את עצמי עם בחורים שהם "לא הוא". בחורים בעלי דפוס התנהגות שכולל בעיה רצינית באמינות. כאלה שתמיד יש לי לגביהם חששות שהנה הם אוטוטו מאכזבים, נעלמים או בוגדים. חששות שהם בבחינת נבואות שמגשימות את עצמן, בכל פעם מחדש. כאלה שתמיד נדמה לי שאני אוהבת אותם יותר מאשר הם אותי.
כן, יש סימנים לאורך כל הדרך שמשהו רציני עומד להשתבש. החששות מכים בבטן, אבל אני עדיין שם, עד הסוף המר הכל כך צפוי. כי אני כבר מאוהבת. עיוורת. הבטן אמנם מתהפכת, אבל העיניים כבר לא רואות. הן לגמרי מסוממות. ואני פשוט רגילה להיות במקום בו יש חששות כל הזמן. אני לא מכירה מערכת יחסים אחרת. כזו שאולי הייתי מרגישה בה יותר בטוחה, הרבה יותר נאהבת, הרבה יותר נערצת.
והנה, אותו בחור מהעבר עומד מולי וטורח בכל הזדמנות לומר לי כמה אני יפה. הוא מסתכל בי במבט מעריץ. מבט שכבר מזמן לא פגשתי. אותו הבחור שפעם חיבק אותי חיבוק כל כך ארוך וחזק, שהרגשתי שעוד שניה אני נחנקת. אותו הבחור שכל כך התרגש בפעם הראשונה שיצאנו, עד שהיה צריך באמצע הפגישה ללכת שלוש פעמים לשטוף פנים. ואז, חשבתי שזו פשוט פאדיחה לצאת עם בחור כזה. לא הערכתי את ההתמסרות וההתאהבות התמימה שלו בי.
זה לא שלא נמשכתי אליו, אבל הוא בהחלט לא היווה שום אתגר או ריגוש מבחינתי. לא היו שם משחקים, לא היו חששות ברקע. הכל היה כל כך פשוט ולא מסובך, באופן שלא התאים לי.
אז אולי פעם אחת ולתמיד הדברים צריכים לעבוד אצלי בצורה הפוכה. בצורה הגיונית. אולי פעם אחת אצליח להיכנס לקשר בו הצד השני מראה הרבה יותר התלהבות, וזה לא ירתיע אותי.
זה אמור להיות כל כך קל לזהות פוטנציאל לקשר נטול חששות תמידיים. זה אמור להיות כל כך קל להרחיק ממני את כל אלה שמראים סימני אזהרה כבר מרחוק, עוד הרבה לפני שהם מתקרבים.
כי עכשיו פתאום בא לי חיבוק מאוד חזק.
האימייל של מיצי
לפנייה לכתב/ת 
