34 שנים של ניתוחי לב: פרופ' ברנרדו וידנה לא נח

הטמפרטורה בחדר הניתוח של בית החולים הגדול בדודומה, בירת טנזניה, עמדה בחודש אפריל על 30 מעלות צלזיוס. מאוורר תקרה ישן הסתובב באיטיות מעל למיטת הניתוחים, מפזר את האוויר החם ברחבי החדר ומספק רק מעט הקלה למנתח ולאנשי הצוות. מתחתיו, על סדין ישן, שכב החולה המורדם, גבר בשנות ה־30 לחייו שסבל מזיהום קשה בריאתו. בטנזניה, שאין בה אפילו מחלקה אחת לניתוחי חזה ולב, ובבתי החולים מצטופפים 2־3 חולים במיטה אחת, זיהום בריאה פירושו גזר דין מוות. אלא שלחולה הזה היה מזל. בדיוק באותו שבוע הגיע לטנזניה פרופ' ברנרדו וידנה, בכיר מנתחי הלב בישראל ומי שנחשב לטוב במנתחי הלב בילדים בארץ, כדי לסגור קצוות אחרונים בדיונים עם אנשי משרד הבריאות במדינה על הקמת יחידה ראשונה לניתוחי לב וחזה. בין הדיונים הוא מצא זמן לבצע כמה ניתוחים דחופים. החולה הזה היה אחד מהם.

לבוש בבגדי מנתח שראו ימים יפים יותר, כשהוא נעזר בציוד מיושן מאוד, הוא ניתח את החולה וביצע כריתה של האונה. כשסיים, נאלץ לסגור את החתך בעזרת סיכות, משום שציוד לתפירה לא היה בנמצא. כעבור שלושה ימים החולה כבר התהלך במסדרונות בית החולים.

ללמד את האנשים לדוג בעצמם. פרופ' ברנרדו וידנה

שבוע וחצי שהה פרופ' וידנה בטנזניה. השהות שלו הייתה שיאה של עבודת הכנה שנמשכת כבר שבע שנים, שבמהלכה הכשיר יחד עם צוותו בבית החולים בילינסון צוות רופאים ואחיות טנזניים, כדי שיוכלו לעמוד בראש המחלקה לניתוחי לב וחזה. "יש הרבה בתי חולים בעולם המערבי ששולחים רופאים למדינות עולם שלישי לבצע ניתוחים. אני לא אוהב את הרעיון הזה. במקום לתת לאנשים כמה דגים אני מעדיף ללמד אותם לדוג בעצמם".

קריש במוח

אין הרבה רופאים בריאים בגילו של פרופ' וידנה שהיו מוכנים לקחת על עצמם משימה שכזאת. אבל בגיל 68, כשרוב הרופאים כבר פורשים לגמלאות, הוא אפילו לא חולם ללכת הביתה. להפך, הוא ממשיך לנתח במרץ בארבעה בתי חולים במקביל, וכל זאת כשנה וחצי אחרי שלקה בשבץ מוחי.

לפי הספרות הרפואית, הסיכוי למות מאירוע כמו זה שלקה בו הוא 85%. "באותו אחר צהריים של יום ראשון ניתחתי שני חולים בבית החולים הרצליה מדיקל סנטר", הוא משחזר. "סיימתי לנתח בעשר בלילה וביקשתי לקרוא למשפחה כדי לבשר להם שהניתוח עבר בשלום. פתאום הרגשתי שהעולם מתמוטט. מיד הביאו אלונקה והבהילו אותי באמבולנס לבילינסון. המשפחה שלי כבר הייתה שם. הייתי מעורפל מאוד, ובכל זאת, כשביקשו מהבת שלי לחתום על טופס ההסכמה לצנתור, הייתי ערני מספיק כדי לקחת לה את הנייר ולחתום בעצמי. למרות שהיא עצמה רופאה (ד"ר אורית חי היא רופאת עיניים בבית החולים תל השומר - י.ש.) לא רציתי שהיא תהיה אחראית".

השעה הייתה חצות כשפרופ' אופנהיים, מי שהיה אז מנהל בית החולים בילינסון (כיום מנהל הרצליה מדיקל סנטר), התקשר לד"ר שמעון מימון, מנהל היחידה לנוירו־רדיולוגיה פולשנית בבית החולים איכילוב ואחד המומחים הטובים בארץ לצנתורי מוח, וביקש ממנו להגיע בדחיפות. בדיקות ההדמיה הראו קריש גדול שחוסם עורק מרכזי במוח. למרבה המזל היה ד"ר מימון בביתו, חולה עם חום גבוה. למרות מחלתו הוא הגיע לבית החולים, ביצע את הצנתור ושאב את הקריש.

חמישה ימים אחרי הניתוח כבר שחרר וידנה את עצמו מבית החולים. שבועיים אחר כך הוא חזר לחדר הניתוח. "בתחילה רק צפיתי בניתוח. כדי לבחון את עצמי, לקחתי חוט תפירה דקיק יותר משערה, וניסיתי לעשות קשר. זה הלך מצוין. כך, צעד־צעד, חזרתי לעבודה. בשלב הבא עזרתי בניתוח, וכעבור חודש ניתחתי כאילו כלום לא קרה".

לא חששת שיקרה לך אירוע נוסף במהלך ניתוח?

"חזרתי לנתח רק לאחר שקיבלתי חוות דעת משני נוירולוגים שבדקו אותי ומרופאה תעסוקתית. לפני הניתוח הראשון ניגשתי לאשה שהייתי אמור לנתח וסיפרתי לה שאני אחרי אירוע מוחי. אמרתי לה שאני בריא לחלוטין, אבל אני רוצה שתדע על האירוע. התשובה שלה הייתה: 'דוקטור, אני יודעת. הרב שלי מירושלים אמר לי שאתה אחרי האירוע הרבה יותר טוב מכל יתר הרופאים שלא עברו אירוע. אז אחרי המלצה כזאת אתה חושב שאני חוששת שתנתח אותי?'. צחקתי, אבל הערכתי אותה מאוד. בכל זאת, היה צריך אומץ".

הסכים לנהל את המחלקה רק אחרי שקודמו בתפקיד פרש 

יותר מ־40 אלף ניתוחים ביצע פרופ' וידנה ב־34 שנותיו כמנתח לב. עבודתו זכתה להכרה לא רק בישראל, אלא בקרב הקהילה הרפואית העולמית, ובמהלך השנים הוא זכה לתוארי הוקרה ופרסים רבים. ביניהם "היפוקרטס הזהב", פרס שנחשב ל"אוסקר" של רפואת הלב. אבל תואר ההוקרה שריגש אותו יותר מכל היה התואר "אונוריס קאוסה" – דוקטור לשם כבוד שאותו הוזמן לקבל ב־2004 מאוניברסיטת קורדובה – האוניברסיטה שבה למד רפואה. סוג של סגירת מעגל.

המנהל הצעיר

הוא נולד בארגנטינה. בגיל 15 סיים תיכון לאחר שקפץ כיתה פעמיים. הוא הצטרף לתנועת הנוער הציוני ונשלח לישראל, למכון למדריכי חו"ל בירושלים. כעבור שישה חודשים חזר לארגנטינה להדריך בני נוער, מתוך מטרה לעלות איתם ארצה. "הייתי גאה מכדי לבקש משכורת מהתנועה", הוא צוחק. "כדי להתקיים התחלתי לעבוד במשאית שמחלקת בקבוקי יין לברים. יום אחד, כשישבנו לנוח אחרי שסחבנו הרבה ארגזים, אמר לי הנהג: 'אתה רואה? בגלל שלא למדתי, אני נאלץ לסחוב ארגזים כל החיים'. באותו הזמן ראיתי את התנועה כדרך חיי. ידעתי שהוריי רוצים מאוד שאמשיך ללמוד, אבל הם מעולם לא לחצו עלי. משום מה, דווקא המשפט הזה גרם לי להלם. באותו הרגע החלטתי שאני רוצה ללמוד. ארזתי את המזוודות שלי, חזרתי הביתה ואמרתי להורים: 'אני רוצה ללמוד רפואה באוניברסיטת קורדובה'".

למה החלטת לבחור דווקא בניתוחי לב ולהתמקד בילדים?

"בסוף השנה השישית, שבה לומדים רפואת ילדים, הלכתי לאחת הבחינות הסופיות בעל פה. אהבתי מאוד ילדים, ולכן הייתי טוב בלימודים ובטוח מאוד בעצמי. בסוף הבחינה, כשהיה ברור שאני הולך לקבל 100, שאל אותי אחד מהבוחנים, מה אני רוצה לעשות בסיום הלימודים. משום מה נפלט לי שאני רוצה להיות מנתח לב בילדים. באותה תקופה, ב־1963, ניתוחי לב לא היו תחום מוכר. 'אם ככה', הוא אמר, 'אז אתה צריך לדעת מה עושים במקרה ש...', ושאל אותי שאלה שכמובן לא ידעתי את התשובה עליה. במקום 100, קיבלתי באותה בחינה 90".

בגיל 24 הוא סיים את לימודיו, ומיד לאחר מכן נישא ועלה לארץ עם רעייתו, נעמי. "הגענו לבאר שבע והתחלתי לעבוד בבית החולים סורוקה", הוא מספר. "כעבור שנתיים החלטתי שאני רוצה להתמחות בניתוחי לב, ובסוף 1966 הגעתי לבילינסון, להתמחות אצל מנהל מחלקת ניתוחי לב וחזה, פרופ' מוריס לוי, שהיה האדם החשוב ביותר בקריירה שלי. ב־73', בסיום ההתמחות, נסעתי לארצות הברית, וכשחזרתי, הוחלט להקים מחלקה לניתוחי לב וחזה באיכילוב והזמינו אותי לנהל אותה. הייתי בסך הכל בן 41, צעיר שלא יודע מהחיים שלו. היום זה בוודאי לא היה קורה, אבל היה לי מזל והלך לי מצוין".

מה שווידנה מכנה בצניעות מזל, הוא בעצם, כפי שמודים הקולגות שלו, כישרון של מנתח גדול. בסוף שנות ה־80, לקראת פרישתו של פרופ' מוריס לוי, הוצע לו לחזור לבילינסון כמנהל המחלקה במקומו. הוא הסכים לקבל את ההצעה רק לאחר שפרופ' לוי יפרוש, שלא ייראה כאילו קיבל את התפקיד על חשבון האיש שכה אהב והעריך. שלוש שנים אחר כך, בינואר 1991, הוא התחיל לנהל את מחלקת הלב בבילינסון.

תחרות עם המוות

15 שנה ניהל פרופ' וידנה את המחלקה בבילינסון, ובתקופה זו הפך אותה למחלקה הגדולה והחשובה בארץ לניתוחי לב וחזה. הוא היה אחראי לכ־2,000 ניתוחי לב וחזה בשנה במרכזים בילינסון ושניידר לרפואת ילדים, פי 2.5 מבתי חולים גדולים אחרים בארץ. ב־2006 פרש מניהול המחלקה בבילינסון, והמשיך לשמש כמנתח בכיר במחלקה. במקביל הוא מנתח גם באסותא ובהרצליה מדיקל סנטר, אבל היחידה לניתוחי לב בילדים בבילינסון היא האהובה עליו ביותר. כשמגיעים אליו לביקור ילדים שהוא ניתח, אין מאושר ממנו.

אחד מהם הוא שי בן השנתיים. בגיל יומיים הוא הובהל לבית החולים באמבולנס בתוך אינקובטור. פג זעיר במשקל 780 גרם, אחד מתאומים שנולדו בשבוע ה־30 להריון. הוא סבל ממום מולד ונדיר בלב, שהוביל להידרדרות מהירה מאוד במצבו, וסכנה מיידית נשקפה לחייו.

"זו הייתה הפעם הראשונה בארץ שניתוח לב פתוח בוצע בפג שמשקלו קטן כל־כך, וכמוהו רשומים רק מקרים ספורים בעולם כולו", מספר פרופ' וידנה. "האפשרויות שעמדו בפניי היו להניח לו למות, או לנסות ללכת להרפתקה כירורגית גדולה מאוד". אל תוך אבי העורקים של התינוק הזעיר הוחדרה צינורית בקוטר של מילימטר וחצי, שהעבירה לגופו את הדם ממכונת הלב־ריאה. פרופ' וידנה וצוותו עבדו בזהירות עצומה. הם ביצעו חתך קטנטן, בן שני ס"מ בקושי, בלב שכל כולו

 לא עלה בגודלו על הגודל של ביצת ציפור, ודרכו עבדו באמצעות פינצטות ומספריים קטנים במיוחד. הניתוח נמשך שש שעות, ובסופו הודיע פרופ' וידנה להורים המודאגים שהמאמץ השתלם. הניתוח עבר בהצלחה.

אבל בעבודה שהמהות שלה היא תחרות צמודה ויומיומית עם מלאך המוות, גם המנתח המוכשר ביותר בעולם לא יכול תמיד לנצח. בטח לא כשמדובר בעשרות אלפי ניתוחים. רוב הרופאים לומדים לחיות עם עובדת החיים הבלתי נמנעת הזאת ומנתקים את עצמם רגשית מהחולים כדי להגן על עצמם. אבל פרופ' וידנה מתקשה לעשות זאת. "אני משקיע את כל כולי בניתוח ולפעמים נלחם במוות שעות על גבי שעות. יש מקרים שבהם אני מנתח במשך 12 שעות רצופות, בלי להפסיק אפילו כדי ללכת לרגע לשירותים. כשהחולה מת אני לא מעכל את העובדה שאני צריך להגיד 'סטופ'. אני לא יכול לסלוח לעצמי. אני מעדיף להחליף את החיים שלי איתו והיו פעמים שהתפללתי למות ביחד עם החולה".

איך אתה מצליח להמשיך לנתח אחרי סערה רגשית כזאת?

"למזלי, כעבור זמן מה, אינני יודע כיצד זה קורה, אני שוכח לחלוטין מי היה החולה ואיך הוא נראה. זהו מנגנון הדחקה, שעוזר לי להמשיך הלאה".

ובכל זאת, מאז השבץ שעבר, משהו השתנה בו. כשדלת המעלית במרכז הרצליה מדיקל סנטר נפתחת, הוא מקדם בחיוך את איש הניקיון וטופח על כתפו בחיבה גלויה. היחס האנושי הפשוט הזה, הוא מודה, לא היה טריוויאלי בעבורו עד לאירוע המוחי. "אחד הדברים המפתיעים שגיליתי כשחזרתי לעבודה היה שאנשים אוהבים

אותי. זה היה מבחינתי גילוי דרמטי משום שאני איש קשה. הדרישות שלי מעצמי ומאחרים הן חסרות גבולות. במיוחד ריגש אותי היחס החם שהפגינו האנשים הפשוטים בבית החולים – הפקידות, אנשי הניקיון - משום שאלה אנשים שלפני האירוע לא התייחסתי אליהם בכלל. מרוב הלחץ, העומס והמוטיבציה שלי לעשות לא שמתי לב לאף אחד פרט לחולים שלי. גם מתלמידיי דרשתי את המקסימום. לא היו להם חופשות. רק עבודה, עבודה ועוד עבודה. אני זוכר שאחד הסטודנטים שלי התנצל שחזר הביתה ממשמרת בשעה 11 בלילה ולא היה לו זמן להכין שיעורים. השבתי לו: 'אבל הגעת לכאן הבוקר בשעה שש, מה עשית עד אז?' לא חשבתי שצריך לישון".

טקס משפחתי

למרות שילדים הם האהבה הגדולה שלו, לגידול ארבעת ילדיו לא הקדיש מספיק זמן. "לצערי, כל חיי העדפתי ניתוחי לב על פני כל דבר אחר, אפילו על פני המשפחה שלי", הוא מודה.

בתו, בת 42, היא כאמור היחידה שהלכה בדרכו. שני בניו הגדולים, בני 37 ו־39 הם מהנדסים, והשלישי, בן 31, לומד מתמטיקה בארצות הברית. רעייתו היא ציירת. "המשפחה היא בשבילי שמורת טבע. יש לנו טקס קבוע בכל יום שישי. כל הילדים והנכדים מגיעים אלינו ואני מכין לכולם אסאדו – בשר על האש. אני מחכה לזה כל השבוע".

זה בריא ללב?

"אני מאמין שצריך לאכול הכל, אבל במידה. אדם לא חי כדי לחיות יותר, אלא כדי ליהנות ממה שיש לו. עם זאת, כדי שנוכל ליהנות מהחיים, לא צריך לקצר אותם. הגוף שלנו הוא כמו מכונית. לא צריך להשאיר אותה במוסך כדי שתישאר חדשה לתמיד, אבל בהחלט צריך לשמור עליה היטב כדי שנוכל ליהנות ממנה".

כתבת נוספות בסדרה "החיים אחרי התקף-לב":

• אחרי התקף-לב: איך מתבצע השיקום והחזרה לשגרה
• השוואה: מה מציעות הקופות לחולי לב?
• מה מציעה הרפואה הסינית לחולי לב?
  
• המכונה שלא תיאמן: עובדות מדהימות על הלב