|
| משפט מפתח: "יופי אני רואה בכל דבר. שאני קם בבוקר ורואה את השמש, זה יופי. שאני מדבר ומבינים אותי זה יופי. שאני יכול לצחוק על הכל זה יופי. שאנשים מתרגשים זה יופי. הפרחים פה זה יופי. הכל יופי. אפשר להיאחז כל הזמן ביופי הזה בכדי להינצל מכל מה שקורה פה" (צילום: אורלי דיין עריכה: רונה פפר) |
אני אוהבת את משה איבגי. הנה אמרתי את זה. אני אוהבת אותו מפני שהוא שחקן ענק אבל לא פחות מפני שהוא פשוט לא עושה מעצמו עניין. במפגש אחד על אחד, משה איבגי הוא אי ירוק בים. זן קצת נדיר במימי ביצת המפורסמים המקומית שמעדיף תמיד לבוא בטוב.
בגיל 54 הוא מצליח עדיין לשמור על מידה שווה של עֶרוּת וסקרנות מצד אחד ואיזה רוגע מדבק שעומד בניגוד מוחלט ללוח הזמנים ההיסטרי שהאיש הזה מנהל. אולי זה החיבור לקבלה, אולי זה האוויר ההררי של זִכְרון יעקב, אולי זה פשוט שעכשיו כל הקוביות נופלות לו למקום. "מה שמשה איבגי הכי רוצה להיות זה אדם טוב", הוא אומר. "בדרך טועים, נכשלים, מצליחים, נופלים וקמים, אבל אני לא שוכח לרגע שזו המשימה הכי גדולה שלי בחיים האלה".
סופי התשובות שלו נגמרים לא מעט באינטונציה של שאלה. איבגי לא מדבר בסימני קריאה וכן, יש לו לא מעט שאלות. ככה זה כשאת המקצוע שלו – שחקן – הוא מגדיר כחקר הנפש של האדם. "זו גם שליחות", הוא אומר. "כשאתה שם על הבמה או על המסך, אתה עושה לאנשים טוב, מרגש אותם, גורם להם לחשוב, מצחיק אותם. אתה מוציא אותם מהעולם שלהם שחונק ומנתק אותם מהמציאות היומיומית בשביל לתת להם רגע של יופי. זו נתינה שבסופה שחקן צריך לעבור את כל תהליך העבודה בכדי להיות אדם".
איבגי ב"חסר מנוחה" שנכתב מניסיון חייו בניו יורק (צילום: אסנת שלו-קולק)
לא מעט גלגולים עברו עליו. הוא נולד ב-1954 בקזבלנקה, שבמרוקו, בן אמצעי בין שבעה אחים ואחיות. כשהיה בן שנתיים עלתה המשפחה לישראל ונשלחה למעברת שומרות שבקרבת מגדל העמק. אמו עבדה בנטיעות בקק"ל. אביו, שהיה רפד אמן במרוקו, עבד בבניין. איבגי גדל במגדל העמק ובגיל 9 למד בפנימייה דתית.
כשהיה בן 11 הרחיק ללימודים בישיבה בטבריה ומשם היה צריך להחליט על דרכו. הוא בחר בפנימייה חקלאית. "בגיל 11 קיבלתי החלטה ללמוד בישיבת מאיר בטבריה. הייתי חזק בעניין והרגשתי קרוב לאלוהים. משש בבוקר עד חצות ליל התפללתי. הייתי צריך לעלות לישיבה בבני ברק, אבל בדיוק היה חופש וזה נדחה. ידעתי שאני רוצה להיות שחקן. עמדתי באותו רגע בצומת – אמונה או משחק. הבנתי שאם אמשיך במסלול הדתי, הכל יהיה בשחור או לבן. אני רציתי את הכל בצבע".
לפני פתיחת מסך של "הבן הטוב" בתיאטרון גשר (צילום: ענת מוסברג)
את האהבה לקולנוע ירש מאביו. "עוד כשהיה במרוקו, אבא היה הולך לראות את כל הסרטים והכיר את שמותיהם של כל כוכבי הקולנוע", הוא אומר. משחק הוא למד בסטודיו של ניסן נתיב. "מניסן למדתי מה זה להיות שחקן. למדתי על כל רגע שאתה חי ונושם ועל זה ששום דבר לא מקרי במה שאתה עושה. הספונטניות היא בעיני הצופה בלבד. עבודה של שחקן היא מלאכת מחשבת מדויקת ומתוכננת", הוא אומר. "לצד ההשראה, ניסן נתן לי את הכוח להבין מה זה אמנות, מה המשמעות שלה ומה החלק שלי במקצוע הזה ומה המסר שלו. ניסן לימד אותי שזה מקצוע מלא אכזבות שדורש מאמץ אדיר ושיש בו מהשליחות".
מקורות השראה לא חסרים לאיבגי. לצד ניסן נתיב, מי שהיוותה נקודת ציון בחייו שהשפיעה עליו מאד ועיצבה אותו, היתה ניקול קאסל, בוגרת "הקומדי פרנסז" וקבוצת התיאטרון של אלבר קאמי, שהפכה משנות השישים ועד לפטירתה לאחת ממורות התיאטרון הדומיננטיות בישראל. "היא היתה נפש עדינה שמחפשת
| ראיון |
|
| חסר מנוחה בעליל / מרב יודילוביץ' |
|
בסרט החדש של עמוס קולק מגלם משה איבגי משורר שוליים שחי בניו יורק וסוגר חשבונות עם הארץ. "זה הסרט הכי אישי שעשיתי", הוא אומר בראיון מפוכח ובועט על החיים בארץ הבחירה שלו |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
את האמת מתחת לכל השחקנוּת הזו בבני האדם", אומר איבגי. קאסל ביימה בתחילת שנות השמונים בתיאטרון הצועני, שאיבגי הקים ועסק בעיקר במחזות חברתיים, את "ירמה" של לורקה.
את דלתם של התיאטרונים הרפרטוארים בתחילת דרכו איבגי לא הצליח לפתוח. הוא הלך למקום ששנים אחר כך הוא יגדיר כבית – הקולנוע. הפריצה הראשונה שלו היתה בדרמה של רם לוי, "אינדיאני בשמש", שבה שיחק נהג בוס בצבא. אלו היו ימי מלכותו הבלעדית של ערוץ 1 ולמחרת השידור כבר זיהו אותו ברחוב. "חשבו שאני דמות אמיתית. לא האמינו לי שאני שחקן", הוא צוחק. אחרי עשרות תפקידים בלתי נשכחים בעיקר על המסך אבל גם בתיאטרון ובטלוויזיה איבגי, תחילת הדרך נראית רחוקה. קוראים לו: מותג. מזהים אותו כסמל של תעשיית הקולנוע המקומית. "הוא השחקן הכי ישראלי", אומרים עליו. אחת הבדיחות החבוטות ביותר בתעשייה היא שאין סרט ישראלי בלי משה איבגי.
איבגי ב"הבורר". "פינוק זה מה שקורה כשאין צילומים" (צילום: ענת מוסברג)
אולי בגלל זה כשאני שואלת אותו על פינוקים מתפזר לו עונג על הפנים שמתרחבות לחיוך. "פינוק זה מה שקורה כשאין לי יום צילום ואין לי הצגה למהר אליה ואני יכול לשחות בבריכה או לבלות עם הילדות שלי". תנו לו חופשה בכרתים, תעשו אותו מאושר, אבל גם בזכרון עם האישה והילדות הוא מבסוט עד הגג. "כשאני חוזר הביתה אל הילדות, האישה, הגינה המהממת שלי, הנוף האינסופי שנשקף ממנה אני סופר את העצים אחד אחד. מדבר איתם. מוודא שהם במצב טוב. זה הבית", הוא אומר. איש משפחתי, איבגי. כשהוא מדבר על הגעגוע להורים שאינם, העיניים שלו בורקות. "אין יום שעובר בלי שאני רואה אותם. הם משקיפים עליי כמו שתי החבובות האלה. זה נשמע הזוי, אבל אני כל הזמן מרגיש שהם שומרים עליי. אני מתגעגע אליהם, לפנים שלהם, ליופי שלהם ולמה שהם נתנו לי".
למרות שנטש את הדת, אמון ואמונה הם חלק ממנו. "אני מאמין באדם למרות מצבו המדורדר כרגע", הוא אומר, "יש לי אמונה גדולה בפוטנציאל שטמון באדם
ואני חושב שאנחנו יכולים להיות טובים יותר ממה שאנחנו ואיכשהו זה מתפספס".
לצד עשרות הרפליקות הבלתי נשכחים מהסרטים שבהם שיחק בשנים האחרונות רודף אחריו צילו של דוד-הכי-טוב, הזה מהפרסומת. את איבגי זה מצחיק. "אני מעדיף לעשות פרסומות מלשחק בטלנובלות", הוא אומר. קצת קשה להאמין, אבל למרות ההצלחה, איבגי מודה שקשה לו להשתחרר מחרדת התפקיד הבא שאולי לא יגיע. "כל תפקיד בשבילי הוא התפקיד האחרון", הוא אומר. אז זהו, שלא.
