חסר מנוחה בעליל

משה איבגי לא מרוצה. הוא לא אוהב את מה שקורה פה. קשה לו לראות את מכתיבי המדיניות הישראלית מתיישבים על ספסל הנאשמים כאילו כלום. קשה לו לראות את המדינה שהוא כל כך אוהב מתפרקת לו בין הידיים. לפעמים זה כל כך כואב שבא לו לצעוק. "חסר מנוחה", סרטו של עמוס קולק בו הוא מככב בתפקיד הראשי, הוא בדיוק מה שהרופא רשם נגד יחסי האהבה-שנאה שבין האדם למקום.

בסרט הוא משחק משורר כושל שחי בדירת מרתף בניו יורק ומתפרנס ממכירת תמונות של הרבי מלובביץ', שעונים גנובים, מים קדושים וקרמים מים המלח. בלילות הוא חורז במועדון לילה ישראלי שנינויות מתובלות בארס וביקורת על הארץ, מנסה למצוא צידוקים לחייו החדשים בארה"ב. אך העבר, בדמות ילד אותו עזב בלידתו (רן דנקר), דופק על הדלת ומכריח אותו להתמודד.

"חסר מנוחה" הוא סרט אישי, מפוכח, ביקורתי ואוהב עד כאב. "אני נורא פוחד מהתגובות בארץ", הוא אומר, "זה סרט אישי מאוד וטעון על איש שמתוסכל מהמדינה ומוציא עליה הרבה חרא. אני פוחד שאנשים יגידו: 'אם לא מוצא חן בעיניך, לך מפה!'".

עם רן דנקר במהלך צילומי הסרט בניו יורק (צילומים: אסנת שלו-קולק)

בסרט הזה איבגי כבר היה. ב-2002, כשהוא עמוק בלב הקונצנזוס, העלה ערב יחיד תחת הכותרת "חשבונית הנפש" שבו הוא בא חשבון עם ההוויה הישראלית. הביקורת אהבה, הקהל לא מוכן היה לשמוע. "רציתי לדבר על המצב הקיומי, על התפקיד שיש לנו על האדמה הזו שאמורה היתה להיות בית לעם היהודי. אנחנו היינו אמורים להיות אור לגויים וכל מה שנשאר זה חושך גדול. התגובות היו כל כך חריפות. זה היה נורא. אנשים חשבו שבאתי להעליב אותם", הוא אומר.

אחרי שקיבל לפרצוף את תגובת הקהל, שהצביע ברגליים, נסע איבגי לארה"ב. התקופה הזו היתה זמן לחשבון נפש כמו גם האינקובטור לסרטו של קולק. "הרעיון היה לעשות סרט שבודק את הדבר הזה שנקרא ישראליות, את התסכול ממנה ואת הגעגוע שהיא מעוררת", אומר איבגי.

"התחברנו לזה כמו אדם אחד". עם קולק ודנקר על הסט

קשה שלא להבחין בעוצמות שעליהן מדבר איבגי על המסך. הסרט אמנם מציג דיאלוגים בין דמויות, אבל מרגיש כמו מונודרמה של נפש מדממת. איבגי מזדהה עם הדימוי. "הרגשתי כמו בנאדם שרץ לאורך כל הסרט כשהוא מחזיק את הלב שלו בידיים", הוא מספר, "רץ מהר כדי להספיק להגיע לפני שהוא יפסיק לפעום".

"המציאות מורכבת. גם אנשים. לא רצינו שהוא יהיה רק שונא ישראל. זה איש מתגעגע והיה חשוב להראות את החסר הזה שהוא חי, את הערגה שהוא לא יכול להשתחרר ממנה. הוא לא יכול לנשום מרוב הלְבַד שהוא מצוי בו. הוא חי את העליבות. אין לו את עצמו למרות שהוא לכאורה הדוניסט, אנרכיסט ודקדנטי".

"דפוק לגמרי. על הסף. אדם בלי מנוחה או שקט כי הוא יודע טוב מאוד מה נשאר מאחור. הוא רדוף על ידי עבר שלא עוזב. 20 שנה הוא יושב בארה"ב אבל לא מצליח להשתחרר מהישראליות שלו. הוא כותב על הילדות, על הצבא, על המדינה, על איבוד הדרך. הוא חי בינתיים עד שיקרה משהו. מחר אולי ימצאו אותו מת בדירת המרתף שלו ואף אחד לא ידע שהוא אי פעם היה, אבל הלב הישראלי עדיין פועם".

"מקוללים או מבורכים. אני עוד לא יודע. אנחנו נורא מתגעגעים לארץ שלנו כל הזמן. לא אוהבים את מה שיש, מקטרים ובכל זאת אנחנו פה. אלה שלא פה, מתגעגעים לא פחות. אתה אוהב ושונא כי יש משהו מאוס במדינה שלא מספקת את צרכיך וקשה לחיות בה בכבוד, מדינה שחולה בשחיתות ונאכלת מהלחץ הביטחוני המטורף שלא מאפשר להרים את הראש. יש לנו פוטנציאל הרבה יותר גדול ממה שאנחנו ממשים, יש לנו תורה ויהדות וקבלה. כל העולם הרוחני נמצא פה ואנחנו לא לוקחים ממנו כלום. לא רק שאנחנו לא שואפים למעלה, אנחנו צוללים למטה בהכרה מלאה".

איבגי ב"חסר מנוחה". השנים באמריקה היו אינקובטור ותמריץ לסרט

איבגי מחפש אנשים שייקחו את המושכות לידיים, אבל יודע שההיצע דל. גם אולמרט, מבחינתו, הוא ברירת מחדל. "עצוב לי עליו כי הוא מראשי הממשלה הכי טובים שאני זוכר בשנים האחרונות. הוא מתעקש על שלום ועל רצון להגיע להבנה. הוא מבין את המציאות". כן, הוא זוכר ששמו של ראש הממשלה נקשר בכמה שחיתויות לכאורה. "אני לא מקל בזה ראש, הבעיה היא שאנחנו במצב שבו יש כל כך הרבה אשמים וחשודים שזו כמעט בושה להיות ישראלי. ישראל היא פאקינג רפובליקת בננות שהפכה את הדמוקרטיה לקשקוש", הוא אומר. "אולמרט הוא לא סמל או דוגמא, יש בו שחצנות שהיא נגע שקיים פה בכל. שחצנות היא מקומם של אנשים קטני רוח, גמדים, אלה שיאמרו: אני עשיתי, אני פוצצתי, אני אביא, אני אתן, אני אפרק, אני אבנה, אני ואני ואני.

"ניהול המדינה בא היום לשרת את האגו הפרטי של המושכים בחוטים ולא את העם. לכן אני חוזר לנקודה הבסיסית והיא העניין הקיומי. מה אנחנו עושים פה? האם אנחנו רוצים להיות ככל העמים? התשובה היא שאנחנו לא יכולים להיות ככל העמים. אנחנו יהודים במדינה יהודית באמצע המזרח התיכון. חזרנו לפה כי יש לנו תפקיד ואם לא נמלא אותו, אין לנו זכות קיום פה".

בניגוד אליך, נדמה שהגיבור חסר המנוחה בסרט מוצא בתוך הייאוש אופטימיות.

"גם אני אופטימי, מפני שהחיים מדהימים. העולם כמו שהוא, עם כל מה שקורה, הוא שלם. אנחנו חיים את החיים האלה והם ילכו מאתנו ברגע נתון, אבל בזמן שיש לנו צריך להיות אנשים טובים יותר, לשאוף למצות את הפוטנציאל. אנחנו חייבים להבין את התלות שיש לנו – בני האדם – האחד בשני. אנחנו הורסים את עצמנו כמו תאים סרטניים שמתפשטים על חשבון תאים אחרים ומחסלים את הגוף. אם לא נדאג אחד לשני, כולל לפלסטינים, לא יישאר כלום".

כמו גיבור הסרט, איבגי עדיין מוצא מקום לאופטימיות

אז למה לא לקפל את הבסטה וללכת?

"זו הארץ שלנו, נוף מולדתנו. ההורים והסבים שלנו חלמו להגיע לארץ הזו בסופה של הדרך. אפשר ללכת, אבל אפשר גם להתעקש על תיקון והצמחת דור חדש וטוב יותר. מי שלא רואה את הצורך להתעקש על המקום הזה, יכול ללכת".

"הלכתי אבל לא כדי לא לחזור. הייתי צריך לנשום. אני יודע שהכל כל כך זמני פה. אני מרגיש שאני יושב בגן עדן של שוטים שאני חי את החיים, נהנה, שותה קפה ובכל רגע זה יכול להיגמר לא בצורה טבעית. אנחנו מוקפים בפגזים שיכולים לטווח את כל הארץ הזו בקלות. כולם מוכנים להזדמנות הזאת וברגע שנגיע לנקודת השפה, זה ייפול עלינו.

"אני חי את האפשרות של שואה נוספת באופן יומיומי. זה אמיתי נורא וכאב לי שאף אחד לא רצה לשמוע. כשהעליתי את 'חשבונית הנפש', התגובה של כל מנהלי מוסדות התרבות היתה פחד גדול להביא את ההצגה לקהל. זה הולך ביחד עם התפיסה שקיימת היום של לא רוצים חכם מדי, לא רוצים עמוק מדי, רק שטוח, רצוי אפילו שטוח מאוד. משהו בסגנון הישרדות".

"אני שמח על זה, אבל מדובר בטיפה בים. בגדול אנחנו עדיין רוצים לרצות את ועדי העובדים. הבאנו את הקהל למקום שבו הוא חסר סבלנות ורוצה בעיקר לצחוק ולא לחשוב, לא להתאמץ. תראי מה קורה בטלוויזיה. הרעיון הכי גדול שהטלוויזיה יצרה זה הזפזופ המטמטם".

יש ניסיון לייצר איים של איכות כמו למשל "בטיפול", לא?

"דווקא את 'בטיפול' מצאת כדוגמא? שיהיה, זה ז'אנר שאותי ברוב המקרים משעמם. זה נחמד, אבל על זה נישאת כל הספינה? הסך הכל הוא רדוד, עושה הכל בכדי שלא תחשוב, שלא תפעיל תאים במוח, שתקנא באלה שיש להם ובדוגמניות שמסתובבות על המסך, בכוכב נולד, ברקדן נולד, בדוגמנית נולד, בשטן נולד, באמא שלו ואחותו נולדות מחדש. זה מה שיש וזה עצוב".

"נכון. הטלוויזיה המציאה הכל אבל הטלוויזיה היא גוף בלי שכל, רגש או לב. זו מכונה שרוצה כסף ובלעדיו אין לה ערך. זה התפקיד שלה – להילחם על כסף ובדרך הזולה ביותר. עוד מעט יתחילו לירות באנשים בשידור חי כי זה עושה רייטינג. הידרדרנו למקום שממנו אפשר רק לצמוח".