רצח "רומנטי" - אהבה, רכושנות או גאווה?

אני אוהב את המונח "אידיאולוגיה של אהבה" שביסודו של ספר חדש שכתב אח שלי, פרופ' אהרון בן זאב, יחד עם ד"ר רוחמה גוסינסקי - "בשם האהבה: האידיאולוגיה הרומנטית וקורבנותיה". אני אוהב אותו משום שהוא לא ברור מאליו. איך אידיאולוגיה מתקשרת לאהבה?

חשבתי על שתי דוגמאות. האחת היא "אהבה חצרונית", במאות ה-12-14 באירופה. היו להם ספרי הגות ומערכת איסורים והיתרים, והאידיאל שלהם היה אהבה בלתי מושגת, שהובילה אותם להתאהב בנשים בלתי מושגות, כמו אהבתו של אביר לאשת הסניור שלו.

הדוגמה השנייה היא "ילדי הפרחים", בשנות ה-60'. הפעם מדובר באידיאולוגיה הפוכה של אהבה שאותה קל – ואפילו רצוי - לממש. אהבה בכל מקום ולכמה שיותר אנשים, בלי בושה כמעט ובלי מושגים משמעותיים של בגידה, נאמנות ובלעדיות.

הדוגמה המרכזית אולי של הספר היא אידיאולוגיה של אהבה של גברים שרצחו את הנשים שלהן. בעייתי, לא? זה היה נושא השיחה ביני לבין אהרון.

- איך תגדיר את האידיאולוגיה של אהבה של מי שרוצחים את האהובות שלהם? היא מתפקדת כמו אידיאולוגיה? האם היא לא בסך הכל רציונליזציה של הכישלון שלהם לנהל חיי אהבה סדירים? בעצם כישלון של האידיאולוגיה של האהבה שלהם? האם הרצח הוא חלק מתורת המעשה שלהם?

אהרון: "ייתכן שאכן יש רציונליזציה אצל חלק מהרוצחים כדי להצדיק את הרצח שלהם. אבל באופן כללי הרוצחים אמנם אהבו את נשותיהן באופן המתאים למדי לאידיאולוגיה הרומנטית. אהבתם היתה קיצונית, בלתי מתפשרת ובעלת קשר מועט למציאות, ולכן רצונה של האשה לעזוב אותם הרס את האידיאולוגיה הכל כך בסיסית שלהם, ועוד יותר מכך - את כל עולמם. נראה לי שרובם לפחות אינם רואים את אשר קרה ככישלון של האידיאולוגיה, אלא בראש ובראשונה של בנות זוגם, ואולי אף שלהם".

אהבה נטולת תנאים

-אתה בטוח שמדובר כאן על אהבה ולא, למשל, על פגיעה בגאווה שמתורגמת לאהבה? אידיאולוגיה של אהבה לא מבקשת להתחשב, לוותר ולהבין? אולי נוח להם להאמין שהם עושים זאת מתוך אהבה, כי כך הם יכולים להמשיך לחיות איכשהו עם מה שהם עשו?

אהרון: "קשה לקבל שרצח נעשה מתוך אהבה. אבל אם מסתכלים לא על רגע הרצח (שבו הכעס והשנאה שלטו) אלא על השבוע, החודש, והשנה שקדמו לרצח, הרי נראה די ברור שהרוצחים אהבו את נשותיהם. האידיאולוגיה הרומנטית, כמו אידיאולוגיות אחרות, איננה ותרנית ופשרנית. ביסוד המאפיינים של האהבה האידיאלית נמצא טבעה הכוללני, הנוקשה, שאינו מושפע מתנאי המציאות. הפן הבלתי מתפשר של האהבה האידיאלית מתייחס ליחסו של האוהב אל האהוב: יחס זה לא יכול לסבול 'אולי', 'עד מידה מסוימת' או 'בהדרגה' כמונחים הולמים לאהבה".

אהבה או רכושנות?

- למה ברור שרוצחים אהבו את הנשים שלהם? מפני שהם רצחו אותן? אולי אפשר להסיק דווקא מסקנה הפוכה – אם הם רצחו, סימן שהם לא אהבו מלכתחילה, או הפסיקו לאהוב עוד לפני הרצח. אולי הם ראו בנשים נכסים שלהם. לא רגש אהבה אלא רגש של רכושנות.

אהרון: "הטענה שהרוצחים אהבו את נשותיהן איננה נובעת כמובן מהרצח (זה דווקא מה שמקשה על אנשים כל כך רבים לקלוט שאכן היתה שם אהבה). אם בודקים את ההתנהגות של הרוצחים בתקופה שלפני הרצח, הרי שאהבתם ברורה. זה לא נושא תיאורטי, אלא משהו שניתן לבדיקה אמפירית, כמו זו שנערכה ע"י השותפה שלי לכתיבת הספר. אהבתם כוללת גם את ההיבט של רכושנות, אבל זה לא מבטל את האהבה- היבט זה מצוי גם באהבת אנשים רבים אחרים. אחד ממאפייני הרגש הוא היעדר אדישות ובמקרה הזה, האהבה, שכמובן מנוגדת ביסודה לאדישות, מתבטאת בהתנהגות קיצונית ביותר".

-איך אפשר לבדוק את הרגש של הרוצחים לפני הרצח? לפי מה אתה יודע מה הרוצחים הרגישו? לפי זה שהם לא היו פשרניים? התכונה הזו יכולה לאפיין גם קמצנים, למשל. למה אתם מייחסים אותה רק לאהבה?

אהרון: "בתיאור של הרוצחים את התנהגותם, הרגשתם ועמדותיהם לפני הרצח, יש היבטים רבים האופייניים לאלו של אוהבים. האהבה שלהם, כמו זו של אנשים אחרים, כוללת רגשות נוספים כמובן, כמו כעס, שנאה וקנאה. קיום רגשות אלו לא מבטל את קיום רגש האהבה אצלם".

רוצחים שאולי משתלטים על הדימוי של אוהבים גדולים

- קשה לי קצת עם הדרך בה אתה מתאר את האהבה. נראה שאתה מתאר אותה דרך העיניים של הרוצחים והבעלים האלימים. אהבה, אם לדבר במונחים אידיאיים, היא דווקא אידיאולוגיה של התפשרות והתחשבות, לא? אם אני צודק, יש לנו כאן אידיאולוגיה של אי אלימות, בדומה לאידיאולוגיה של מהאטמה גנדי. אני נזכר, בהקשר לכך, בד"ר שארל בובארי. מאדאם בובארי בגדה בו, והוא סירב להאמין. היא רוששה אותו, והוא המשיך לתת לה ייפוי כוח לכספים שלו. הראו לו הוכחות שהיא בגדה בו, והוא ריחם עליה שהיו לה חיים שהובילו אותה לבגוד. גם זו חוסר פשרה. אבל ד"ר בובארי נחשב בתרבות שלנו טיפש ותמים, לא אוהב גדול, בעוד שרוצחים משתלטים על הדימוי של אוהבים גדולים. למה לא להגדיר מראש שמי שאינו מסוגל לוותר ולהתפשר, אינו אוהב מלכתחילה?

אהרון: "איננו מתארים את האהבה דרך עיני הרוצחים. הספר עוסק באידיאולוגיה רומנטית שרווחת אצל רוב האנשים. הרוצחים אוחזים באידיאולוגיה זו בצורה קיצונית, אבל אנחנו מראים שיסודות האידיאולוגיה הזו קיימים אצל כולנו. יש באידיאולוגיה הזו עקרונות המצביעים על התחשבות בזולת, אבל אין פשרה ביחס לאהבה עצמה, שהיא בעלת אופי מוחלט ובלתי מתפשר - כי האהבה תנצח את הכל".

-יש לי עדיין בעיה עם כך שאלימות נתפסת כאהבה קיצונית. על פי האידיאולוגיה של האהבה, נראה שדווקא ותרנות קיצונית, כמו של ד"ר בובארי, מתאימה יותר. לדעתי, אהבה אלימה היא רגש דמוי אהבה (אולי רגש של רכושנות שמקבל אופי כוזב של אהבה). אפשר למדוד את זה בסריקות מוח. אתה מכיר מחקר ביולוגי כלשהו שבחן את המאהב האלים? אבל גם אז תיוותר בעיה. מאהב אלים משוכנע שהוא אוהב, ולכן ייתכן שהוא יצטייר בסריקות מוח כאוהב. בעיה דומה מתגלה לגבי שקרנים פתולוגיים - הם מתגלים בפוליגרף כדוברי אמת.

אהרון: "אני מסכים ומבין את הבעייתיות שאתה מעלה, ואכן מטרת אהבה לעשות רק טוב לאהובים, אבל ראיית האהבה כטהורה מבחינה מוסרית וככזו שלא יכולה לעשות כל רע היא מוטעית לדעתנו. כפי שאנו כותבים, גם הדת היא אידיאולוגיה טהורה מבחינה מוסרית ונועדה לעשות רק טוב, אבל בשם הדת, כמו בשם האהבה, נעשו מעשים נוראיים. דווקא הערך המוסרי הרב של שתיהן נותן הצדקה לאנשים להתנהג בצורה לא מוסרית, והתנהגות זו נתפסת כמוצדקת לאור הערך המוסרי הניתז מעקרונות האהבה והדת".

עבדים של אהבה

- אתה יכול לטעון שיש אידיאולוגיות שונות לאהבה שבמצבים מסוימים, אחת מהן היא ותרנות קיצונית והשנייה אלימות קיצונית, אבל אז אני חוזר להגדרה של אהבה. האם ייתכן להגדיר אידיאל של אהבה גם כהשתלטות על הזולת, להבדיל מהתחשבות בו? נדמה שיש מושג כזה של "עבדי אהבה". האם עבדי אהבה לא סותרים את האידיאל של האהבה, יהיה אשר יהיה? זה שונה כאשר אשה או גבר בוחרים מרצונם החופשי לתפקד באהבה כעבדי אהבה. אני מתכוון לעבדי אהבה שתפקיד זה נכפה עליהם על ידי מי שאוהבים אותם.

אהרון: "רוב האידיאולוגיות הן בדרך כלל קיצוניות בהקשר של יישומן, אחרת הייחודיות שלהן מוטלת בספק. נושא הבלעדיות הרומנטית, למשל, הוא רכיב מרכזי באידיאולוגיה הרומנטית (וברצונות של אנשים רבים - לפחות לגבי בני זוגם, פחות לגבי עצמם). הפרת עקרון זה מהווה בעיני אנשים רבים פגיעה מהותית בהם, וזו, יחד עם האידיאולוגיה הרומנטית, נותנות להם הצדקה לפגיעה בזולת. אידיאל החופש באידיאולוגיה הרומנטית משחק אולי תפקיד כלשהו בעצם הבחירה (וגם כאן זה לא ברור, כי לעיתים האהבה הראשונית מתוארת כמשהו ספונטני מעבר לשליטתנו - לכן קופידון מתואר כעיוור), אבל לאחר שהשנים יוצרים ברית אהבה, החופש לא משחק כל תפקיד, עליך לנסות לשמר את האהבה בכל מחיר".

אהרון טוען בעצם שאפשר לאהוב ולשנוא בו זמנית. ואני תוהה, לא יותר מתוהה, עד כמה יכולים השניים להתקיים בו זמנית. מה שטוב בשיחה כזו הוא שבעצם לא חייבים לסכם.

קריאה נוספת: זמן קשה לאוהבים: אהבה נזילה, מחויבות חלשה