דברים שגבר צריך לדעת על הומור נשי

לא, ברצינות, אין דבר כזה. כלומר, ברור שיש - קצת - נשים עם חוש הומור. אבל האם יש סגנון או טכניקה שייחודיים לקומדיה נשית? לא ממש. לכל קומיקאי יש ג'נדר (או שניים, אם אתם זוכרים את דיים עדנה), אבל כשבודקים את זה לעומק, מגלים שההומור עצמו הוא כמו נישואים: נטול מין.

ברשימת "100 הסטנדאפיסטים המצחיקים בכל הזמנים", שפורסמה בשנת 2004 בערוץ "קומדי סנטרל", מופיעות רק תשע נשים. תגידו שזה אומר משהו על ההומור הנשי, וכל סטודנטית למגדר תסביר לכם באריכות אך ביובש שנשים סובלות מקושי יחסי להתקדם ברוב המקצועות. מצד שני, קשה לומר שלשחורים קל במיוחד להתקדם, אבל ברשימה ההיא יש כמעט כפליים כהי־עור מבעלות־ציצים (כולל וונדה סייקס, האישה השחורה היחידה ברשימה, וריצ'רד פריור, שמככב במקום הראשון הכללי). ונכון שיש הרבה נשים לא מצחיקות - מוצגים מס' 22,124,425 ו-422 עובדות איתי - אבל יש נשים כמו וונדה סייקס, וגברים כמו מיקי גבע. בקיצור, בואו נסכם את זה ככה: הדבר היחיד שבטוח בקשר להומור ולמין זה שיש קומיקאים ממין זכר, וקומיקאיות ממין נקבה. וזה בטח מקרי שרובן לא מאוד מצחיקות. 

לכתבות הקודמות בסדרה:

• תשמעו קללה
• היסטוריה ארוכה של בדיחות קצרות
• כבר לא צוחקים היום ככה
• הומר למחשבה
• לא צוחק איתך, צוחק עליך  
  

היום כולם מכירים את טינה פיי, אבל נשים התחילו לספר בדיחות גרועות - טוב, די, אני מוכרח להפסיק עם זה - הרבה לפניה. בלי הקומיקאיות הראשונות ההן לא היתה גברת פיי, ואז מי יודע, אולי גברת פיילין היתה סגנית הנשיא. אם הולכים אחורה עד אמצע המאה ה־20, ותכף יובהר למה דווקא עד שם, אפשר לחלק את הקומדיה הנשית לחמש תקופות עיקריות: ההתחלה (עם קומיקאיות פורצות דרך כמו לוסיל בול, פיליס דילר וג'ואן ריברס), הכניסה למיינסטרים (רוזאן בר, בצעד כבד), הפריצה הגדולה (הספיישלים של "נשות הלילה" ברשת HBO), הדור הנוכחי (מקתי גריפין ועד טינה פיי) והשמות החדשים (צ'לסי הנדלר, אילייזה שלזינגר וגם שרה סילברמן היותר מוכרת). ונתחיל מבראשית.

"היה כתוב שם שיש הארקה"

זאת שבישלה: פיליס דילר

נולדה ב־1917, התחילה להופיע ב־1955, פרשה ב־2002. שרדה שני בעלים והפכה בעל נוסף להומו

למען הסדר הטוב, פיליס דילר לא היתה הקומיקאית המוכרת הראשונה. התואר הזה שייך ללוסיל בול, בדרנית וודביל שהפכה ב־1951 לבחורה הראשונה עם תוכנית טלוויזיה משלה, אבל כבר כתבנו עליה בסדרה הזאת וזה לא היה נורא מעניין. חוץ מזה, המקצוע של בול היה יותר משחק ופחות קומדיה: היא היתה מעורבת מעט מאוד בכתיבת הסיטקום שלה "אני אוהב את לוסי", ולא הופיעה יותר מדי עם חומר מקורי. הראשונה שעשתה את זה - לא כתבה את "לוסי", הציגה סטנדאפ מקורי - היא דילר, שאת הקול שלה אתם עשויים לזכור מ"באג לייף" (היא היתה מלכת הנמלים) או להכיר מ"איש משפחה" (היא תלמה גריפין, אמא של פיטר). אולי אתם זוכרים גם את הפרצוף שלה מאיזה סרט, אבל כנראה שלא נהניתם ממנו כי הוא היה נורא.

כסטנדאפיסטית, דילר התחילה להופיע במועדון "הבצל הסגול" בסן פרנסיסקו כבר ב־1955, כעשר שנים אחרי שקומיקאים גברים התחילו להעלות מופעי סטנדאפ שלמים משל עצמם. היא הציגה את עצמה כפי שהיתה באמת: עקרת בית מוזרה ("הבישול שלי כל כך גרוע שהילדים שלי חשבו שחג ההודיה מציין את פרל הרבור"), תזזיתית ומלאת מרץ, עם שיער מפוזר, בגדים ראוותניים וחלומות בורגניים. "אני רוצה שלילדים שלי יהיו כל הדברים שאני לא יכולה להרשות לעצמי", היא אמרה פעם, "ואז אני רוצה לעבור לגור איתם". דילר המשיכה להופיע ככה ב"הבצל" במשך 87 שבועות רצופים. ב-1957 שמעו ב"תוכנית הלילה" של אן.בי.סי על תופעת הבחורה המצחיקה, והיא נשלחה להתארח אצל המגיש ג'ק פאאר, אחד מאבותיו הרוחניים של ג'יי לנו.

בעקבות דילר באה ג'ואן ריברס, שחיקתה במועדוני סן פרנסיסקו את הסגנון הקצר ומלא ההלקאה עצמית ("הייתי עומדת לצד הכביש עם השלט 'נערה אחרונה לפני הכביש המהיר'"), עד שהגיעה בעצמה ל"הלילה" ול"אד סליבן". בתחילת שנות ה־60 הצטרפה לרשימת הקומיקאיות המפורסמות גם לילי טומלין - לימים שחקנית

 קבועה ב"מרפי בראון", "הבית הלבן" ו"עקרות בית נואשות", ומלחכת דגדגנים ידועה. אם תרצו, הסכר הגברי על נהר הקומדיה נפרץ סופית, והכפר הוצף בבדיחות נוראיות. טוב, באמת שאני מפסיק עם זה.

בשנת 2006, בראיון ל"ניו יורק פוסט", דילר נשאלה על ההתקדמות המהירה שלה מאלמוניות לפריים־טיים. "עזר לי להיות האישה היחידה, בגלל שכל הגברים עבדו בצמדים", היא אמרה. "הכל הלך בזוגות, כמו ג'רי לואיס ודין מרטין. אנשים היו אומרים, 'מה זה לעזאזל? אישה שעובדת לבד?'". ואם זה לא נשמע לכם מצחיק או קוהרנטי במיוחד, אז הנה השיעור שלכם להיום: לעולם אל תפתחו ציפיות מראיונות עם נשים בנות 90.

די, קצת רצינות בבקשה: פיליס דילר המשיכה להיות אלופת העולם בוואן ליינרים לנשים עד להופעת הפרדה שלה, שנערכה ב־2002 במלון "סנקוסט" בלאס וגאס. המגיש הציג את הקומיקאית בת ה־84 כ"מדונה של הקומדיה" לפני שהיא עלתה לבמה בפאה ג'ינג'ית פרועה, שמלה אדומה נוצצת ואיפור כבד. "אל תיתנו לשם מדונה להפריע לכם", היא התחילה. "היום שבו אתפוס לעצמי את המפשעה יהיה היום שבו היא תיפול".

זאת שאכלה: רוזאן בר

נולדה ב־1952, התחילה להופיע ב־1980. יהודייה, טוענת שישראל היא "מדינה נאצית", שמנה

האישה שממוקמת הכי גבוה ברשימת כל הזמנים של קומדי סנטרל היא רוזאן בר, שתופסת את המקום התשיעי, ובטח גם את רוב העשירי. עכשיו, לא תשמעו אותי מתווכח עם קומדי סנטרל לגבי כל הזמנים, אבל בזמן הספציפי הזה - אם לשפוט על סמך הספיישל האחרון שלה ב־HBO והבלוג שלה ב־WWW - בר היא אישה יללנית, קטנונית, לא לחלוטין שפויה ולחלוטין לא מצחיקה. רק לחשוב שלפני כמה שנים היא עוד אמרה ש"הנתיב המהיר ביותר לליבו של גבר הוא דרך החזה שלו".

"תתחבאי, רוזאן נראית לי רעבה" 

מי שמצחיק עד היום הוא טום ארנולד, שתיפקד ככותב וכשחקן אורח בסיטקום "רוזאן", וגם היה נשוי לכוכבת בין 1990 ל־1994. החוויה השפיעה עליו כל כך שאפילו ב־2007, רגע אחרי שחווה הפגזה ארטילרית של הטליבאן במהלך ביקור חיילים אמריקאים באפגניסטן, הוא אמר ש"אפילו לא פחדתי. בכל זאת, הייתי נשוי לרוזאן כמעט חמש שנים". בר ענתה בראיון ל"ניו יורק פוסט": "אני לא חושבת

 שהיינו צריכים לתלות את סדאם חוסיין. תלייה זה טוב מדי בשביל בן הזונה הזה. היינו צריכים לגרום לו להינשא לטום ארנולד, אבל עם הסכם טרום־נישואים. הרי בסופו של דבר הוא בן אדם. אני מתכוונת לסדאם".

רוזאן הדמות עוצבה כ"אלילה ביתית"; ככה הגדירה רוזאן האישה את עקרת הבית שנוצרה על הבמה עם לא מעט השראה מפיליס דילר. מאוחר יותר הפכה הדמות לבסיס של הסיטקום זוכה האמי. "רוזאן" בוטלה ב־1997, ותוך שש שנים בלבד התדרדרה בר עד סמוך לקרקעית שרשרת המזון: תוכנית בישול. אגב, מישהו טרח לציין בדף שלה בוויקיפדיה את העובדה המשעשעת אך הלא נכונה שאותה תוכנית בוטלה עקב הרעלת מזון. בר עברה למעשה ניתוח חירום לכריתת רחם.

אם אתם חושבים שכריתת רחם זה לא מצחיק, לא ראיתם את רוזאן בר החדשה. ב־2006 היא ניסתה לעשות קאמבק במופע סטנדאפ, ראשון זה שנים, ששודר כאמור ב־HBO והיה כאמור חרא. משם היא המשיכה לבלוג חדש ומלא תיאוריות גיאופוליטיות ודתיות חסרות פשר, ועם זאת מעייפות. בסוף דצמבר 2008, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ואחרי שחיל הים עצר ספינת סיוע בדרכה לעזה, היא כתבה בבלוג ש"היהודים נוטשים את הציונות", אבל הרגיעה ש"ישראלים רבים עוסקים באופן אקטיבי בניסיון לשנות את מה שקורה לפלסטינים. הישראלים לא יכולים לחיות ללא מעמד המשרתים שלהם - הפלסטינים שמנקים את הבתים שלהם, מטפלים בילדים שלהם ומנהלים את העסקים שלהם". לסיכום היא קראה לישראל "מדינה נאצית". אני מנחש שמיד אחר כך הכניס מישהו לדף שלה בוויקיפדיה את כל הסיפור עם הרעלת המזון.

אלה שפרצו: נשות הלילה

סדרת ספיישלים ב־HBO, 1959-1988. לא בלתי מצחיקה

אליין בוסלר - מקום 73 ברשימה של קומדי סנטרל - התחילה כזמרת, אבל בסוף שנות ה־70 התחנכה כקומיקאית אצל הבדרן אנדי קאופמן (שבתמורה גם חינך אותה מינית). היא זכתה לראשונה לפרסום בקנה מידה ארצי בספיישל קומי ששודר בטלוויזיה ב־1986, אבל היא לא השיגה אותו בלי קרב: למרות שרשתות הכבלים התחילו לשדר ספיישלים של סטנדאפ כבר ב־1976, עם עליית הסדרה On Location ב־HBO, עשור מאוחר יותר לא הצליחה בוסלר לשכנע שום ערוץ שאנשים יצפו בשעה שלמה של סטנדאפ נשי. אישית, לפעמים אני לא מאמין בזה עד היום.

כן, החודש התחלנו מוקדם עם "נשים שאנחנו אוהבים"

ב־1985 גייסה בוסלר מספיק כסף וחברים מפורסמים בשביל להפיק בעצמה מופע מוקלט בשם Party of One. ערוץ "שואוטיים" קנה ושידר אותו ב־86', והוא מספיק הצליח כדי לסדר לבוסלר עוד שישה ספיישלים בכבלים. ב־HBO, המתחרה

 הישירה של שואוטיים, הבינו שיש פה משהו. זה לקח להם שנה, אבל בסוף הם העלו לאוויר מופע סטנדאפ נשי משלהם. קראו לו "נשות הלילה".

מנחה המופע היה מרטין שורט, והקומיקאיות היו אלן דג'נרס הצעירה והסטרייטית (מקום 44 ברשימה של קומדי סנטרל), פאולה פאונדסטון הגברית (מקום 88, השתחררה לאחרונה מהכלא אחרי שישבה על "סיכון קטינים"), ריטה רודנר ("אני חושבת שאנשים עם עגיל באוזן באים מוכנים יותר לחיי הנישואים. הם חוו כאב וקנו תכשיטים") וג'ודי טנוטה ("כמה מכן התחילו לצאת עם מישהו כי הייתן עצלניות מכדי להתאבד?"). בשלושת הספיישלים הנוספים ששודרו תחת אותו שם עבר הפוקוס מכישרונות חדשים לכוכבות שהיו מוכרות כבר (או רק) אז: סוזי אסמן, באותם ימים כוכבת ה"רוסט" של קומדי סנטרל והיום כוכבת "תרגיע"; סנדרה ברנהרד, אז כוכבת "מלך הקומדיה" של מרטין סקורסזה, מאוחר יותר כוכבת "הדסון הוק" והיום לסבית זקנה; לינדה סמית האנגלייה ("אני משמיעה מוזיקת קאנטרי הפוך. המאהב שלך חוזר, הכלב שלך מתעורר לחיים ואת מפסיקה להיות אלכוהוליסטית") וטרייסי אולמן, שבתוכנית הטלוויזיה שלה הופיעו לראשונה מערכונים קצרים של "משפחת סימפסון".

"נשות הלילה 4" מ־1995 דווקא כן הציג לעולם כישרון סטנדאפ חדש: את ליז ווינסטד. העולם מצידו גילה די מהר שהיא לא כישרון גדול במיוחד, אבל גם ווינסטד וגם אנחנו הרווחנו מזה שהיא עשתה הפסקה מהסטנדאפ אחרי "נשות הלילה" - כי התברר שבכתיבה קומית יש לה כישרון מדרגה אחרת לגמרי. שנה אחרי ההופעה הפושרת שלה בספיישל היא יצרה יחד עם המפיקה מדליין סמיתברג את ה"דיילי שואו", תוכנית הסאטירה הטובה ביותר בטלוויזיה (לפחות מהתוכניות שאני רואה, אבל קשה לי להאמין ש"שבוע סוף" באמת מאיימת על התואר).

אם יש משהו שמייחד את רוב "נשות הלילה", זה שהן מתנהגות על הבמה כמו עצמן. "אני לא עושה קטע פמיניסטי", אמרה בהקשר הזה אליין בוסלר. "אני אדם שכלוא בתוך גוף של אישה". במאמר שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" על Party of One כתב מבקר התרבות ג'ון ג' אוקונור: "בוסלר נכנסה לשמורת טבע הנשלטת בידי גברים, קומדיית סטנדאפ ישירה, בלי לעשות פרצופים מצחיקים או להתנהג מוזר. לעיתים קרובות מדי - תחשבו על פיליס דילר או ג'ואן ריברס - קומיקאיות הרגישו צורך להפוך לכמעט גרוטסקיות. גברת בוסלר, אישה נאה ובטוחה בעצמה, פשוט לוקחת את המיקרופון ומספרת סיפורים מצחיקים. אין קישוטים מיותרים". והופה, פתאום יש בעולם הקומדיה נשים שוות זכויות.

חוץ מזה שהן עדיין קצת פחות מצחיקות.

ההיא שנמאסה: טינה פיי

נולדה ב־1970, התחילה להופיע ב־1992. האחראית העיקרית ל"ילדות רעות", הדבר הטוב היחיד בקריירה של לינדזי לוהאן

טינה פיי היא התגלמות הדור הנוכחי של הקומיקאיות: קומיקאים שהם במקרה נשים (או, כאמור, אנשים שכלואים בגופים של נשים). היא לא מרגישה צורך לשנות את עצמה, "להתנהג מוזר" או "להוסיף קישוטים מיותרים" בשביל להתחבב עלינו. פיי גם נטחנה לאחרונה יותר מפריס הילטון, וכל כך לא בא לי לכתוב עליה שאני שוקל להימלט לפתח תקווה ולמצוא עבודה כנציג שירות לקוחות. אז היא זכתה בכל פרס וסיקור אפשרי על גילום הדמות של שרה פיילין ועל הסיטקום "30 רוק". אז היא עוד תוביל גל של קומיקאיות צעירות. בסדר. אתם כבר יודעים את זה, היא מאוסה כמו צרבת ואני שונא את פתח תקווה, אז בואו נחסוך את זה מכולנו. תרשו לי רק לספר שפיי קיבלה את החינוך הקומי שלה בתיאטרון האימפרוביזציה The Second City בשיקגו; שם היא גם פגשה את איימי פולר, הבלונדינית מ"סאטרדיי נייט לייב", שמאוסה כמו כיב.

בתמונה: דבי ונולי

מאז שהוקם ב־1959, הסקנד סיטי הפיק כמה תוכניות טלוויזיה בארצות הברית ובקנדה. מאמצע שנות ה־70 הוא מתפקד כקרש הקפיצה העיקרי ל־SNL. ככה גם פיי הגיעה לשם, ב־1997, ושנתיים אחר כך הפכה לכותבת הראשית של התוכנית; ב־2000 היא הצטרפה גם לצוות הקבוע של השחקנים. פולר מצידה הצטרפה רק

 בתוכנית הראשונה ששודרה אחרי פיגועי 9/11. הייתי אומר שזה מעמיד בפרספקטיבה את האסון, אבל זה יהיה בטעם רע.

בתקופה של פיי ופולר נגעו בתהילה במידה כזאת או אחרת עוד חמש קומיקאיות שראוי להזכיר. וונדה סייקס השחורה ("קשה להיות מפוטר מהממשלה. אתה צריך, כאילו, להרוג אנשים"); קתי גריפין מ"שחקנית סוג ז'" (וקודם לכן מ"סיינפלד", בתור הקומיקאית שמעלה מופע המוקדש כולו לכמה היא שונאת את ג'רי); ג'נין גרופלו, שפרשה מ־SNL ב־1995 עם טענות על החומר שסיפקו הכותבים, ואחר כך צצה ב"לארי סנדרס"; כוכבת ה"רוסטים" ליסה למפנלי, שאת פניה ראיתם בכתבה הקודמת בסדרה, ואני באמת מתנצל על זה; וחובקת הלסביות הקוריאנית מרגרט צ'ו, שאמרה על עצמה פעם ש"אני לא כמו קוריאנים אחרים שהפכו מודל לחיקוי. לא ניגנתי בכינור, לא זיינתי את וודי אלן".

וההיא שחדשה: אילייזה שלזינגר

נולדה ב־1983, התחילה להופיע ב־2002. אתם לא מכירים אותה

זה לא רק אתם: יש גם המון אמריקאים שעוד לא מכירים את אילייזה שלזינגר, שהפכה ב־2008 לאישה הראשונה שניצחה בגמר התוכנית Last Comic Standing - דמיינו את "האקדמיה לצחוק" והוסיפו צחוק - אחרי שש עונות על המסך (אפילו קתלין מדיגן, שהופיעה ב"נשות הלילה 3", עפה בשלבים המאוחרים

 של העונה השנייה וגם השלישית). ולמרות שאתם לא מכירים את שלזינגר, היא הדור הבא של הקומיקאיות. הבעיה שלי היא שאין מה להגיד על הדור הבא, כי הוא עוד לא עשה שום דבר. וחוץ מזה, אם לשפוט לפי זוכי העונות הקודמות של Last Comic Standing, רוב הסיכויים ששלזינגר גם לא תעשה הרבה. אז במקום הקומיקאית של המחר נדבר על שרה סילברמן, הנקבה המצחיקה הכי חמה של היום. כל כך חמה שהיא תכף נשרפת.

סילברמן, בת גילה של טינה פיי, התחילה ככותבת וכשחקנית אורחת בעונת 4־93' של SNL, אבל פוטרה אחרי שנה שבמהלכה הגיע לשידור רק מערכון אחד שכתבה. היא הספיקה להגיח להופעות אורח בסדרות כמו "לארי סנדרס" ו"סיינפלד" (ומצד שני גם כמו "מסע בין כוכבים"), ותפקידים קטנים בסרטים כמו "משתגעים על מרי" ו"בית ספר לרוק" לפני שפרצה לתודעה של צרכני הקומדיה. זה קרה רק ב־2005, בספיישל "ישו הוא קסם". שם הכרנו נסיכה יהודייה אמריקאית, תמימה ושברירית למראה, שפולטת גסויות שהיו גורמות לחולה טורט להסמיק. זה טריק שתמיד עובד, הילדה הטובה שמקללת כמו מלח, אבל זה גם מייצר אנטגוניזם. וסילברמן באמת שומעת לאחרונה יותר ביקורות מצחוקים.

ההאשמה המקובלת כלפי סילברמן היא שההומור שלה רחוק מלהיות אינטליגנטי כפי שהיתה רוצה להאמין; שבעצם היא כותבת חומר אינפנטילי ומטשטשת את זה באמצעות מה שהאמריקאים מכנים Shock Value (הלם מוסף, אם תרצו). "היא לוקחת הומור של בן חמש והופכת את זה לקומדיה בגלל שהיא אישה. ביג דיל, זה לא מקורי או מזעזע", הגיב אחד הגולשים בסקר "הסטנדאפיסטית המצחיקה של 2008" שערך האתר המיותר יחסית Gigglesugar.

במאמר שפורסם במגזין האונליין Slate לרגל "ישו הוא קסם", ושזכה לכותרת "שרה סילברמן אונסת את הקומדיה האמריקאית", מזהיר הכתב: "דרך הסטנדאפ שלה הפכה סילברמן לכלי חשוב בכוח גרילה שמשתתף במלחמת התרבות - כלי שאנחנו יכולים לכנות בשם 'מגה־גזענים'. חברים אחרים בו הם ילדי 'סאות פארק', 'עלי ג'י' של סשה ברון כהן ודייב שאפל. המגה־גזענים האלה מדברים על בעיות חברתיות בדרך עקיפה; במקום לדון בגזע, אונס, הפלה, גילוי עריות או רעב המוני, הם עושים פרודיה על הדיון שלנו בנושאים האלה. הם יוצרים סטריאוטיפים על סטריאוטיפים. זה משחק מסוכן: אם אתה חסר חוש הומור, לא מרוכז, או אפילו רגיש מדי להיסטוריה, מגה־גזענות יכולה להיראות באופן חשוד כמו גזענות

 אמיתית. שרה סילברמן אמרה ש'העבודה היחידה של קומיקאי היא מחשבות מצחיקות'. זה הגיוני: היא פשוט הולכת עם האינסטינקטים ההומוריסטיים שלה, ומשאירה את ההשלכות למבקרי התרבות".

ג'ון אוקונר, המבקר שכתב את הקטע על אליין בוסלר בניו יורק טיימס, היה אולי אומר ששרה סילברמן מחזירה את הקומדיה הנשית לימים של פיליס דילר, שהיתה צריכה לשחק את המופרעת בשביל לזכות בתשומת לב. אני לא מבקר תרבות ופה זה לא הטיימס, אבל נראה לי ששרה סילברמן צריכה להמציא את עצמה מחדש - או להישאר שחקנית חיזוק בעולם של פיי ופולר, כי הלם זה דבר שדועך. ההומלס הראשון שאתה רואה מזעזע אותך; השלישי עולה לך על העצבים.

בינתיים, בכל אופן, סילברמן היא הוכחה טובה לכך שבאמת אין הומור נשי וגברי (או שחור ולבן). ישנו רק המין (והגזע) של הקומיקאי: חלק מהדברים שסילברמן אומרת נשמעים מצחיקים רק כי הם באים מפה של נערה עם פני מלאך, ולא מזה של גבר עם פנים שחורות. למשל, דמיינו אותה אומרת "נחש מה, מרטין לותר קינג, גם לי היה חלום מזדיין". מצחיק? מצחיק. עכשיו דמיינו את דייב שאפל אומר את זה. מצחיק? פחות. לא רק היופי הוא בעיני המתבונן; לפעמים גם ההומור.

ועוד דבר, אם כבר חזרנו לשאלת הג'נדר: בינינו, כתבה על הומור נשי היא שוביניסטית מעצם הגדרתה. היא שוביניסטית כאן, והיא היתה שוביניסטית באותה מידה גם אם היתה מתפרסמת במגזין נשים (אגב, כשאמרתי "בינינו" התכוונתי אלי ואל הסטודנטית ההיא למגדר). אבל בואו נכניס דברים לפרופורציות. נכון שלא היינו עושים כתבה על הומור גברי, אבל כן נעשה אחת על הומור יהודי, ואחת על הומור שחור, ואולי אפילו קנדי ובריטי. אז למה לנהוג אחרת עם הומור נשי? וחוץ מזה, על מה אני מדבר בכלל: כבר כתבתי אותה.