כמתנת יום הולדת לבעלי, ריאיינתי את עצמי

לפני מספר שבועות היה לי יום הולדת. תודה. הוא לא עשה כלום: לא פרח, שיר, מתנה, פתק, ציור עם הילדים – כלום. כעסתי. מרוב מחשבות וכוונות, לא קרה כלום.

יום ההולדת שלו התקרב, ולאחר מריבות ודמעות רציתי לכתוב לו ברכה ליומולדת. כיוון שלא רציתי להנציח את יום ההולדת הזה כגרוע מכל ימי ההולדת, כתבתי לו בשעת לילה מאוחרת סוג של ראיון איתי ושלחתי אותו במייל. הוא התרגש מאוד, כמו שמישהו צריך להתרגש כאשר הבן זוג שלך טורח לכבוד היומולדת, ומיד הודיע שזה לא משהו שצריך להישאר בגבולות הדיסק הקשיח שלנו. שלחתי למספר חברות שמכירות אותו ואת פועלו, והן הגיבו ב"את חייבת לפרסם את זה".

אם חייבים אז חייבים. הנה זה:

"הוא אמר לי שעכשיו תורנו להצליח"

בראיון בלעדי עם אשתו של היזם והבעלים של זטה טולס מספרת מזי סולומון על האיש מאחורי ההצלחה, על ההצלחה הגדולה ועל נצחון האהבה על פני משברים.

סיפור האהבה של הזוג יולזרי הוא יחיד במינו. כמו הסיפורים של השכנה על התינוק בן שבוע שישן כל הלילה, אתה לא לגמרי בטוח אם זה אמיתי או שהסיפור נועד לגרום לך לקנא. אני מוצא את מזי נינוחה בשעת לילה מאוחרת, מחויכת מול מסך המחשב, נזכרת בימים הראשונים של הקשר שלהם וחושפת את הצדדים הפחות מוכרים והיותר מורכבים של יולזרי. בשיחה נדירה עם הצד הנשי של הצוות שאינו מרבה להתראיין אני מגלה אשה שאוהבת את בעלה, ועל אף שידעה על הבעיות שלו - התחתנה איתו.

כולם מכירים את תחילת סיפור ההצלחה: איך התחילו לעבוד על הרעיון שלהם בחדר המשחקים של הילדים, בין הצעצועים והספרים. על הנחישות לעשות את זה בכל מחיר בלי להסתכל לאחור, בעבודה קשה ובכיתות רגליים תוך התמודדות עם מחלות ילדים, חופשים, חגים ושבתות . זה לא היה קל. "רמי יזם בנשמתו. מהרגע שהכרתי אותו לא הפסיק להעלות רעיונות לסטרט-אפ. אחד הרעיונות הגאוניים ביותר שלו היה לוקרים לילדים - אתה יודע, כך שאם אתה רוצה לצאת לבלות אתה פשוט מפקיד אותם באיזה לוקר בתחנה המרכזית, אחר כך אתה רק צריך לזכור לאסוף אותם..." היא צוחקת. "הפגישה הראשונה שלנו היתה אחרי שכבר הכרתי אותו קצת, ולכן לא הופתעתי כשבדייט הראשון שלנו הוא הזמין אותי לסרט 'איש מת מהלך', שזכור כקומדיה רומנטית קלילה שבה לא צריך להתרכז בעלילה ואפשר לצפות בה לפרקים בין המיזמוזים. מאותו רגע ידעתי שזה זה. שאין גבר אחר עבורי", נזכרת מזי.

בזמן הראיון הטלפון מצלצל. מזי נבוכה, מתנצלת. מסתבר שיולזרי נוהג להתקשר סתם ככה לשאול מה קורה. נדמה כאילו לא יכול להיות בלעדיה.

-תמיד הוא היה כזה?

"אוהו, אין לך מושג איזה אובססיבי הוא היה. בכל פעם שלא תפס אותי כי הייתי בפגישה מחוץ למשרד, הטלפון לא הפסיק לצלצל. בכל פעם ששאלתי אותו מדוע הוא טען שהוא דואג לי מאוד, ואם אני לא בקשר יכול להיות שמשהו מאוד רע קרה לי ואולי אפילו אני מוטלת באיזו שוחה בצד הדרך ואף אחד לא יודע. אז הבנתי שאם הוא חושב שאני מוטלת מתה בצד הדרך זה סימן שזאת אהבת אמת".

-ואיך הסתדרת עם האובססיה הזו?

"תשמע, זה לא קל לחיות עם אדם אובססיבי כזה. אבל זה לא נורא כמו לחיות עם מישהו שבודק כל הזמן אם נעל את הדלת של הבית, נעל את האוטו, חוזר הביתה לבדוק שנעל את הבית או מוציא את אשתו מהמיטה לבדוק אם נעל את הבית. שמעתי גם על אנשים שנאלצים לחיות עם דברים כאלה..."

-איך הוא היה בתור ילד? מה אמא שלו מספרת?

"אמא שלו אומרת שהוא היה בכיין נוראי. זה כנראה מסביר את העובדה שהוא הכי נהנה לקטר. על הכל. על אף שהוא אוהב את אמא שלו הוא מקטר נון סטופ כשהיא שואלת אותו למה הוא הולך יחף (כפות רגליים זה מלכלך לא?) ולמה הוא לא לובש משהו (קר נורא בחוץ כמעט 24 מעלות), והשאלה שגורמת לקיטורים הרבים ביותר היא: 'אתה בחופש היום?' כאילו שלעצמאי יש חופש".

אבל הדרך של רמי למעלה לא היתה פשוטה, הוא נאלץ להתמודד עם בעיות נפשיות קשות. "הוא כיבס וכיבס בלי סוף", מתארת מזי. "היה מוציא מהארון בגדים נקיים ומכבס. מכונת הכביסה פשוט קרסה. הטכנאי אמר שהמייבש לא אמור לעבוד כל כך הרבה ביום, ולכן הלך הגוף חימום. בנוסף הוא סובל מהפרעות דיבור. קשה קצת להסביר, אבל הוא פולט לפעמים משפטים לא קשורים כמו 'בטטה זה אוכל של שואה'. זה היה מצחיק בהתחלה, אבל כשהבן שלנו אימץ את סגנון הדיבור הזה זה פשוט הדאיג אותי".

-אז התחתנתם והבאתם ילדים? איזה מין אבא הוא?

"תשמע, אני בטוחה שזה לא קל להם להיות ילדים לדור שני...אבל אני חושבת שעל אף כל המגבלות והאובססיות שהוא אבא נפלא".

-דור שני? ההורים שלו מבולגריה, לא?

"הבנאדם אוטודידקט. הוא לימד את עצמו הפרעות של דור שני לשואה וגם של דור שני של ניקיון אובססיבי. כשאומרים שאפשר לאכול מהרצפה, אצל חמותי שתהיה בריאה אפשר לאכול מהרצפה גם אם זה עבר את מחסום חמש-השניות המפורסם".

-מחסום חמש השניות?

"כן. נו, אם נופל לך משהו מהיד על הרצפה, כל עוד אתה מצליח להרים את זה בתוך חמש שניות פלוס-מינוס אתה יכול להכניס את זה שוב לפה. אם תשאל אמהות הן יספרו לך שזה איזשהו מדד משוקלל של מידת הלחות של המזון ורמת הגועל של הרצפה".

"תראה, זה לא היה כך בתחילת מערכת היחסים, אבל לאורך השנים הוא הפך להיות קצת אמא שלו... הוא יהרוג אותי שאני מספרת לך על זה... בהתחלה זה היה קצת ביזארי - כשהמשפחה של רמי היתה מתכנסת, תמיד אחד הילדים היה מצליח ללכלך איזו חולצה, ואז פתאום זה הופך להיות אירוזוויזיון של אבקות כביסה, מסירי כתמים ומרככים למיניהם. באופן אוטומטי היו פונים אלי, ורגע אחרי זה נזכרים שזו לא המחלקה שלי בבית, אלא של רמי. עם השנים המנהגים של המשפחה בנוגע לכתמים הפכו להיות אובססיה קלה של רמי: הוא עוקב מרחוק אחרי כתמים פוטנציאלים ומחשב מראש את הסיכוי הסטטיסטי להוריד את הכתם הפוטנציאלי. בדרך כלל זה ברמת ביטחון של 95%".

-אז איך בעצם אתם מצליחים גם לעבוד יחד וגם לגדל יחד את הילדים בלי לרצות להרוג אחד את השני?

"תגדיר להרוג. סתם. אנחנו עובדים כמו שהכי טוב לעבוד. בצוות. אנחנו מתחילים הכי חזק ומהר שאפשר, ואז מגבירים".

"שיזכור שהסלע שלו לא יכול להיות סלע בכלל בלעדיו, שיידע שאם בלעדי הוא חצי בנאדם או רבע וכו' אז יש לי חדשות בשבילו - אין לי תוכניות ללכת ב-50 השנים הבאות לשום מקום, חוץ מחו"ל וכאלה, כמובן. אז אפשר לרדת במשקל גם אם אני בסביבה, לא צריך להיות לבד בשביל לעשות דיאטה".