"אבא, אנחנו לא רוצים לראות אותך יותר"
בנותיי, שהיו בנות שבע ותשע, הונחו על ידי גרושתי להכאיב לי. מוחן הצעיר לא ידע להבחין שהוא בעצם נשק במלחמה בין אבא ואמא. לקח לי זמן להבין שזה לא הקול שלהן
כחודשיים לאחר הפרידה מגרושתי התקשרתי לילדיי לשאול לשלומם. ענתה לי אחת הבנות שלי ואמרה, "אבא, אנחנו לא רוצים לדבר איתך, ולא רוצים לראות אותך יותר".
תחושה חזקה שחץ ננעץ בתוך הלב. ילדיי, יוצא חלציי לא רוצים אותי, לא רוצים לראות אותי. אני גידלתי את הבנות שלי, האכלתי אותן, ניחמתי אותן כשבכו בלילה, עשיתי להן אמבטיה, קלעתי להן צמות, שיחקתי איתן והקראתי להן ספרים לפני שינה - והנה אני שומע משפט כזה כואב וקשה. אתם יכולים לתאר מה מרגיש אבא ברגע זה?
קולי נאלם, דמעות חנקו את גרוני. הטלפון נותק ואני נשארתי המום. אחרי מספר דקות, כשהתפכחתי, הבנתי שזה לא היה קולם שדיבר. הרי לא יכול להיות שילדים רכים יבינו מה המשמעות המשפט הזה. הבנתי את משמעות הדיבר החמישי: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ. הרי הם ילדים קטנים, מה הם מבינים? הם עשו את רצונה של אימן. לא היה להם שיקול דעת, אלא רק רצון לעשות מה שאימן הורתה להן.
בנותיי, שהיו בנות שבע ותשע, הונחו על ידי אימן להכאיב לי. מוחן הצעיר לא ידע להבחין שהוא בעצם נשק במלחמה בין אבא ואמא. לקח לי זמן להבין שזה הרוע שהזריקו להן ולא קולן הוא זה שמלמל.
הרגשתי שעולמי חרב עליי
באותו רגע חשבתי - איזו אמא זו שתרעיל את ילדיה נגד אביהם? לא יכולתי לתפוס שהאשה שחייתי איתה עשר שנים, שחווינו יחד גם רגעי אושר, שהבאנו ילדים לעולם תצא נגדי בצורה כה שפלה.
הסתובבתי מספר ימים עם תחושת ריקנות איומה. הרגשתי שעולמי חרב עליי. לא הייתי מרוכז בעבודה. כל מה שחשתי היה בדידות. אף אחד לא היה יכול לנחם אותי, וגם בחרתי שלא לספר לאף אחד על תקרית הטלפון.
אני, שגדלתי עם שבעה אחים ואחיות ומשפחה מלוכדת שהרעיפו עליי חום ואהבה, לא יכולתי לספר למשפחה. הרגשתי נבגד ופגוע. בעיקר התביישתי מהדחייה הזאת. מאי ההצלחה שלי להקים משפחה לתפארת כמו שגדלתי בתוכה. המילה בדידות תפסה מקום חזק בלב.
מאז אותו היום חשתי שאני לא יכול להביט בפנים של גרושתי. זאת היתה בשבילי ההוכחה לכך שעשיתי את הדבר הנכון שהתגרשתי.
המניע: נקמה על שעזבתי את הבית
לאחר אותה שיחה, גרושתי מנעה ממני לראות את הילדים. המניע: נקמה על שעזבתי את הבית (ולא, לא עזבתי את הבית בגלל אשה אחרת). גרושתי סירבה לאפשר לי לשוחח איתן בטלפון ולא נתנה לי גישה לבית.
חודש שלם לא ראיתי את ילדיי - שתי בנותיי ובני הקטן. הרגשתי כמו איש מת מהלך. עד שיום אחד, אכול געגועים וכואב, ניגשתי לבית הספר של הבנות והוצאתי אותן מהשיעור. אני זוכר שהן היו בהלם. הן בכו ואמרו לי "אבא, לא באמת התכוונו שאנחנו לא רוצות לראות אותך". החיבוק שלהן היה חיבוק אוהב וחם. הגעגועים של שני הצדדים היו כל כך חזקים. יצאתי משם מלא וטעון אנרגיות חדשות.
הבנות סיפרו לאימן על המפגש, וזה גרם לפתח מחודש ביחסינו ולהסדרי ראייה תקינים.
היום אני מבין עד כמה עשתה גרושתי שימוש ציני בילדים כדי לפגוע בי. שימוש אכזרי בתמימות שלהם. היא רצתה להכאיב לי והיא הצליחה.
אבל הקשר שלי איתם כאבא היה חזק, וכל מה שעשיתי למענם כל השנים לא נשכח. החיבור המחודש היה מהיר וטוב.
היום כשאני חושב על זה, אני אומר לעצמי, "איפה טעיתי בבחירתי את האשה הזאת, אמא שלהם?". אנשים נמצאים במערכת יחסים, מגדלים משפחה ואז מגלים את תכונותיו של בן הזוג. יש את הצד הטוב בבן אדם, הצד שבו התאהבנו, והצד הרע שמעצבן אותנו.
הרי נאמר שהגבול בין אהבה לשנאה מפריד כחוט שערה. אצלי זה היה פחות מחוט. חוסר תקשורת הביא אותנו לחוסר אמון זה בזה, ובסוף לגירושים. לא לכך ייחלתי בחיים.
היום קשריי עם ילדיי נפלאים. וכשהם אומרים לי, "אבא אנחנו אוהבים אותך", זה תופס משמעות חזקה בפנים ומבטל את הזיכרון המר.
לפנייה לכתב/ת 
