מותר לפחד, אבל לא לתת לפחד לשתק אותך
זה לגמרי טבעי ואנושי לפחד. אבל לא להעז, לא לנסות, לא ליפול, לא להרגיש כדי לא להיפגע - את זה אני לא רוצה. תגובה לטור "הרגליים הקרות" של האמת העירומה
יש שתי מילים שיכולות לענות לה בפשטות לתהייה הזו ויזכירו לה מיד שהפחד שהיא חווה הוא ממש לא המצאה שלה: "רגליים קרות". זו אמנם תופעה המיוחסת בדרך כלל לגברים, אבל אין שום סיבה שנשים לא יחטפו אותה בדרגה זו או אחרת. אז נכון שבמקרים קיצוניים הרגליים הקרות עושות אחורה פנה ונסות כל עוד נעליהן עליהן, אבל רוב האנשים מצליחים להכניס אותן לאמבטיה חמימה של אופטימיות ובכל זאת קופצים למים, גם כשהם עמוקים.
מאחר שחתונה לא ממש נראית באופק האישי שלי, ארשה לעצמי לפרוש את נושא הפחד גם למקומות אחרים.
אני מפחדת.
לא מג'וקים (מזה שיחליטו לטייל עלי או על מיטתי בהחלט כן, אבל לא מהם עצמם).
לא מחושך (אני חלמנית, והרבה יותר קל לחלום בחושך).
לא ממעליות, מטוסים, סולמות או אפילו נסיעה באופנוע (להיפך, אם מישהו עושה אותי מאושרת על בסיס יומיומי הרי זה "ג'וי", קטנועי היקר).
לא מפחדת משיטוט בדאונטאון יוהנסבורג, סאו פאולו או הארלם.
לא מפחדת מנהיגה בצד שמאל של הכביש.
לא מלצלול עם כרישים או ללטף כפירים.
ולא מלהתפלח לאזור תחוּם ביום חג אמריקני מול אפם של כחולי המדים...
הנה, רק לפני כמה ימים מישהו קרא לי "ילדת אקסטרים" וקנה אותי כבר במילה הראשונה.
ובכל זאת, הפחדים שלי הרבה יותר משמעותיים וכל כך הרבה יותר עמוקים. אין לי בעיה להודות בהם, אין לי בעיה לספר עליהם. למעשה, זה מה שאני עושה כבר כמה שנים, למרות שלפעמים זה עולה לי במבול טוקבקים ארסיים (כן, אפילו מהם אני לא מפחדת...).
ואולי "האמת העירומה" עודדה אותי אפילו יותר מהרגיל לשתף שוב בפחדים שלי על הבמה הזו. לחלקכם זה אולי נראה רדוד ושטחי, לחלקכם מיותר ומטופש, לאחרים אולי מטעה ומבלבל. אבל לאלו מכם שמבינים שאנחנו כותבים פה את הנשמה שלנו בצורה הכי סובייקטיבית שיש, לא מתוך סקר או מחקר או משהו שצריך להתבסס עליו אלא מהמקום שחולק גם את הדברים האישיים ביותר, שמחפש לתת לאנשים מקום להזדהות ולהרגיש שהם לא לבד - לכם אני כותבת.
אין לי ספק שהרבה מכם מכירים את הפחדים האלה היטב, אבל מתביישים להודות בהם. שומרים פאסון, כמו חתול פצוע. לא רוצים להראות עצבים חשופים מחשש לפגיעה.
אני מפחדת להישאר לבד.
מפחדת לא לחוות שוב אהבה גדולה.
מפחדת שהחלומות שלי יישארו כאלה.
מפחדת להיכשל.
מפחדת לאכזב.
מפחדת להתאכזב.
מפחדת מדחייה.
מפחדת להיפגע.
מפחדת לפגוע.
מפחדת לטעות.
אבל אני מזכירה לעצמי כל הזמן, ובייחוד בזמן האחרון, שהפחד הגדול ביותר אולי הוא לא לדעת. הפחד הגדול הוא להחמיץ בגלל הפחדים.
לא רוצה שיגידו "היא יכולה היתה להיות כזו צלמת מופלאה".
נמאס לי לשמוע "כישרון מבוזבז".
זה מה שגורם לנו לדשדש במקום בו אנחנו לא רוצים להיות במשך הרבה זמן. נעוצים באדמה, כבולים בשלשלאות סמויות של פחדים.
אנשים נשארים כך בתוך עבודה שמאסה עליהם.
במסגרות לימודיות שלא מתאימות להם.
ואולי גרוע מכל - בקשרים זוגיים שמכבים את הנשמה שלהם.
לוקחת צעדים קטנטנים, אבל לפחות צועדת קדימה
זה קל להגיד וקשה לעשות. מי כמוני יודעת. אבל אני נלחמת בפחדים שלי. לא מוותרת לעצמי. לוקחת צעדים קטנטנים, אבל לפחות צועדת קדימה.גרג הולדן, זמר צעיר ולא מוכר, לא מפסיק להתנגן אצלי באחרונה. הוא שר: "עדיף לעשות את הטעויות שלך מאשר לחיות בלי לדעת", "עדיף ליפול על הפנים מאשר להשאר על הרגליים כל עוד אתה יודע שניסית ככל יכולתך".
אז אני שוב רוצה למסור ל"אמת העירומה" שתפחד כמה שהיא צריכה, ובלבד שלא תתן לזה לעצור את הוד בלונדיניותה מלעשות את מה שהיא רוצה. מלרדוף אחרי החלומות שלה.
"כל העולם כולו גשר צר מאוד" הוא משפט שמנסה לומר שהחיים הם לא פיקניק. מסכימה איתו לחלוטין. אבל את ההמשך אני ממליצה לעצמי (ואתם מוזמנים) להתחזק ולשנות ל: והעיקר -
לפחד כמו ילדים, אבל להעז... כאילו אין מחר.
לפנייה לכתב/ת 
