היא משוכנעת שלא ניתן לאהוב מבלי להיפגע
אהבה זקוקה לאמונה, כך שבאופן טבעי, הפחד להאמין הוא אוייבה המר. כולנו פוחדים מהאפשרות להיפגע שוב. כולנו מצולקים וחבוטים. חלקנו ממשיכים לצעוד כשהפחד מחדד את חושינו והאמונה היא רוח המכה בגבינו. זה קשה. אולי זה כמו להיוולד מחדש, אבל זה אפשרי. בעקבות טוקבק של מיכאלה ב.
בוקר. התריסים מציירים פסים עדינים של אור על המיטה ואפקט דופלר מצטחקק מהרחוב התל-אביבי הסמוך. היא מסירה את השמיכה מעל לפלג גופה העליון ושוכבת, מביטה בפסי האור המתעקלים סביב חזה ועוטפים את בטנה הריקה. היא מושיטה יד לגעת בפסים המתאימים עצמם אליה, אבל הם רק צובעים את אצבעותיה בגוונים בהירים. הם אינם ניתנים למישוש.
היא מצחצחת שיניים, שוטפת פנים ומביטה בראי, בוהה בטיפות המים היוצאות למסע קצר לאורך שבילי פניה. אחר כך, זרם המים שוטף מעליה את אשליות הלילה. היא מתעטפת בחלוק הרחצה ופוסעת לעבר המטבח.
היא בוחשת את הקפה של הבוקר, מבטה נבלע במערבולת החומה שהיא מעוררת בעולמה שנדמה לה קטן ונוקשה כמו ספל חרסינה. אלו רגעים של שקט. רגעים של היערכות לקראת יום חדש. חיים חדשים בני עשרים וארבע שעות.
כשאתה לא חושב שאפשר לאהוב אותך, הימים אינם מתחברים זה לזה. בכל יום, אתה מאלתר את חייך מחדש עד לשינה. זאת האופטימיות שמדביקה ימים זה לזה ומאפשרת לסיפור מורכב להתפתח לכדי סוף מפתיע. פשוט, לא כל הסופים המפתיעים נעימים לנו, והיא היתה יכולה לספר לכם על זה הרבה. היא למדה את זה בדרך הקשה, והאופטימיות המחברת ימים זה לזה הפכה למאיימת.
היא נעמדת מול המראה שבחדר השינה המאוּורר ושומטת את חלוק הרחצה. היא בוחנת את חבורותיה הכחולות והסגולות. יש אחת על הכתף ועוד אחת, כהה יותר, בברך. היא לא מצליחה להיזכר מי פצע אותן בשכבה התת-עורית העדינה שלה. עד לא מזמן היא ידעה, אבל יש כבר כמה חדשות.
מבעד למראה היא יכולה לראות אותו ניצב מעבר לכתפה - את הפחד שחיוכו אכזרי כמו חסרונה של תכלית:
"אני יכול לגרום לכל הכאב הזה להיעלם. בואי אלי, בואי".
היא אינה מתביישת בעירום גופה. זאת בושה אחרת החובקת אותה. יש אנשים העוטים בגדים כדי להסתיר את מערומיהם, ויש כאלה העושים זאת בכדי להסתיר דברים אחרים.
היא מנערת את מחשבותיה מעליה, מתלבשת, אוספת את שיערה ויוצאת לחפש את הדבר הזמני הבא.
בעבודה היא קוראת סיפור על בחורה וקסם מטפחות, ודואגת לתזמן חיוכים חסרי כנות. לפעמים היא מפספסת בשבריר שנייה ומישהו עירני אומר לה "אל תדאגי. בסוף יהיה טוב". היא מחייכת חזרה במבוכה וחושבת: "בסוף? בסוף זה לא קצת מאוחר מדי?". מחשבה קצת מוזרה עבור מישהי שמזמנת לעצמה סופים ידועים מראש.
היא קוראת לזה "החיים שמגיעים לי"
לפעמים היא רואה מישהו ומתעורר בה הרצון לשוב ולהאמין. היא קוראת לזה "החיים שמגיעים לי". היא מביטה בו כמו ילד שבוהה בזוג אופניים חדשים בחלון הראווה שמעבר לכביש. היא יכולה להרגיש את שטרות הכסף בכיס המכנסיים החוייטים שלה, אבל פתאום, בוהק האופניים מזכיר לה מהיכן קיבלה את החבורה ההיא בברך, והיא לא מוצאת את האומץ לחצות את הכביש. היא נמלאת פחד.
לבסוף היא מותחת חיוך וחוצה את הכביש בביטחון מזוייף. היא ניגשת למוכר ושואלת, כמו מתריסה: "אני לא מעוניינת לקנות. כמה יעלה לי רק סיבוב בשכונה?".
המספר הנמוך מרגיע אותה. היא שולפת כרטיס אשראי ויוצאת לסיבוב. מוזר שבחורה נבונה כמוה לא שמה לב שזה מחיר גבוה יותר, פשוט נקוב במטבע מסוג אחר. זה מחיר משקל ליבה בזהב.
בסוף היום היא תמצא את עצמה בחדר הריק. מהרחוב אולי יבקע צליל מתרחק של אופניים חלודים.
כולנו פוחדים מהאפשרות להיפגע שוב
אהבה זקוקה לאמונה, כך שבאופן טבעי, הפחד להאמין הוא אוייבה המר. כולנו פוחדים מהאפשרות להיפגע שוב. כולנו מצולקים וחבוטים. חלקנו ממשיכים לצעוד כשהפחד מחדד את חושינו והאמונה היא רוח המכה בגבינו. זה קשה. אולי זה כמו להיוולד מחדש, אבל זה אפשרי.
לא חסרים רפי הנפש שיקראו לה בשמות וישלחו בה לעג. זה בסדר. לא כולם מסוגלים להבין עד כמה רגישה ונבונה הבחורה הזאת. עד כמה כמהה ומדהימה. עד כמה מלאה עצמה באהבה הממתינה לפרוץ ולשטוף את הרחובות בצבעים עזים. לא כולם מבינים עד כמה היא ראויה. זה לא כל כך מוזר, הרי היא לא מבינה זאת בעצמה.
היא משוכנעת שלא ניתן לאהוב מבלי להיפגע. היא מפחדת להאמין שלפעמים, נפגעים הרבה פעמים בדרך אל הפעם ההיא שמלמדת שניתן. ואולי היא פשוט עייפה. לפעמים היא מזכירה לי את הילד שנכשל בבחינה, אבל מספר לכולם שבכלל לא למד, כך שלא יצא מופסד. מעניין מי לימד את הילד הזה שהוא לא מסוגל.
לכולנו יש כנפיים, אבל לא די בכך בכדי לעוף. אתה צריך להאמין שאתה מסוגל. אם לא, ההססנות תותיר אותך מרוסק איברים על קרקע חוסר המימוש. אם פעם תעז להרים את מבטה מספל הקפה ותביט אל מחוץ לחלון, היא תוכל לראות זאת בעצמה – אנשים עפים שם בחוץ, חותכים את השמיים, והם אינם טובים ממנה בדבר.
אולי יום אחד תלמד להבין שהפחד הזה, שהיא חושבת שהיא לוחשת לעצמה בסתר, תלוי נרעד על דש חולצתה וגלוי לכל. גלוי לאלה הבוחרים לנצל אותו כמו גם לאלה הבוחרים להושיט לו יד מרגיעה. אלה האחרונים, יבקשו להישאר. האם תוכל להעריך אותם על אומץ ליבם ועל טעמם המשובח? הרי בכל זאת, ביקשו לעצמם מישהי מקסימה כמוה. ביקשו אותה לעצמם לא רק על אף פחדיה וצלקותיה, אלא גם על אף צלקותיהם ופחדיהם האישיים. על אף ובגלל.
אני יודע שהיא רוצה, אבל היא מפחדת. חבל שהיא לא מבינה, שמי שלא יידע פחד מאובדן גם לא יידע אהבה.
האם זה רק פחד או אולי חוסר רצון אמיתי?
זאת שאלה לפילוסופים - אי אפשר לבחוש איתה את הקפה של הבוקר.
מוקדש למיכאלה ב. מתגובה 28. מיכאלה, אני לא מכיר אותך. זאת דרכי לומר לך:
א. תודה.
ב. אם מישהי שכותבת רגשות כמוך אינה יכולה או אינה ראויה, אז מי לעזאזל כן?
זאת בושה אחרת החובקת אותה
צילום: נועה איזנשטט noaaiz.com
מומלצים
