"ספרי לי מה את לובשת עכשיו", הוא מעז
"מחפש חברה וירטואלית?" אני סונטת והוא מסביר: "אין דבר כזה חבר וירטואלי. אם ביום בהיר צמח לך עץ ירוק ומניב פירות מול הדלת, מישהו פיזר שם זרעים קודם לכן. ואם הפירות עסיסיים ואת רעבה, את תקטפי ותטעמי". אני שבעה לגמרי, אבל הולכת שבי אחר החלילן מהמלין הווירטואלי
אין סודות במתחם המגורים של חיי הנישואים שלי , אבל מייל אחד קצרצר שנחת בתיבת הדואר האלקטרוני איים לשנות את הסטטוס הזה. חמש מילים שנבחרו בקפידה על ידי מי ששלח אותן אליי, מישהו שידע מראש שהוא לא משאיר לי סיכוי להתעלם מחומר גלם טעון שכזה.
"אלכס הבת, את מסקרנת אותי..." מילים יתומות ללא כל חתימה אישית.
אני מתקשה להאמין שאצבעותיי לוחצות על המקש ששולח את התשובה שלי למרחב הווירטואלי ונדהמת במקביל מהצורך לרענן את העמוד מקץ חצי דקה כדי לבדוק אם הגיעה תשובה.
"הסקרנות מסוכנת, גם אם אתה לא חתלתול..."
לילה. שקט מסביב. על צג המחשב שלי מופיעה הודעה נכנסת. קוראים לו רועי והוא שואל בנימוס אם אני פנויה לשיחה.
"מחפש חברה וירטואלית?" אני סונטת והוא מסביר בסבלנות: "אין דבר כזה חבר וירטואלי. אם ביום בהיר צמח לך עץ ירוק ומניב פירות מול הדלת, מישהו פיזר שם זרעים קודם לכן. ואם הפירות עסיסיים ואת רעבה, את תקטפי ותטעמי".
מהפנט אותי במנגינת המילים שהוא מקליד
אני אף פעם לא רעבה, אני צוחקת בליבי, אני שבעה ומלאה והאוכל טעים לי. ולמרות זאת, אני הולכת שבי אחרי החלילן מהמלין הווירטואלי, שמהפנט אותי במנגינת המילים שהוא מקליד ושולח אליי.
בתוך דקות אני מוצאת את עצמי בסוג תקשורת חדש, הכולל בעיקר חקירה צולבת ודו כיוונית.
"מוזיקה?" אני שואלת והוא עונה :"רגאיי".
"צבע?" הוא מברר ואני מגלה שאני טיפוס של כחול.
"כדורסל או כדורגל?" אני רוצה לדעת.
"איזה ספר קראת באחרונה?" הוא מפתיע.
לא שאלתי חצי שאלה על מראהו החיצוני, אבל אני מדמיינת אותו גבוה, שזוף ובעל שפתיים בשרניות.
"ספרי לי מה את לובשת עכשיו", הוא מעז לבסוף ואני מתכווצת קמעה בתוך הכסא המרווח.
"סטית קצת מדרך הישר, לא ?" אני מזכירה לו והוא מיתמם - "לא ביקשתי שתפתחי מצלמה, רק לדעת, כדי לנסות לדמיין".
אני משתהה לרגע, חוככת בדעתי אם להמשיך לרקוד איתו את הריקוד המסוכן והסקסי הזה. "בעלי בסלון", אני מחליטה לקרר מעט את האווירה המתלהטת, אבל הוא בשלו.
"שימי עלייך משהו סקסי בצבע אדום", הוא כותב לי תוך התעלמות מופגנת מההצהרה ומהאיש בסלון.
השכל הישר מורה לי להתנתק, ומיד אבל פרפרים בבטן מנגנים מנגינה מתריסה ומאיצים בי להעז ולהמשיך לצעוד איתו בדרך העקלקלה מלאת האדרנלין.
"תן לי כמה דקות", מגיעה התשובה שלי אל תוככי המחשב שלו.
אני חומקת בשקט לחדר השינה, מביטה מטה לוודא שהאיש שלי עדיין מהופנט מסרט טבע בו הוא צופה, פותחת מגירה ושולפת בייבי דול אדום ותחתוני חוטיני תואמים. בתוך שניות אני הופכת לפאם פאטאל מפתה. בלי משים אני מפזרת את השיער שנופל ברכות על גבי, מבט קצר במראה הענקית ואני מטופפת בשקט מוחלט בחזרה אל המחשב הבוער.
"חזרתי", אני כותבת לו, "כולי אדומה, אם כי המילה כולי אינה מגדירה היטב את פיסת הבד האדומה שמכסה ממש מעט ממני".
אני נעה באי נוחות על הכסא ומציצה אחורנית אל הדלת הסגורה בחטף, כדי לוודא שאף בעל שלי לא מגיח פתאום אל תוך החטא שמתהווה לו כאן.
אני מרשה לו להוביל, מגששת אחר הסימנים שלו
מבט מהעבר:
הוא "בוגד עם האינטרנט", איך זה יכול להיות?
שרית פרקול
הטור הזה נכתב בתחילת 1996, בתחילת ימי הרשת הישראלית. מה שהשתנה, כנראה, הוא שעכשיו כבר לא מתפלאים
אני מדמיינת את האצבעות שלו מתקתקות, את המבט שלו על הפנים, את הסקרנות הבוערת וכיצד הוא נמתח כמו חתול רחוב מורעב כשאני מן הצד השני, נענית לגחמות שלו. אני חדשה בעולם הזה, ולכן אני מרשה לו להוביל, מגששת אחר הסימנים שלו, כולי מרוגשת וממתינה לבאות.
אנחנו הרי משחקים, ואני מבינה שמי שמנהל את המשחק ומנצח על המערך נמצא מן העבר השני, ממתין להרגיש אותי רוקדת למקצב חלילו. על כן אני נושמת עמוק, מניחה להתרגשות להשתלט עליי עוד יותר, משיבה בניחותא לשאלותיו ולומדת אותו. אני יודעת היכן שירת בצבא ומיהו הזמר האהוב עליו, למדתי שהוא נשוי ואיזה רינגטון מצטלצל בנייד שלו, הוא גילה לי איזה שיר הוא הכי אוהב ומי קבוצת הכדורסל המועדפת עליו, אני מכירה כבר את נטייתו הפוליטית ואת טעמו באוכל, קראתי על הארצות בהן הוא מעדיף לטייל, ואני אפילו יודעת אני אילו קעקועים מעטרים את גופו.
אבל אף מילה על איך הוא נראה, אף שאלה על המראה שלי בתוך האדום הלוהט והשקוף שמלטף אותי. דממת אלחוט בכל מה שקשור לתנוחות מועדפות, הילולות חדרי שינה וסודות מתחת לסדינים. הוא יודע שאני מצפה לזה ומותח את חבל הגומי עד קצהו.
בחוסר שליטה אני ממשיכה לשחק איתו את המשחק, מרגישה מובלת אל תוך גחלים לוחשות. זה מרתק ומרגש וחדש ומיוחד, לכן אני נרמסת תחת הסכנה שעוד רגע קט ייכנס לחדר החוקי הפרטי שלי וימצא אותי, האשה באדום, מלהגת את נפשה לדעת עם וירטואלי מעולם אחר.
הנייד שלי מצפצף לפתע ואני קופצת בבהלה.
"בדרך למיטה. את מוזמנת".
אני מביטה בהודעה הנכנסת שמגיעה מהאיש שלי שיושב כמה חדרים ממני, עיניי קולטות את השעון שמאותת לי שכבר אחרי חצות, אבל אני עדיין לא מוכנה להחזיר את הכרכרה עם הסוסים, השמלה הזוהרת והנעליים הנוצצות. אני שבויה בתוך רגעי ריגוש קסומים ויודעת שעוד מעט הם ייעלמו לי לעולמים. כל דקה נמדדת כעת ברבדי זמן אחרים ועל כן, אני מחייכת קלות, מחזירה לו תשובת "חלומות פז" וחוזרת אל תקתוקי הווירטואלי.
"מה דעתך לחמם קצת את האווירה?" הוא משחרר את החבל המתוח, ואני מרגישה איך החסרתי פעימת לב אחת.
"חשבתי שאף פעם לא תציע..." אני כותבת לו, "מה בדיוק אתה רוצה?"
"את יודעת מה אני רוצה".
אני מתבוננת אל המילים ומחזירה לו תשובה: "יודעת, אבל רוצה לשמוע אותך מבקש את זה".
"את אשה מסופקת?" הוא שואל, והחיוך שלי נמרח מקצה אחד של הפנים אל הקצה האחר שלהן. אני שוקלת לרגע את תשובתי ובוררת מילים.
"הזכרת לי טעמו של סיפוק מהו ומילאת אותי ברגשות אשם. מישהו מחכה לי בחדר השינה, ולמרות שחשבתי שאני מעדיפה התכתבות לוהטת, אני הולכת על הדבר האמיתי. לילה טוב".
אני מכבה את המחשב וקמה לחדר השינה, משתהה לרגע בפתח, מביטה באיש שלי שוכב במיטה, נשען על כרית וסוגר את הלפטופ.
"הולם אותך אדום" הוא מחייך את החיוך הזה שאני כל כך אוהבת.
אני מביטה אל השמש שבתוך הירוק של עיניו. היא נוצצת עכשיו בריגוש מיוחד שלא ראיתי מזה זמן מה.
"שלמה ארצי?" אני זוחלת לעברו, "הייתי יכולה להישבע שאתה יותר טיפוס של ברי סחרוב..."
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
