הפכתי שבויה בידיים של ילד מבולבל בן 29
הייתי מסוחררת. כל האנרגיות שלי הופנו אל מערכת היחסים הזו. המשכתי להתנהל בעבודה בתוך תחושת ריחוף, לטפל בבנותיי מתוך ריחוק, ופעמים רבות, כמה שקשה לי לכתוב את זה, חוסר סבלנות, בגלל הרגשת חוסר ביטחון תמידית שליוותה את הקשר
- הפרק הקודם: הוא שלח לי שירים, קראתי לו "ערס מחונן"
אני מתאמצת ומנסה להיזכר בהתנהלות של עומרי בתחילת מערכת היחסים שלנו. האם מלכתחילה הפגין אמביוולנטיות ואני פשוט הייתי עיוורת מכדי לראות, או שמא בכל זאת היו לי איתו כמה רגעים אמיתיים של חסד?
אני נזכרת בחסד. קצר מועד, אבל קיים. סמסים שהגיעו זמן קצר אחרי שהפגישות שלנו הסתיימו, בהם כתב כמה נהנה ותהה מתי אבוא שוב. שיחות טלפון ארוכות. מיילים מקסימים. אלו אולי נשמעים דברים טריוויאלים, אבל לאור ההתנהגות בהמשך, אני מרגישה צורך להזכיר לעצמי את זה, מפני שהדברים השתנו מהר.
מכיוון שהוא גר רחוק ממני. הגעתי אליו מהר מאוד לסופי שבוע שלמים. זה היה הרבה מדי. בעיקר מכיוון שמהר מאוד התברר שהבילוי המועדף עליו הוא לרבוץ בדירה. לעשן, לקרוא, לצפות בטלוויזיה.
"בוא נלך לים".
"לא רוצה. אין לי כוח לחול".
"בוא ניסע לאיפשהו".
"אני צריך לקרוא".
חשיש משפיע על כל אחד אחרת. את עומרי זה הפך ליצור אפאתי. הוא היה מסוגל לשכב שעות על הספה, לבהות בטלוויזיה, להכין עוד ג'וינט. חסר רגש, חסר חיות. זה שיגע אותי. אני אוהבת להסתובב, לנסוע, אני זקוקה לרגש, לחיבוק, להתרפקות. הבנאדם עציץ.
אבל קיבלתי את זה. נראה שבאותו שלב כבר הייתי מאוהבת כל כך, שהסכמתי לספוג את זה במקום לקום ולנסוע הביתה.
טעות.
התרפקתי עליו, והוא עשה טובה שהושיט לעברי יד. הוא סיפר ששנה לפני כן יצא ממערכת יחסים ארוכה. הם דיברו על חתונה, בסוף הוא קיבל רגלים קרות וברח. שנה חי לבד, התמכר לבדידות, לשקט. אולי ההתפרצות שלי לחיים שלו היתה בהקשר הזה מלחיצה מדי.
יומיים אחרי אותו סופשבוע הייתי באזור שלו בענייני עבודה ושאלתי אם אני יכולה לישון אצלו. הוא נשמע מסויג. התחלנו לריב, והוא ביקש שאני אבוא אליו לדבר. במקום, נסעתי בזעם הביתה.
הוא השתולל. האדישות נעלמה. סמסים, טלפונים, מיילים. אחרי יומיים נשברתי והתקשרתי. וכך התחיל הדגם ההרסני שליווה את כל מערכת היחסים.
"שמת לב שכל פעם שקורה משהו שלא מוצא חן בעינייך את מתניעה ונוסעת?" הוא לעג לי באחת הפעמים, "בסוף אני אתניע".
אני נעצרת, מגמגמת, שותקת במקומות הלא נכונים
באחת הפעמים שהייתי אצלו, המייל שלו היה פתוח וראיתי התכתבות פלרטטנית עם ידידה. לא ידעתי מה לעשות. אני ורבלית מאוד ומצליחה להביע את עצמי בצורה רהוטה ברורה ועניינית בכל נושא שבעולם, חוץ מאשר בנושאים שקשורים בלב. במקרים האלה אני נעצרת, מגמגמת, שותקת במקומות הלא נכונים. החלטתי בכל זאת להתעמת. כשהוא הגיע מהעבודה הושבתי אותו על הספה לשיחת בירור.
"אני לא חושב שיהיה איתה משהו".
"מה??? אני לא מבינה את התשובה??? אנחנו לא ביחד???"
והוא מתחיל להסביר: "אני מגיע ממשפחה שמרנית. הם לעולם לא יקבלו מישהי שגדולה ממני, גרושה עם שתי בנות. אם זו היתה מישהי אחרת כבר מזמן הייתי מרים ידיים ומסיים את העניין, אבל איתך אני לא יכול, כי אני רוצה אותך".
לא הבנתי על מה הוא מדבר. קודם כל, למה כבר לדבר על איך המשפחה כן תקבל או לא תקבל אותי, מי חושב על הדברים האלה בשלב הזה? למרות הדברים שנאמרו, אני חייבת לציין שזה החמיא לי, כי זה סימן לי שהוא ראה בי משהו רציני (אז עוד לא הבנתי עד כמה התפישה הזו מעוותת).
הוא חזר ודיבר על כך שכל מה שמניע אותו בחיים זה פחדים, שהוא מודע לזה שהוא "אפס, מיקרוב" אבל ככה הוא. גם הטיפול אצל הפסיכולוג לא עזר. הוא לעולם לא ימצא את האומץ להתייצב אל מול המשפחה שלו.
לא ויתרתי. "קפוץ איתי למים העמוקים. אין צורך לחשוב עכשיו על מה שיהיה".
היו מעט רגעים של אושר. כמו במאניה דפרסיה
המשכנו. הייתי מסוחררת. כל האנרגיות שלי הופנו אל מערכת היחסים הזו. המשכתי להתנהל בעבודה בתוך תחושת ריחוף, לטפל בילדות מתוך ריחוק, ופעמים רבות, כמה שקשה לי לכתוב את זה, חוסר סבלנות, בגלל הרגשת חוסר ביטחון תמידית שליוותה את הקשר הזה.
למעשה, היו מעט רגעים של אושר. כמו במאניה דפרסיה. כשהייתי איתו והוא לא היה באחד ממצבי הרוח האמביוולנטיים שלו, או לא היה מסטול מדי, היה מדהים. כל ההבדלים, הפערים, העולמות השונים – הכל נמחק. ברגע שהדלת של הדירה נסגרה התמוססנו ליחידה אחת. עפנו לשמיים. צחקנו עד דמעות, דיברנו על ספרים, סרטים, התווכחנו שעות. הוא תמיד איתגר אותי אינטלקטואלית והראה לי זוויות חדשות להסתכל על דברים. הסקס רק הפך טוב יותר מפעם לפעם. פתוח, פרוע, חסר גבולות. מלא עוצמות ורגש. כל מה שהוא לא נתן בחיים האמיתיים הוא נתן במיטה. התמכרתי.
ואז, כשהייתי נוסעת חזרה הביתה, התחילה הדעיכה. דאון נורא.
"יש לו את היכולת להרים או להוריד את היום שלך!" צרחה עלי פעם חברה וצדקה לחלוטין. הפכתי שבויה בידיים של ילד מבולבל בן 29.
בזמן שאנחנו מתנהלים במערכת יחסים לא ברורה, גיליתי בפייסבוק שלו שעומרי כתב לידידה שהוא מתעניין במישהי שראה ברשימת החברים שלה. כמה טיפשי. כמה ילדותי. כמה כואב. שוב רבנו. אמרתי לו שזה נגמר. ביום הראשון סחבתי עד הערב ואז נפלתי למיטה בבכי עצום. שבועיים התנהלתי בלי אוויר. אחותי, לעומת זאת, טוענת שאלו היו השבועיים היחידים בכל התקופה שהייתי איתו, שהתנהלתי כמו אדם נורמלי. הייתי רגועה יותר. טיפלתי בילדות בתשומת לב.
אולי היא צודקת. הזיכרון מתעתע.
אחרי שבועיים שוב נשברתי.
"אני מאושר שהתקשרת"
"ומה יהיה עכשיו?"
"אני לא יודע. תבואי. נדבר".
באתי. לא דיברנו על זה. עשינו דברים אחרים. פעם כששכבנו על הספה וצחקנו באחד הרגעים הנדירים האלה שיש לפעמים לזוגות, הוא לקח מצלמה וצילם אותנו כדי להנציח את הרגע. באמת כדאי להנציח, כאשר הכל כל כך זמני.
מתוך אהבה משותפת למוזיקה מזרחית התחלנו לכתוב יחד שיר מזרחי שרצינו לתת למשה פרץ.
אל תחששי לאחוז בידי
גם אם לפעמים קשה
לעולם לא נרפה
יד ביד נצעד מתוך האפלה
אל הזריחה הגדולה
כמה אירוני, חוסר הקשר בין המילים למציאות.
המשך: הוא החליט בשבילי שניתוק רגשי מתאים גם לי
לפנייה לכתב/ת 
