היא צבעה לבלונד ויצאה לנחם את האלמן
עכשיו הוא אלמן ולבד בדיוק כמוה. 40 שנה עברו מאז התראו היא והנער המקסים שגר שתי קומות מעל בית הוריה. הוא לא היה גבוה או יפה תואר באופן מיוחד, אבל בניגוד שבין מראהו התמים והילדי לבין אופן הדיבור הרהוט והשנון היה משהו כובש
יהודית שתתה ואכלה בנחת את הקפה עם הטוסט ודפדפה בעיתון. היא עברה ברפרוף על הכותרות ועל תמונות הדוגמניות, שלא כמו יוסף, בעלה עליו השלום, שהיה מתעמק בכל כתבה וכתבה. בעיקר מצאה את עצמה מעיינת במודעות האבל. מודעה אחת, שהזדקרה ובלטה יותר מהאחרות צדה את עינה, והיא קראה אותה חזור וקרוא.
"דניאלה" נכתב שם באותיות קידוש לבנה שחורות ומודגשות, "מבכים ומרכינים ראש על לכתך ללא עת". בתחתית המודעה הופיעו שמות האבלים, הבעל: (גידי) גדעון, הילדים: יורם, דורון, ענת. והנכדים. לא היה ספק בליבה - גידי עכשיו אלמן ולבד. בדיוק כמוה. כמעט 40 שנה חלפו מאז התראו. היא בדקה בתחתית המודעה ומצאה את הכתובת שבה בחרה המשפחה לשבת שבעה בבנימינה.
השעה המוקדמת הותירה בידה די זמן והיא הזמינה תור לאהרן, הספּר הקבוע שלה. "תעשה לי בלונד", אמרה כשהתיישבה על הכסא המסתובב. אהרן הרים גבה: "בלונד?". "למה לא?" צחקקה כילדה שובבה,"אני רוצה לחזור למה שהייתי פעם". הספר משך בכתפיו. רצונה של הלקוחה קודם לדעתו.
נותר עוד דבר פעוט שהיה עליה לעשות. היא נכנסה לחדר השינה שהיה פעם שלה ושל יוסף, פתחה את כנפי החלון לרווחה, נעמדה מול תמונות המשפחה שכיסו את הקירות וקראה בקול חזק וברור את מה שנאסר עליה להגות אף בליבה: "גידי! גידי! גידי!"
עכשיו היתה מוכנה לנסיעה. היא לבשה את שמלתה היפה והביטה בדמותה שהשתקפה במראה. הבלונד והתספורת הקצרה הלמו את פניה והבליטו את עיניה הכחולות. למרות גילה המתקדם, הגוף שהתמלא פה ושם והקווים הדקים ששורטטו בצידי העיניים והאף, לא הועם זוהרה. יהודית היתה מרוצה.
היא היתה בת 16 כשהוריה עזבו את שכונת בת גלים בחיפה לטובת דירה גדולה יותר בהדר. 50 מדרגות הובילו לביתם ויהודית עלתה וירדה אותן מידי יום. במדרגות האלו פגשה את גידי, תלמיד תיכון בן 17 שהתגורר שתי קומות מעליהם והעדיף את החבר'ה בתנועה על פני הלימודים. מרגע שראתה אותו לא יכלה להוציא אותו ממחשבותיה.
היא חלמה על בעל וילדים, הוא חלם על הקיבוץ
הוא לא היה גבוה או יפה תואר באופן מיוחד, אך בניגוד שבין מראהו התמים והילדי לבין אופן הדיבור הרהוט והמתובל בהומור היה משהו כובש שהקסים אותה ואת הבנות האחרות. מהר מאוד מצאה הנערה הבלונדינית המתוקה ויפת העיניים מקום בליבו, והם הפכו לאוהבים.
השנים, שנות ה-60, חניכי תנועות הנוער התנדבו להתגייס לפני המועד לנח"ל, וגידי בחר לנטוש את הלימודים וביתו והתנדב כדי להקים קיבוץ. המרחק הרב לא הרתיע את יהודית, שנסחבה מידי סוף שבוע שעות על גבי שעות, באוטובוסים דחוסים באנשים מיוזעים להיאחזות המבודדת, גוררת תרמיל עם דברי מאפה שהכינה לאהובה.
היא היתה בת 18 ומאוהבת, ורקמה חלומות מתוקים על שמלה לבנה, בעל וילדים, אך גידי היה עדיין עלם צעיר, ולפניו עמדה משימה לאומית חשובה ונשגבה. חתונה ומשפחה? מה לו ולזה? יהודית ידעה שזה נגמר.
הגבר הגבוה ורחב הכתפיים, שהציג את עצמו כג'ו-יוסף, היה נאה - ולה לא היה משהו אחר לעשות. "אני מעדיפה קולה", אמרה. היא ינקה את הקולה שלה בקשית, והוא לגם באיטיות את הבירה הצוננת והביט בה בעיניים טובות. בין לבין סיפר שמזה שנים הוא חי בנפולי, ועד לא מכבר היה קצין באוניה, אבל משצבר סכום נאה שמאפשר לו לחיות בכבוד, בכוונתו להשתקע בחיפה, בה התאהב אחרי שביקר בה כמה פעמים כשספינתו עגנה בנמל.
"באמת? מה יש בעיר שהתאהבת בה?" שאלה. "בנות יפות", הוא צחק במלא פיו. "רוצה אולי לראות סרט?" שאל אחרי שסיים ללגום. היא משכה בכתפיה, אולי כך תוכל להוציא את גידי ממחשבותיה. הם צעדו ברחוב הרצל, שותקים רוב הזמן. היא צידדה אליו מבטים נבוכים, בעיקר כדי להפיג את השתיקה.
כולם חשבו שיש לו אשה בכל נמל
באולם הקולנוע ישבו מעט צופים בודדים, ובעיקר זוגות שחיפשו מקום להיות בו. כשהאורות כבו והמסך הורם הניח יד על כתפה, והיא לא התנגדה גם כאשר צופף את גופו לגופה. היא אהבה כשחיבק אותה בזרועותיו השריריות והחסונות בהן התכרבלה כתינוקת, את הריח שהדיף - מנטה וטבק - וכשנישק אותה נענתה לו בשפתיים לוהטות.
אחרי שבוע הציע לה נישואים. כולם אמרו שהשתבשה עליה דעתה. איך הסכימה להתחתן עם איש זר, מבוגר ממנה בשנים ועוד מלח? מי יודע אם אין לו אשה בכל נמל, וילדים? אך יהודית היתה נחושה בדעתה. כ-50 איש, משפחה וחברים קרובים, שמחו איתם, בטקס חתונה צנוע שהתקיים במרפסת הגג של הרבנות. את גידי אסר עליה להזמין. "את צריכה למחוק את העבר", הסביר, "כל מה שהיה לפני – מת!"
הוא היה בעל נאמן ומסור ואיש משפחה למופת, כך לפחות חשבה. לאחר כמה שנים גילתה שהיה מסור לשתי נשים נוספות בנפולי, ולילד שעשה לאחת מהן. עם זאת, עד שחלה והלך בדרך כל בשר, היו להם חיים טובים והוא לא החסיר ממנה דבר.
לבו היה רחב, והוא אהב אותה מאוד, כמו את שתי נשותיו האחרות, והיה קנאי לה בטירוף, בעיקר בכל מה שהיה קשור לעברה ולגידי, שהיה מחוץ לתחום והס היה מלהזכיר את שמו, אף לא ברמז. אבל יהודית ידעה כל מה שקרה עם אהובה לשעבר, גם כשעזב את הקיבוץ ונישא לדניאלה. היא ידעה כשנולדו לו ילדיו ונכדיו והכירה את שמות כולם.
ככל שהתקרבה אל הדירה הלכה התרגשותה וגברה. לפני שנכנסה לקחה נשימה עמוקה ועצמה את עיניה. היא נקשה על הדלת הפתוחה, ועיניים סקרניות הוסבו אליה. גידי זיהה אותה, קם מיד והושיט את ידו ללחיצה. "יהודית", אמר בקול מופתע. היא נעה באי שקט עד שהתיישבה בין המבקרים שגדשו את הבית. למרות העיניים שבגרו והשיער שנשר והלבין, ליבה הלם כאילו לא היו ביניהם 40 שנות שממה.
אשה דשנה בעלת חמוקיים מפוארים, בשיער אדמוני אסוף וסינר סביב מותניה, יצאה מן המטבח ושאלה, "קפה? משהו קר?" יהודית חייכה אליה. היא לגמה מעט מהמיץ ודפדפה באלבום התמונות המשפחתי שהיה מונח על השולחן. "דניאלה היתה חולה?" שאלה את מה ששואלים בזמן ובמקום כזה. גידי הנהן ונאנח, והצביע על תמונה משותפת שלו עם דניאלה והילדים. "ומה נשמע אצלך?" התעניין ועיניו נחו עליה.
"גם בעלי נפטר", היא נאנחה קלות כדי שלא יחשבו שאין בליבה צער על שהלך ממנה. האשה עם השיער האדמוני הסתובבה כל העת בין המטבח והסלון, פינתה כוסות, הביאה בקבוקי שתיה וקרקרים, ויהודית תהתה אם זו אחת מקרובות המשפחה, אך לא העזה לשאול. אחרי חצי שעה קמה ממקומה ותחבה לכף ידו פתק עם מספר הטלפון שלה שהכינה מבעוד מועד, ומלמלה בקול חלש "תתקשר".
בקול רם הוסיפה, "שלא תדעו עוד צער" ושלחה מבטים עצובים אל סביבתה. האשה עם השיער האסוף השיבה לה ב"אמן".
גידי לא התקשר. לא אחרי שבוע וגם לא אחרי שבועיים. אחרי חודש נסעה יהודית ברכבת, כמו שעשתה מאז שהתאלמנה, לבלות יום כיף עם בתה ונכדותיה בהרצליה. היא התרווחה בכסא והוציאה מתיקה כריך גבינה צהובה ועתון. לפני שהספיקה לדפדף, הבחינה בגידי נכנס לקרון בו ישבה. על פניה התפשט חיוך רחב.
היא כמעט קראה בשמו ונופפה אליו בידה בעליצות, אך אז שמעה אותו אומר: "שרה, בואי. יש פה ספסל פנוי", ושרה, אשה שחמוקיה מפוארים ושיערה האדמוני אסוף, צחקקה כילדה עד שהתיישבה לצדו בתחילת הקרון. יהודית יכולה היתה לראות ממקום מושבה את זרועו מוטלת על כתפה, ואת ידו השנייה מונחת על ירכה, ושניהם מצופפים את גופם זה אל זו כאילו היו נערה ונער צוהלים בתיכון.
יוסיפיה פורת היא מחברת הספר "פניצילין ועוד סיפורים" בהוצאת אוריון
לפנייה לכתב/ת 
