מתגעגע, ואולי הבדידות מוצאת נחמה בזיכרון
כל מדען יסביר שגם אם תנסה לשחזר ניסוי שערכת באמצעות חזרה מדויקת על כל מרכיביו ושלביו, לא תצליח. אי אפשר לחזור אחורה בזמן ולהחיות את אותה נקודה, בדיוק כמו שאי אפשר להחזיר אהבות קודמות. אבל מדע אף פעם לא היה התחום שלי, ואותי לא עניינו סיכויים. רציתי לפגוש אותה שוב
ישבתי לצידו על הבר והבטתי בדמותו, או אולי בראי שדרכו ניבטה אליי דמותי העתידית, העגמומית יותר, שהיתה מבוגרת ממני רק בעשור. עד היום אני זוכר בבירור את השיחה ההיא, למרות שנפגשנו רק לערב אחד לפני מספר שנים, שני רווקים משני הקצוות של העשור הרביעי לחייהם.
"השנים ריככו אותי, עיגלו אצלי פינות", הוא הביט בי ואמר, "גרמו לי להבין דברים שלא הבנתי אז. האמת, אני חושב עליה לפעמים, מנסה לדמיין איך נראים החיים המקבילים שלה היום, אולי היא כבר נשואה, אולי עם ילדים, מי יודע".
הוא לגם את שאריות המשקה שלו, כאילו ניסה לשטוף את תחושת ההחמצה שהציפה אותו ללא רשות.
"לי זה לא יקרה", אמרתי, מביט בכוס בעודי מקרב אותה אל פי, מנסה גם אני לשטוף איזו תחושה שלא ממש ידעתי לזהותה אבל תצטרף עם השנים לקשת הרגשות הפרטית שלי. הוא הביט בי ושתק, כמו אב שמסתכל בעצבות על בנו ויודע ששיעורים מסוימים אין בכוחו לחסוך ממנו.
חוזק של קשר לא נמדד באורכו אלא בעוצמת החוויה, בזיכרון שהוא משאיר בך הרבה אחרי שהוא נמוג. המחשבה עליה לא הרפתה ממני כל אותו שישי בבוקר. פתאום עברה בתוכי התחושה ההיא, הישנה, מאותה שיחה על הבר, התחושה המרה שמלווה החמצת הזדמנות טובה, שלא תחזור עוד לעולם, זו שכבר אי אפשר לתקן. ניסיתי להלחם בה בכל הכוח, אבל זה רק העצים את דמותה. אולי זה הספר שהיה מונח אצלי על השידה – שעיטר גם את המדף בביתה לפני שנתיים ופתאום נגלה אליי בבהירות מסנוורת– וכמו שני אחים שהופרדו בלידתם לשני בתים שונים, גם הם שומרים על איזה קשר מיסטי ביניהם.
אולי הרצון לשלוט בזמן, לא לתת לו לברוח מבין האצבעות
זה סתם געגוע, פרץ של נוסטלגיה, הרגעתי את עצמי, אולי הרצון לשלוט בזמן, לא לתת לו לברוח מבין האצבעות. ואולי זו הבדידות שמוצאת נחמה בזיכרון, שמקרין עבורה סרטים ישנים מהארכיון הפרטי שנמצא אצלי בראש. אבל זה לא היה רק הזיכרון המתעתע, זה שהולך כלעומת שבא, אלא הספק שליווה אותו, זה שהיה אקורד הסיום בקשר הקצר שלנו, זה שהלך והתעצם עם השנים לאור חוסר היכולת לשחזר את ההצלחה הצנועה, הבוסרית, של הסתיו ההוא.
מייל הגישוש שלי חזר, מנסה להכניס בי קצת שכל
והאם הזמן יכול לעצור אותנו מלכת? כמו את המילים – של המייל הראשון שלה שהופיע מולי – שקפאו כמו תמונה מאלבום נעורים. מייל הגישוש שלי חזר, מנסה להכניס בי קצת שכל, לרמוז לי שאולי כדאי להרפות, ששנינו כבר כנראה במקום אחר, שהניסוי הזה נועד לכשלון. אבל הספק, זה שהחליט להתפרץ פתאום כמו וירוס רדום, לא התכוון לוותר כל כך בקלות, הוא ידע שזה עכשיו או לעולם לא.
נכנסתי לרכב ונסעתי, הרחובות המובילים לביתה לא השתנו הרבה, שמחים לראות אותי שוב, נותנים לי תחושה שהזמן טרם הספיק לחצוב שינויים בלתי הפיכים בתפאורה של הקשר שלנו. עצרתי ליד ביתה, חושים נוספים החלו להשלים את מלאכת הזיכרון. צלצול בית הספר הקרוב, ריח חדר המדרגות, והשלט שעל הדלת שהודיע לי שכאן היא לא גרה יותר, כאן גרים בכיף זוג אחר. דפקתי על הדלת ליתר ביטחון, אף אחד לא פתח, הכלבה שלה לא נבחה. דממה מעיקה.
חזרתי לרכב מובס, הסתכלתי מסביבי, פתאום הבחנתי בכל השינויים שחלו מסביב, שסירבתי לראות אותם מוקדם יותר. הזמן עשה למקום הזה רק טוב – צבעו את הכניסה לבניין, סידרו את המדרכה, גזמו את העצים, אפילו עוברי אורח נראו עכשיו יותר מאושרים מכפי שזכרתי. אז אולי בכל זאת אפשר לתקן דברים?
בדרך חזרה הרהרתי בכל אותם אנשים חזקים שלא נותנים לספק מקום. לא מסתכלים אחורה מתוך עקרון. שסוגרים את העבר בצורה הרמטית, לא נותנים לו לפלוש לעתיד שלהם. איך הם עושים את זה? ואולי היא אחת מהם, מהחזקים האלה? ואני? מביך, פתטי, חלש, הצלפתי בעצמי. איזה רעיון מטומטם עלה לך בראש.
הגעתי הביתה והתיישבתי מול המחשב, האימייל שלה עדיין עמד שם, כמו מונומנט. פתאום הבחנתי שמרוב פזיזות לא ראיתי בצד שמאל, בתחתית, את המספר שלה. הוא בטח כבר לא בשימוש, חשבתי, הוחזר למאגר המספרים הפנויים, מחכה בקוצר רוח להשתתף בסיפור אהבה חדש של זוג אחר, לא מתגעגע אליה כמוני. לקחתי את הנייד שלי וחייגתי, לאט, מתעכב על כל סיפרה, כאילו הקלדתי צופן סודי של כספת. שני צלצולים ופתאום "הלו" מוכר נשמע מהצד השני. מלטף, עדין ורגוע כזה, שהזמן לא נגע בו.
- רוצים לקרוא עוד על התמודדות עם שברון לב? הקליקו כאן
לפנייה לכתב/ת 
