הומופוביה ואלימות - הצד האפל של סן פרנסיסקו

בסן פרנסיסקו נאמתי מול סטודנטים בברקלי, ודיברתי, בין היתר, על ארבע דרכים להשיג מאנשים תגובה מיידית. "תצחיקו אותם, תגרמו להם להתרגש, תכעיסו אותם או רחמנא לצלן, תעוררו אצלם שנאה כלפי מישהו". 

עוד על גאווה בערוץ יחסים:

גאווה ישראלית: לצבוע את ניו יורק בצבעי הקשת

גאווה? לא בבית ספרינו

אני הומו ונולדתי כך. שום המרה לא תעזור

כוחה של שנאה

נורא קל לאגד אנשים סביב שנאה, ולא חסרות דוגמאות מההיסטוריה ועד ימינו אנו לכמה קל ופשוט לרתום את ההמונים כנגד משהו, להיות חלק ממשהו כנגד משהו אחר. סן פרנסיסקו, העיר בה מתנוסס דגל הגאווה הכי גדול, והקהילה בה בוגרת ומהווה חלק אינטגרלי מהמרקם האנושי המקובל, ללא כמעט שום עוררין, עדיין מוצאת עצמה מתגוננת מפני שנאה.

יש שירות מוניות, שהוא סוג של 'קאר-פול' מבוסס מתנדבים, 'ההומוביל', שמיועד לבני ובנות הקהילה הרוצים להגיע בבטחה הביתה. בדרך למלון, מהפאב הלסבי קווירי המגניב ה"לקסינגטון", שאלתי את הנהג אם תופעת האלימות באמת כל כך נפוצה, עד כי נדרש שירות הסעה מיוחד לרווחת וביטחונה של הקהילה. התשובה הייתה חיובית אך לא ממש מפתיעה. בריונות היא תופעה כלל עולמית המטרידה את האמריקאים מאוד כשהיא נוגעת לבתי הספר, אבל כשמדובר באנשים מבוגרים, או בעובדי ועובדות תעשיית המין למשל, היא עניין שלא מדברים עליו כמעט.

לא פעם בסיור הזה בארה"ב הרגשתי את כל כובד הצלקות שלי מן האלימות אותה חוויתי בתוך מערכות יחסים, ברחוב, בבית הספר, ובעצם כמעט כל חיי מגיל שש, ודווקא בעיר בה הכי מותר להיות קוויר בעולם - מצאתי עצמי מביטה על אנשים נוספים שחוו וחווים זאת כיום.

המון קוויר ובוצ' ודברים נהדרים יש בסן פרנסיסקו ובאוקלנד השכנה. יש איזור שלם של גייז, הקסטרו המפורסם, שהוא מקסים ומלא דגלי גאווה, ואי אפשר שלא להתרגש אל מול כל החופש הזה. אך מצד שני, מחוץ לאותו רובע, יש לא מעט שנאה באוויר, דיווחים על אלימות ואלימות קשה.

חייבים לתת להם תקווה

תהיתי איך זה לגדול בתוך עיר בה מותר לך להיות מי שאת, מורכבת ככל שתהיי, מבלי להיות חשופה לכל האלימות הזאת, ונזכרתי בדבריו של הרווי מילק, ההומו הראשון שנבחר לתפקיד ציבורי בארה"ב, ונרצח על רקע תפקידו הפוליטי: "חייבים לתת להם תקווה".

באחד הבארים, באיזור הקסטרו, עמדה לה בוצ' מהממת וצעירה מאוד שאני יכולה להעריך שזייפה תעודת זהות בכדי להיכנס. לא היתה טיפה של פחד או חשש בתנועות הגוף שלה, לא היה אפילו שביב של התנצלות, ומשהו בתוכי התחיל לקוות שאולי, ביום מן הימים, אראה נערה כזו בישראל, שלא מפחדת להיות מי שהיא, הגם שהיא שונה ברצף המגדרי, המיני וה-'וואטאבר'. 

פגשתי חברת מועצה מאוקלנד, בוגרת סטנפורד, בוצ'-קוויר מהממת בשם רבקה קפלן. אישה הנושאת בתפקיד ציבורי בעירייה של מקום יחסית נוצרי ושחור. רבקה היא טיפוס למוד קרבות וחריף שכל, אחת כזו שהייתי רוצה לשים בראש כל משרד ממשלתי בארץ, כי אולי באמת נצליח לשנות פה משהו עם כאלה כוחות (במידה וכאלה כוחות יוכלו באמת להיבחר).

מדובר באנשים שהשונות שלהם, האולטרא צבעוניות שלהם, התחברה אצלי לרצון הזה, שיום אחד יכילו אותי. שיום אחד יקבלו אותי על כל הצבע והשינויים והנזילות והחיפוש העצמי וההכרח של ללכת אחרי הלב, לאן שהוא לא לוקח אותי. שיום אחד זה לא ישנה בכלל, לאף אחד, וזה פשוט יהיה לגיטימי.

תקווה יכולה בקלות להיות נשק קטלני, וגם בתוך מערכת יחסים שיש בה אהבה ורוך, שיש בה כל כך הרבה הומור, נגיעה אמיתית וכוח – אני בקושי מרשה לעצמי להאמין שזה אכן כך. קשה להאמין שזה באמת, אחרי כל כך הרבה שנים בהן מצאתי את עצמי מאמינה ונופלת, מאמינה ונפצעת, מאמינה ומקווה ושוב מתרסקת. זה אישי, הכאב הזה, הצלקות והריפוי הם תהליכים אישיים. אבל הוא גם פוליטי, כי אני לא היחידה.

אפילו הקהילה, במקום הכי חופשי בעולם, מבינה את זה ודואגת להסיע את חבריה בבטחה הביתה, דואגת לשמור על עצמה, ולטפל בצעיריה ובוגריה. וכמו שאומר אמיר, כשאני לרגע מעיזה להתייאש, "את עושה את זה כי ככה עושים בלהקה, בייחוד כשיש אוייבים מבית ומחוץ. בטבע כמו בטבע, זאב בודד הוא זאב מת".