גאווה ישראלית: לצבוע את ניו יורק בצבעי הקשת

ניו יורק קיבלה אותנו, מייק המל ואנוכי, נציגי האגודה לשמירת זכויות ההומואים, הלסביות, הבי והטראנס בישראל, באדישות צפויה. הכרך הענק הזה, שאני מוצאת מאיים וענקי מכדי להנות ממנו באמת, לא ממש 'נפל' משני חבר'ה שבאו לעשות קצת יחסי ציבור לקהילה הגאה של ישראל.

עוד על גאווה בערוץ יחסים:

"לא רציתי שיסמנו אותי בתור הבחור שנאנס"

הייתי הומו בארון, עד שסיפרתי להורים שלי

לבוש פטישיסטי - ההומואים אהבו, הלסביות פחות

לא גבר ולא אישה

מדברים על גאווה גם בפייסבוק שלנו. לייק, כבר עשיתם?

יש יהדות אחרת

ביום שישי האחרון היינו בקהילת בני ישורון, קהילה של יהדות מתקדמת ברחוב 88 בניו יורק. קהילה מיוחדת מאוד, איתה יצרנו קשר עוד מהארץ, בהיותם ידועים בפתיחותם וסובלנותם כלפי הקהילה הגאה, וביחסם השיוויוני בכלל. אחרי כמה ימים של ניתוק קל מהאינטרנט, ותחושת ניכור מסניפי ה'סטארבקס' עם האינטרנט החינמי, עשה לשנינו טוב לשמוע קצת עברית, גם אם במבטא אמריקאי.

בני ישורון זו קהילה ענקית, עם בית כנסת מרהיב ביופיו, ובלינדה לאסקי, העוזרת לראש הקהילה, קיבלה אותנו בזרועות פתוחות ובירכה על הגעתנו. הגענו באיחור של כמה דקות, ונכנסנו בדיוק לתחילת המזמור "לכה דודי", שמעבר להיותו מושר בקולי קולות ומלווה במחיאות כפיים – גם הופך לריקוד של ממש באמצע בית הכנסת. יש משהו מרגש בלראות אנשים ללא הבדלי מין, צבע, אוריינטציה מינית או כל הבדל אחר, רוקדים ביחד וחוגגים את יהדותם דווקא בחו"ל, ועוד באווירה חופשית כל כך.

הרגשנו בבית, הרגשנו שייכים, ולרגע לשמוע עברית בתוך כל המלל האמריקאי והמיליון ואחת פגישות של לעשות רושם גדול ולא לדעת מה יקרה בעקבותיו, אם בכלל, עשה לנו ממש טוב בלב. לרגע היתה אפילו תחושה ביתית אמיתית.

כנראה שלא נועדתי לחיות מחוץ לגבולות המדינה ליותר מדי זמן. אני מתחילה לפתח תסמיני גמילה קשים. הקפה מפריע לי (וואו, כמה שהם לא יודעים להכין קפה פה באמריקה הזו), זה שאין שוקו בשקית בשום מקום ולאף אחד לא אכפת ממך, גם לא בתוך הקהילה. זה זר מדי לפרובינציאלית שכמותי, מהלבנט החמים וחסר הגבולות.

ניו יורק הזאת, מלמלתי שוב ושוב בכניסה וביציאה מכל סאבוויי, היא לא בשבילי. בגיל 17 היא נראתה כמו החלום על התפוח הגדול עם הביס שחשבתי שיבוא לי לקחת. בגיל 30 היא נראית יותר כמו מדבר אחד גדול ומלא מדי באנשים. גדולה, קרה, מאיימת ואדישה לכל. מסבל ועד אושר, כלום לא מזיז לה. אני לא אוהבת אותה, וזה למרות העובדה שהיא, בכל זאת, התפוח הגדול, ובכל פינה שמעתי את הדמויות החביבות עליי מהמחזמר "רנט", שמעולם לא אהבתי יותר.

מייצגת את הקהילה הישראלית בגאווה. ענת אבישר(צילום: מייק המל)

דנוור חביבתי

ואם ניו יורק היא מדבר - דנוור, קולורדו, היא ההיפך המוחלט. הגענו לכאן לכינוס של הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, ה-GA. יהודים מכל רחבי ארצות הברית וקנדה מתכנסים ביחד, לדבר על עתידה של יהדות ארצות הברית, לדון יחד בסוגיות שבין ישראל ויהדות אמריקה, ונושאים אחרים המטרידים את מנוחתה של הגולה הדוויה של אמריקה.

בתוך כל זה, התקיימה לה גם קבלת פנים להט"בית גאה שאירח ארגון "קשת", הארגון האמריקאי היהודי הגדול של הקהילה הגאה בארצות הברית. ואם בניו יורק הרגשתי זרות וניכור בכל מקום, כולל במרכז הגאה ברחוב 13 בעיר, הרי שבדנוור, עיר האורות החדשה שלי, הרגשתי חמימות.

בכניסה לכנס עמדה ניידת נט"ן של מד"א הישראלי, ולשניה היה לי נדמה שהגענו הביתה למרות הקור המקפיא (מתחת לאפס, בלי שלג). במילים אחרות, לא יעזור בית דין, כמו ישראלית טובה, גם אני מרגישה בבית כשיש עברית סביבי, ומספיק מאבטחים. גם סתם חבר'ה עם כיפה וכמה מילים בעברית במבטא אמריקאי עשו את שלהם ומכאן והלאה זרחתי וחייכתי, שמחה באמת שיצאנו מהניכור הניו-יורקי והגענו לחבר'ה של בני אדם, כאלה שגם במקרה או לא, הם גם יהודים וגם להט"בים.

ותודה לאוחצ'ות

מילה אחרונה - אין על אוחצ'ות. נקודת אור בכל העבודה הקשה הזו היו ללא ספק המוכרים בחנויות שנקלעו לדרכינו בשופינג הקטן שעשינו. כפרות על האחים האלה שלי, שמבינים שלפעמים בחורה צריכה להתלבש יפה כדי לא להראות לכל העולם שכל מה שבא לה ללבוש כרגע, זה טריינינג ושמיכת פוך, ואולי ככה היא תקרין החוצה גם את הבטחון העצמי המלא והנכון שקיים בתוכה.

שמלה, גרביונים, טיפת איפור ואף אחד לא צריך לדעת כמה את בעצם שונאת את ניו יורק והגודל הנורא הזה של הכל, ובכלל את מתגעגעת הביתה לכלבה שחורה אחת שמזמן לא ליקקה אותך בבוקר, ולחתולה לבנה אחת, שבאמת חייבת ללמוד לפתוח לעצמה כבר את הדלת, כי היללות שלה מעצבנות אותך עד דנוור.

• ענת אבישר היא ראש מערך קשרי חוץ באגודת ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס בישראל