סו ניינטיז: געגועים למחוות האהבה של שנות ה-90
מכתבי אהבה, שיחות רומנטיות אל תוך הלילה וקלטות המיקסטייפ האהובות הן רק חלק ממחוות אהבה מהן נהנינו בשנות ה-90. דנה מויסון נוסטלגית
ידוע לכולנו שבמהלך השנים האחרונות התרבות האנושית עברה האצה דרמטית בהשוואה לתקופות של עשרות ואף מאות שנים במילניום הקודם. ההתחדשות הטכנולוגית הזו לא רק שיפרה את איכות חיינו, אלא גם יצרה רובד חדש של אינטרקציה אנושית.
עוד בנושא:
נתקפת נוסטלגיה לאקסית? חשוב להיזכר בקשיים
החתיך של השכבה רוצה ערב נוסטלגי איתי!
מונחים כמו "פייסבוק", "טוויטר" או "אייפון", הפכו לחלק בלתי נפרד מהלקסיקון התרבותי שלנו. אולי לפני עשור היינו מסתפקים בקול הציוץ של תוכנת ה-ICQ, אבל כיום, הרשת החברתית מהווה חלק אינטגרלי מההגדרה העצמית והחברתית שלנו.
באופן טבעי, השינויים הללו גולשים גם לסוגי אינטרקציות שאמורים להיות "מקודשים" או אינטימיים יותר, הנוגעים לתחום הרומנטי.
מצד אחד, התמורה הטכנולוגית יצרה במו ידיה אמצעים חדשים דרכם אנחנו יכולים לבסס אינטרקציה זוגית, כגון אתרי היכרויות וירטואליים, אפליקציות שונות ומשונות בתחום הזוגיות ואפילו תופעות חברתיות חדשות כמו "סייבר-סקס".
ואולם, מן הצד השני של המתרס, עם הריצה קדימה איבדנו כמה שיטות מסורתיות שנשארו הרחק מאחור. ברוח הנוסטלגיה, הנה כמה מהן שאולי כדאי היה שנחזיר למילון המושגים שלנו.
"כמה עולה בול?"
אין מה לעשות, למכתב אהבה "בשר ודף" שמצריך מאיתנו לקרוע את המעטפה ולהיזהר שלא לקמט את הנייר, יש את הקסם הייחודי שלו. נכון שכיום ישנן גרסאות חדישות ומעודכנות יותר למסורת העתיקה, הלובשות צורה של אימיילים ארוכים או הודעות טקסט משתפכות, אבל זה פשוט לא אותו הדבר. מצטערת, אבל צמד המילים "דואר אלקטרוני" נוטה לעורר אצלי פחות תחושות רגשיות ויותר אסוציאציות קרירות על ענייני עבודה או ספאם.
אני לא טוענת שמסרים יפים ונוגעים ללב מאבדים ממשמעותם ברגע שהם נקראים על פני המסך הדיגיטלי, אבל לקבל או אפילו לכתוב מכתב אמיתי זה הרבה יותר רומנטי, דווקא בגלל כל אותן דרכים "קלות" יותר לשליחת המסרים שלכם. בקיצור, "אם זה לא שבור, אין צורך לתקן", אז למה שלא נקנה כמה בולים וניתן למילות האהבה שבתוכנו לפרוש כנפיים?
"מאמי יש לך טלפון"
היה היה פעם עידן שבו לא היו סמארטפונים או אפילו טלפונים סלולריים של "מנגו". כולם התהלכו אז עם כמה אסימונים של טלפון ציבורי בכיסים, נטולים מהשפעות הקרינה הסלולרית. אם היית רוצה להתקשר לדייט שלך למחרת היום כדי להגיד כמה כיף היה לך, סביר להניח שהיית צריך לעבור שיחת חולין עם אבא שלה קודם (לא מלחיץ בכלל), ואם הייתם מנצלים את ההזדמנות כדי לקבוע דייט נוסף, כנראה שלא היית דופקת איחור אופנתי כשאין לך איך להודיע לו שאת תאחרי.
אז נכון, המצאת הסלולרי בהחלט הקלה על חיינו והגבירה את הנגישות שלנו זה לזה (וזה לזו), אבל זו עשויה להיות אליה וקוץ בה. באופן טבעי, כשהזמינות שלנו לאחרים היתה נמוכה יותר, התקשורת שלנו איתם היתה איכותית יותר. לשיחת טלפון היתה משמעות מיוחדת במינה, והיא לא היתה מסתכמת במשפטים סתמיים כמו "תרדי למטה עכשיו" או "לא יכולה לדבר כרגע, ביי", שדי הורסים את האוירה הרומנטית.
פעם היינו נותנים לשיחה עם הצד השני את הכבוד הראוי לה, כי זה לא היה כל-כך מובן מאליו. חוץ מזה, תודו שזה כיף לדבר אל תוך השעות הקטנות של הלילה מבלי שהאוזן שלכם תבער מחום הקרינה הסלולרית.
"נא להשאיר הודעה אחרי הביפ"
אז כמו שהזכרתי שם למעלה, היו ימים שבהם הטלפון הבייתי שימש כדרך ההתקשרות המועדפת, וחברו הנאמן של הטלפון הנייח היה לא אחר מאשר המשיבון הבייתי. כיום אנחנו אפילו לא טורחים להשאיר הודעה קולית - מקסימום הודעת טקסט או מייל. אפילו בימיה הלא כל-כך רחוקים של "סקס והעיר הגדולה", אי שם בתחילת שנות האלפיים, קארי קיבלה לא מעט הודעות אינטימיות ממיסטר ביג.
כך, אפילו איחולי לילה טוב תמימים יכלו להישמע לנו כמו סימפוניה מלודית ולהיצרב בזכרוננו. יש ביכולתנו להקרין חמימות בקול שלנו שלא תמיד עוברת דרך המילה הכתובה או ליתר דיוק, המוקלדת. אז נכון שלא חסרות אפליקציות שמאפשרות להקליט את דברינו בשלל דרכים וצורות, אבל כמה חבל שכבר עברו הימים שבהם יכולנו להגיע הביתה, לזרוק את המפתחות על השולחן, ללחוץ על כפתור ההשמעה, ולחייך לשמע קולו של "מר ביג" שלנו ממכשיר המשיבון, ממש כמו קארי.
"אל תשרוף את הפילם"
כולנו יודעים שבימינו, לצלם תמונה זה כבר ממש לא ביג דיל. לא רק שיש לנו מצלמות דיגיטליות שמאפשרות לנו לצלם מספר אסטרונומי של תמונות, לרובנו גם יש מצלמה "בילט-אין" במכשיר הסמארטפון שלנו. בעקבות המהפכה הזו, תיעוד המציאות הסובבת אותנו - החל מארוחת הצהריים ועד מסיבת הרווקות של החברה - נהיה עניין של מה בכך.
אם בעבר ההחלטה להצטלם יחד היתה מהווה איזושהי הצהרת כוונות לאחר תקופת זמן מסוימת, כיום אתם יכולים לדגמן "בוק זוגי" מבלי לדעת - עד הרגע שבו חבריכם יתייגו אתכם בפייסבוק, כמובן.
ברגעים כאלו אני מעדיפה להתרפק על כל אותן קומדיות רומנטיות משלהי שנות השמונים, בהם הגיבורים הראשיים מבלים יום נפלא ורומנטי יחדיו ומסיימים אותו, איך לא, בתא הצילום. לדעתי, באותן ארבע תמונות המודפסות בזו אחר זו, יש הרבה יותר קסם וייחוד מאשר כל אותן עשרות תמונות שאנחנו מסוגלים להפיק בנקל באמצעות המצלמה הדיגיטלית שלנו.
"מותק, תעשה לי מיקסטייפ"
הו, הגענו לגולת הכותרת: קלטת האוסף, ובלועזית: "מיקס-טייפ" או "מיקס-דיסק" – תלוי על איזה עשור מדובר. לדעתי מדובר באחד ההפסדים הגדולים של הדור שלנו, ובעיקר של בנות הדור שלנו. תחשבו לעצמכם כמה השקעה נדרשה מאותו עלם צעיר שהתלבט ובחר את השירים שיסמלו באופן הטוב ביותר את רגשותיו, ואז הקליט אותם אחד-אחד, כדי שלצעירה ברת מזל אחת יהיה כיף להקשיב לווקמן ברך לבית הספר. זה פשוט ממיס את הלב.
אז נכון שהיום אפשר לסדר בדקות ספורות פלייליסט על נגן האייפוד או לשלוח לינק לסרטון של הופעה של הלהקה האהובה עליה ביוטיוב, אבל זה פשוט לא אותו דבר. בקיצור, לפעמים קלטת אוסף אחת שווה אלף שירים באייטונס.
יכול להיות שבעוד כמה שנים נסתכל לאחור בתחושת נוסטלגיה על הודעות הטקסט הסלולריות או הצ'אטים בפייסבוק, בעוד טכנולוגיות חדישות יותר יתפסו את מקומן, אבל עד אז, אולי כדאי לכולנו להאט קצת את הקצב מדי פעם כדי שהגעגועים לעבר לא יכו בנו מהר מדי, כי בסופו של דבר, ההווה הוא מה שחשוב.
בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק
לעמוד הפייסבוק של הספר "תעתוע אפל" מאת דנה מויסון
לפנייה לכתב/ת 
