נתקפת נוסטלגיה לאקסית? חשוב להיזכר בקשיים
היא ואת לא התאמתן ורבתן ללא הפסקה. התקשורת ביניכן גרמה לשתיכן להיפגע. לא יכולתן, מסיבות כלשהן, להיסחף ולתת את עצמכן באמת ובתמים. אז גם אם את מחפשת מישהי להתכרבל איתה לקראת החורף, אל תשכחי את העבר
כמו שהסבירה לי אתמול המיוחדת שלי, הוותיקה ממני בענייני אקסיות, את כל זה נוטה הלסבית הרווקה המצויה לשכוח עם בוא החורף ולהרים טלפון, הודעת טקסט, פייסבוק, מייל או כל פורמט אחר של תקשורת אל המיתולוגית, זו שהנוסטלגיה המתיקה ויצרה לה הילה חדשה של סליחה וחיוכים. את הצרות נוטה הלסבית המצויה לשכוח, כי מי צריך לזכור דברים כאלה כשהמיטה ריקה וקרה, והחמימות הכי חזקה שאת זוכרת חסרה כל כך.
אבל מה שקרה זה מה שהכי חשוב לזכור. שם נעוצה התשובה ל"ללמה לא, בעצם?" שעולה בך בשנייה שנוצרת תקשורת עם אקסית כלשהי. מה שקרה היה שהיא ואת לא התאמתן ורבתן ללא הפסקה. מה שקרה היה שהתקשורת ביניכן גרמה לשתיכן להיפגע. מה שקרה היה ששתיכן לא יכולתן, מסיבות כלשהן, להיסחף זו אחר זו ולתת את עצמכן באמת ובתמים. מה שקרה הוא שהכל הלך והתדרדר במהירויות שיא, עד לוויכוחים קולניים ואפילו אלימים, לא עלינו. מה שקרה הוא בדיוק מה שחשוב, לא התמונה המתוקה שהנוסטלגיה מציירת ביד קלה.
את שוכחת את הכאב הגדול שנגרם לך בפרידה
נוסטלגיה היא רגש מסוכן מאוד, בעיניי. היא גורמת לך לשכוח את התחושות הקשות שליוו את תהליך הפרידה. אני מעדיפה לשכוח שאי פעם עברתי חוויה כזו, שגרמה לי להרגיש כמו אפס קטן ומאופס מול הטענות התמיד-חותכות של זו שמולי. בזמן הפרידה מותר היה להגיד דברים פוגעים, לעשות מעשים מתוך כעס, לשרוף גשרים. והנה, עבר זמן, הנוסטלגיה מציפה בטיפות קטנות של רגעים חמימים שהיו – והופ, את שוכחת את הכאב הגדול שנגרם לך במהלך הפרידה.
השכחה הזו של כל מה שהיה רע, כל מה שגרם לך להרגיש קטנה, גזל ממך אנרגיה חיונית, עיכב אותך, סיבך אותך, לא נתן לך להמריא – מסוכנת ביותר. פתאום הכל נראה ורוד בדיעבד, ולפעמים את אפילו תוהה לעצמך – למה בעצם נפרדנו? היא הצחיקה אותי, הסקס היה מצויין, התקשורת היתה מעניינת ועמוקה, החיבוקים היו חמימים, מה בעצם קרה? קל לשכוח את הלכלוכים שהיו מנת חלקך אחרי הפרידה, את הטענות שהתלבשו לך ישר על המקומות שהיא יודעת ששנאת בעצמך והיא ניצלה כדי להרגיש יותר טוב עם עצמה.
אצלי המון דברים רעים חוזרים בחלומות
אני לא מבינה איך אפשר לשכוח. לא את הרגעים הטובים, ובוודאי לא את הרגעים הרעים. אצלי המון דברים רעים חוזרים בחלומות, אני עדיין נלחמת בערימה ענקית של משפטים כואבים בכל רגע שבו אני לא מרגישה שעשיתי טוב לעצמי ולזו שאיתי. אני לא מצליחה לשכוח את מה שקרה, אני לא יכולה להגיד שסלחתי או שכחתי משהו מהאירועים ההם, וכמעט כל פרידה שעברתי היתה טראומטית והשאירה כמה וכמה צלקות. המשבר האישי שליווה אצלי כמעט כל פרידה הוא לא משהו ששוכחים. הוא לא משהו שאפשר לסלוח עליו – בטח לא באופן כזה שיאפשר יחסי ידידות, שלא לדבר על משהו מעבר לכך. אני לא יכולה לשכוח בשם הנוסטלגיה. כמו שאני לא מסוגלת לשכוח את הנשיקה הראשונה עם כל אחת מן האקסיות שלי, אני לא מסוגלת לשכוח גם את העלבון האחרון שהשאירו לי כמתנת פרידה.
זה בדיוק מה שמזכיר לי את מה שחשוב באמת: נפרדנו כי היינו צריכות להיפרד. נפרדנו כי היה לנו מאוד רע ביחד. נפרדנו כי היא התאהבה במישהי אחרת. נפרדנו כי היא בגדה בי. נפרדנו כי הקשר הפך להיות בלתי נסבל. נפרדנו כי אם היינו ממשיכות היינו מאמללות זו את זו. נפרדנו וטוב שנפרדנו, מפני שאלמלא כן לא הייתי היום במקום הכל כך טוב, טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה, שהחיים לקחו אותי אליו. נפרדנו וטוב שכך, כי אחרת לא הייתי יכולה להיות במערכת יחסים פתוחה, כנה ומכילה באמת, שבה אני לא צריכה לצנזר את עצמי ולא צריכה להתנצל על מי שאני.
"חסרות לך צרות? את צריכה למחזר צרות ישנות?"
אין סיבה לפתוח מחדש את החיים ההם, הישנים והפחות טובים. אין סיבה לגרום לכל מה שהיה לצוף ולעלות. או כמו שאמרה לי המיוחדת במשפט הגיוני ומאיר עיניים: "תגידי, חסרות לך צרות? את צריכה למחזר צרות ישנות?". יצירת קשר מחודשת שכזו צריכה לקבל תשובה מן ההיגיון שאומר לך לא לענות לשיחה הבאה, לא לאפשר את החזרה לקשר, פשוט לא להיות שם יותר. ברור ומובן מאליו שזה הרבה יותר קל לעשות כשאת נמצאת בתוך מערכת זוגית, והרבה פחות קל לעשות כשאת לבד ודבר כזה מסעיר לך את הלב.
אבל גם אם את לבד, לסבית יקרה, והאקסית מתחילה לשגע אותך – אל תתני לה. היא מחפשת את הנקודה החמימה האחרונה, מקום רך וחם ליפול לתוכו, תחושה קטנה של שליטה בחיים ושל "היי, עדיין יש לי השפעה עליה". אל תתני לזה להפריע לך, אל תתני לזה להחזיר אותך - ואל תשכחי למה נפרדתן. עברי הלאה, למציאות החדשה והטובה שלך, להגשמת החלום הבא.
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על אקסים מיתולוגיים ואחרים.
אפרופו חלומות, שנים שאני חולמת על שילוב של תיאטרון וספרות שיתאחדו לכדי קבוצת תיאטרון פעילה, חיה ונושמת. השבוע זה מתחיל לקרות. בית הסופר, העמותה בה אני עובדת, פותחת קבוצת תיאטרון ירושלמית חדשה מסוגה, ל-15 בני ובנות מזל (שיקבלו מלגה מלאה). לקבוצה קוראים "פרוזאק", והיא בהנחיית השחקן והבמאי המוכשר דני יאיר. למתאימים: אימייל של בית הסופר
