אני אתאיסטית גמורה אך בן זוגי מאמין באלוהים

פסח, בדומה ליתר חגי ישראל, יכול להיקרא גם "חג האוכל", שהלא יהודים אנשים מורכבים הם, מתשעים אחוז פחמימות בזמן החגים. בכל דור ודור אנו מספרים על יציאת מצרים ועל בני ישראל שנאלצו לאכול לחם שלא השלים תפיחתו כי "לא זורקים אוכל, יש ילדים רעבים באפריקה", וממשיכים את דרכם באמצעות התקנת שולחן סדר עמוס בכל טוב ובליסת כמות מזון כפולה ומשולשת מקיבולת קיבתנו.

עוד בנושא:

עם כל הכבוד לתאוות, חייבים להיכנע לאלוהים

לא ערה, כשרה! כשהחברה שלך חוזרת בתשובה

ואם לא די בכך, הרי שלאחר החג מגיע חול המועד לפורענות, בו אנו מכלים את שאריות ארוחת החג (כי כבר הסכמנו על כך שיהודים לא זורקים אוכל), שנדדו אל ביתנו בקופסאות הפלסטיק מאמא. אגב, שימו לב שיהודים אמנם נדיבים בכמויות האוכל, אך אינם נדיבים בקופסאות פלסטיק, ואי החזרתן עלולה לגרור סנקציות קשות.

לא דתי, יהודי

אז ככה בערך נראה החג שלי, בתוספת העובדה שבן זוגי הוא אדם מאמין מהסוג הצדיק, זה שמניח תפילין מידי בוקר. החיבור הזה, בין כופרת משוקצת לצדיק מאמין נשמע כה מופרך, עד כי לא היה ביכולתי לדמיין אותו בעצמי.

למען הסדר הטוב אעיר שבן זוגי מגדיר את עצמו כ"יהודי", לא דתי או מסורתי. יהודי. וככזה, הוא מקיים את המצוות הכתובות בתורה (לא, לא בויקיפדיה. בתורה של היהודים). אני, לעומת זאת, מגדירה את עצמי כאתאיסטית, וככזו אני מתנגדת לכפיה דתית ולניסיונות להחיל על כל האוכלוסייה באופן גורף את מנהגיה של קבוצה אחת מתוכה.

למזלנו, שנינו חולקים אמונה משותפת בחופש הפרט ובזכותו לחיות את חייו על פי האמונות, הערכים והמנהגים בהם הוא בחר. איש באמונתו או בחוסר אמונתו יחיה. לפיכך, אנחנו מכבדים האחד את הבחירה של השני, ואיננו מנסים לכפות עליו את הבחירה שלנו.

אפשר להקביל בין האמונה שלו לצמחונות שלי. אני לא מצפה שהוא יפסיק לאכול בשר רק משום שאני עשיתי את הבחירה הזאת, אך בהחלט מצפה שיכבד אותה. באופן דומה, הוא חי בשלום עם העובדה שאני אוכלת חמץ בפסח, ואילו אני דואגת לכך שיאכל רק כשר, ומקווה שאם יש גן עדן - הוא יצליח להשיג עבורנו הזמנה זוגית.

מעשה בגוי וככר לחם

עד כאן האידיאל. בפועל, כמובן, העניין מורכב יותר, בעיקר בגלל שאנחנו חולקים קורת גג אחת. בפסח שעבר עוד לא הייתי בקיאה במנהגים, ולאחר שהוא סיים את ניקיון הפסח וביעור החמץ, שלפתי בשיא הטבעיות את כיכר הלחם שלי והצעתי לו פרוסה. בפסח הזה אני כבר משופשפת. הוא מוכר את הלחם לגוי ומטמין אותו במגירת החמץ, וכשהוא לא רואה אני אוכלת לגוי את הלחם. הגוי בינתיים עוד לא התלונן.

מאחר שכעת הוא בן משפחה (אישי, לא הגוי), הגדילו הוריי לעשות ומיקמו אותו בראש שולחן הסדר ומינו אותו לתפקיד עורך הסדר. עד אותו יום סברנו כי דין ההגדה כדין חוזים רשמיים - איש אינו באמת קורא את האותיות הקטנות. התבדינו.

והנה, לראשונה בחיינו קראנו את ההגדה במלואה (מלבד מספר פסקאות עליהן דילג הפלג הקיבוצניק של המשפחה, כשחשב שלא שמים לב), ואפילו הטמנו חתיכת מצה בתור אפיקומן, על אף ששכחנו שאמורים גם לחפש אחריה. המצה בטח תימצא בסוף ע"י העוזרת, וכנראה שלא תיוותר ברירה אלא לקנות לה אופניים.

אותה גברת בשינוי אדרת

באחת הפעמים הראשונות שנפגשנו, עוד לפני שהפכנו לזוג, ניהלנו דיון על השקפה דתית וחברתית. לאחר ויכוח של שעה בו הוא אומר שחור ואני אומרת לבן, הוא קם ואמר את הדבר הכי לא מתבקש. הוא אמר: ״את ואני, אנחנו אומרים בדיוק את אותו הדבר״.

למדתי הרבה מהמילים האלה ויישמתי אותן כך שמאז ועד היום, לא משנה מה תוכן הדברים הנאמרים, אנחנו תמיד אומרים בדיוק את אותו הדבר, בעיקר כשאנחנו אומרים דברים שונים בתכלית. מה שאנחנו אומרים בעצם, זה שלמרות שיש לנו השקפות מנוגדות הן לא מתנגשות, כי בלי קשר לאמונה או לחוסר האמונה שלנו, יש דבר אחד בו שנינו מאמינים: בקבלה של האחר בדיוק כמו שהוא.

בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק