המקום בו נגמרת האהבה ומתחילה השגרה

"תנצלי כל רגע, עוד מעט זה יעבור לכם", אומרת לי חברתי מיכל (השמות בכתבה בדויים), כשאני מספרת לה שבן הזוג שלי העיר אותי השכם בבוקר כדי להכין לנו ארוחת בוקר מפנקת, רגע לפני ששנינו נפרדים לעוד יום עבודה עמוס. אני מחייכת אליה מבלי להגיב, אבל החשש שעולה מתוך מילותיה מתגנב אל תוך לבי: "כל זה יום אחד ייעלם". זה מה שהיא אומרת לי בביטחון מלא, משקפת לי את הפחד הנורא מכל.

עוד בנושא:

שגרה זה רע: 40 דרכים להתאהב מחדש

זוגיות מונוגמית: איך עושים את זה נכון?

מדברים על זוגיות בפייסבוק שלנו

זה הרי קרה לה. זה הרי קרה גם לי בעבר. זה קורה לכולם. "אני מסרבת להקשיב לך", אני מכריזה בתוקף, כמעט בהתגוננות. מרגישה שזה הזמן ליישם הלכה למעשה את משל הצפרדע החירשת. מכירים את המשל? מרוץ צפרדעים שמטרתו להגיע אל מגדל גבוה הוביל צופים רבים שהתכנסו כדי לראות במו עיניהם את הפלא. הצופים לא האמינו שהצפרדעים מסוגלות לטפס למגדל, ולכן ליוו את המרוץ בקריאות מן הסוג: "אין טעם, הן אף פעם לא יצליחו, זה בלתי אפשרי, חבל על הזמן".

לאט לאט התחילו הצפרדעים להתייאש, חוץ מאחת שהמשיכה לטפס. כולן נטשו את המרוץ, חוץ ממנה. בתום המרוץ הצפרדעים הנדהמות רצו לדעת איך היא עשתה את זה. כשאחת מהן התקרבה כדי לשאול אותה, היא גילתה שהצפרדע חירשת.

מהתאהבות לשגרה

כמי שנמצאת במערכת זוגית צעירה יחסית, אני נתקלת לא פעם בלא מעט תגובות מתסכלות מצד כאלה שנמצאים כבר שנים רבות עמוק בתוך הזוגיות – ואם תשאלו אותם, מדובר בשנים רבות מדי.

שוב ושוב אני שומעת מהם שהשחיקה הורגת את הקשר, שהיום כבר אין את הריגושים של ההתחלה, אין את הגילויים החדשים אלא רק געגוע נוסטלגי למה שהיה פעם, "כשהיינו צעירים ונאהבים". בקיצור, ההתאהבות חלפת לה ופינתה את מקומה לשגרה. ושגרה - כמו שמספרים לנו תמיד - זה רע.

אז מה עושים עכשיו כשההורמונים נרגעו? האם יש שלב שבו פשוט נגמרת האהבה? אני מאמינה שלא, אבל בהחלט יש שלב שבו אנחנו מוותרים על האהבה, שבו אנחנו מוותרים לעצמנו ותופסים את הזוגיות כדבר "מובן מאליו". בשלב הזה אנחנו כבר לא ערים כלפי מי שנמצא מולנו או חי לצדנו. אנחנו מפסיקים לדעת את האהוב או האהובה שלנו, להכיר אותם, מה שבהכרח יוצר בינינו זרות, וזרות משמעה חשדנות, קנאה, פחד ועוד רגשות קשים, או לחילופין תחושות של אדישות, אפתיה וחוסר אכפתיות.

המקום הזה בו "נגמרת האהבה" הוא חמקמק. אי אפשר לשים עליו את האצבע ולומר: כאן זה נגמר. הסיבה היא פשוטה: זה נעשה באופן הדרגתי. ואם לחזור לצפרדים, אזי ב-1872 נערך ניסוי מדעי: הכניסו צפרדע לסיר של מים קרים. בכל שנייה טמפרטורת המים הועלתה ב-0.002 מעלות צלזיוס. הצפרדע לא זזה ולא קפצה מהמכל, פשוט כי היא לא חשה בשינוי. רק אחרי שעתיים וחצי היא נמצאה מתה בתוך המים הרותחים, לאחר שלא יכלה לצפות את סופה המתקרב.

ממש כמו בניסוי המפורסם (והאכזרי) ההוא, גם אנחנו הורגים את מערכת היחסים שלנו בשלבים, כמעט בלי לשים לב. אנחנו לא מגיבים לשינוי ההדרגתי שמתרחש, להידרדרות של מערכת היחסים שלנו, ופשוט נותנים לאהבה שהתפרצה בלבנו בסערה גדולה - לדעוך. שלב אחרי שלב, מערכת היחסים שלנו הולכת ונכבית, אפילו ממש גוססת, עד שהיא פשוט גוועת ומתה. אז מה זה בעצם השינוי ההדרגתי הזה שמתרחש מתחת לאפינו מבלי שנשים לב?

מות האהבה

המקום בו "נגמרת האהבה" הוא המקום בו אנחנו מפסיקים להיות סקרנים כלפי בן הזוג שלנו, כלפי המהות שלו, כלפי מי שהוא באמת. אנחנו מפסיקים לראות אותו. אנחנו אמנם רואים את ההתנהגות שלנו, אבל כבר לא מבחינים במקום ממנו הוא פועל. אנחנו מפסיקים להרגיש אותו, את הלב שלו. בדיוק במקום הזה נשחקת האהבה. וכמו שקורה בדרך כלל בעולמנו המהיר והעצבני, רוב הזמן אנחנו לא מקדישים יותר מדי זמן לתחזוקה של הקשר ובטח לא מחשבה כדי לבדוק כיצד ניתן להחיות את מערכת היחסים שהייתה חשובה לנו פעם יותר מכל.

בחברה שבה בכל פעם שמשהו מתקלקל אנחנו קונים מיד חדש, מבלי לנסות לתקן, גם בזוגיות פעמים רבות נעדיף לחפש מישהו אחר שיספק לנו את הריגוש הזה, "כמו שחווינו בהתחלה". זאת מבלי להבין לעומק שגם הריגוש הבא יחלוף שוב במהרה ושאם כך, כנראה שעלינו לבצע את השינוי בתוכנו, כי אם החלפנו זוגיות, זה עדיין לא אומר שהחלפנו את עצמנו.

אגב, הדפוס של חוסר תחזוקה ושחיקה מתרחש לעיתים קרובות לא רק בזוגיות עם אדם אחר, אלא גם ביחסים שלנו עם עצמנו. נסו להיזכר מתי חשתם סוג של מבוי סתום בחייכם, שחיקה גדולה, ייאוש, תחושה שהכל כבר מוכר וידוע מראש, הכל "מכתוב", אין חדש תחת השמש. נשמע מוכר? כמה זה מגביל ומעייף לתפוס את עצמנו כך וכמה היינו שמחים להיפרד מעצמנו במצבים כאלה, לו רק יכולנו.

אבל אנחנו לא יכולים. עלינו לתחזק את הקשר עם עצמנו כדי לחיות איתנו בשלום. אין לנו ברירה. המקום האידיאלי עם עצמנו, כמו גם בזוגיות, הוא תהליך של גילוי, התפתחות והשתנות אינסופי. זוגיות טובה נמדדת ביכולת שלנו להיפגש בכל פעם מחדש מתוך סקרנות, וללמוד להכיר עוד ועוד חלקים בתוכנו, ועל ידי כך לשמור על הקשר חי וערני.

ככל שחולף הזמן, זה דורש יותר תשומת לב, תחזוקה והשקעה במערכת היחסים, אבל זה בעיקר דורש מחוייבות עמוקה ורצון אמיתי של שני בני הזוג לגרום לזה להצליח. למרות הכל ובכל מחיר. אז לחיי הצפרדעים החירשות ולחיי האהבה!