הסיבה האמיתית לעלייה במספר המתגרשים

המילה 'ויתור' היא לב הבעיה בפשרות בזוגיות, במיוחד בתרבות שלנו. אומנם חונכנו שאין זוגיות ללא ויתורים אבל גם חונכנו לחתור למימוש עצמי. הצירוף הזה, ויתור ומימוש עצמי, הולך ביחד בתיאוריה. אך בפרקטיקה של היום-יום, זה מתנגש בדרגה של פיצוץ.

עוד בנושא:

זוגיות: מי אמר שפשרה היא בהכרח חולשה?

אל תשני אותי: חוסר סימטריה ביחסים הוא יתרון

לגברים יש סיבות טובות לפחד מגירושים

והנה למשל מחלוקת על תקציב: הוא אוהב לקנות בגדים, היא מבינה אותו אבל לא מבינה את הסכום. אחרי דין ודברים הם התפשרו: במקום אלף ש"ח לחודש הוא יוציא רק 500. לכאורה, הפתרון הוגן, אך למעשה – הם שילמו בפשרה חמורה יותר מפני ששניהם ממשיכים לוותר על ה"אני" שלהם. שניהם מרגישים לאורך זמן יותר ויותר מרירים. הוא לא מבין מדוע בגיל 45 ואחרי 10 שעות עבודה ביום, הוא צריך לותר על 500 שקלים ולפנק את עצמו עם פינצטה, ואילו היא כועסת שכל חודש היא מותרת מראש על 500 שקלים, כשיכול היה להיות להם ייעוד יעיל יותר מלפוצץ את הארון.

המקרה הזה הוא אמיתי והוא מוכר כמובן גם כשהיא משקיעה בקניות כל חודש. העניין החשוב הוא שכשיש פשרה, שגם אם היא 'הוגנת', היא מרעילה את הזוגיות. והדוגמאות חולשות על כל תחום: הוא רוצה 7 פעמים בשבוע סקס והיא רק פעם אחת בשבוע. אם הם יתפשרו על 3 פעמים בשבוע הוא תמיד ירגיש ויתור על 4 פעמים והיא תמיד תרגיש ויתור על פעמיים מיותרות.

מפשרה לאומללות

ההרגשה מחמירה כשמדובר בפשרות שהן לא כמותיות: איזו חתונה לערוך? האחד רוצה חתונה קטנה וצנועה והשנייה – חתונה גדולה ומפוארת. איפה נגור? גם אם העבודה שלו/ה מכתיבה את מקום המגורים – הניתוק מסביבת המגורים שלי תמיד תהיה מחיר כואב עבורי ותמיד תכרסם בי המחשבה כמה קל יותר או כייף יותר היה לו הייתי גרה ליד אמא שלי וזוכה בעזרה שלה.

והכאב הזה יוצא כחץ מורעל כלפי בן-הזוג. שי (השמות בכתבה בדויים) הודיע לאשתו שהוא נוסע מטעם העבודה ללונדון. שוב - חלוקת התפקידים ביניהם הייתה מוסכמת עליהם כשאיריס מגדלת את שתי הבנות והוא מטפח את הקריירה וההכנסה השמנה הביתה. אך כשהוא היגיע הביתה, הוא מצא את אשתו במיטה ואת הבנות משתוללות בסלון. היה עליו לארגן את המזוודה והמסמכים בזריזות ואיריס מיאנה לשתף פעולה.

"'איריס, אני נורא ממהר, תעזרי לי" הוא ביקש. - "תסתדר לבד, ענתה לו. "תחשוב שאני בלונדון". וזו בדיוק הבעיה בפשרה - אפשר להבין אותו ואפשר להבין אותה. אין כאן אמת אחת או צדק מוחלט. יש כאן ויתור לאורך זמן גם מהצד שלה - על העדר עזרה מהבעל, וגם מהצד שלו - על הניתוק ממשפחתו. שניהם מותרים למען עצמם ובכל זאת שניהם ממורמרים. היא על סף דיכאון והוא על סף תסכול."'את כולי אני נותן למענה – מה היא עוד רוצה?".

הדור האגואיסטי 

הרגשת הויתור הופכת למסוכנת מפני שהיא לא נעלמת עם הסיטואציה. היא ממשיכה לקנן ומחקרים מראים שדינה של הרגשת פשרה הוא להחמיר עם הזמן או הגיל. בזוגיות שלפני 50 שנה לא הייתה אבחנה כזו, כי הזוגיות הייתה שונה. אז, הערך הראשון בסולם הערכים היה הילדים והקרבה ופשרה היו נורמה מקובלת ומבורכת שמטרתה לשמור על הנישואים.

היום, בצד הילדים התמקם לו גם ערך העצמי והאדם ממשיך להקריב עבור ילדיו, אך עם גבולות. ההרגשה המרה של איריס על שהיא נושאת בנטל גידול הבנות לבד היא תולדה של תרבות המעודדת כל אדם לממש את עצמו. אמא שלי למשל, גידלה אותנו לבד בזמן שאבי עבד שעות ארוכות, אך היא לא הרגישה הקרבה מצידה, היא לא באה בטענות לאבי על שעות העבודה שלו ובוודאי שלא עקצה אותו בכל הזדמנות.

אמא שלי, כדוגמה לאנשי הדור הקודם, לא חונכה לשים את הצרכים שלה בקדמת הבמה ולכן ההמלצה שלה לזוגיות בריאה הייתה לדלג, לותר ולעצום עין. אנחנו, ילדי הדור הקודם ובוודאי ילדי דור ה- Y (אשר נולדו בשנות ה-70-80), יכולים לריב גם על מה נצפה בטלוויזיה ולפרש את הוויכוח כאגואיסטיות וחוסר ההתחשבות שלו/ה בי, כזלזול בי וחוסר הערכה אלי.

ועוד פרמטר מבחין בינינו לבין הדור הקודם: זמינות האלטרנטיבה. הקלות שבה אפשר היום להתגרש וזמינות האלטרנטיבה לשינוי מעירות את המחשבה שהיה יכול להיות לי טוב יותר במקום אחר והספק הזה גורם להתלבטות מתמדת, לתחושת החמצה כואבת ולכעס מצטבר.

אז מה עושים?

א. עורכים אבחנה בין פשרות בריאות ובין פשרות הרסניות. פשרות הרסניות הן אלה הפוגעות בצרכים הבסיסיים של האדם להערכה, אהבה, ביטחון, אותנטיות, עצמאות וצמיחה. פשרות בריאות הן אלה הקשורות באחזקת המסגרת הזוגית, כמו מי יוציא את הילד מהגן. כל זוג קובע לעצמו את הקריטריונים להחלטה. זה יכול להיות כמותי כמו חצי-חצי, זה יכול להיות פרקטי כמו מי קרוב יותר לגן, וזה יכול להיות קריטריון ערכי כמו הרצון שלי להוציא את הילד שלי מהגן.

במקרים כאלה הויתור על ערך אחד (הזמן שלי) הוא למען ערך אחר גבוה ממנו (תפיסת האמהות/אבהות שלי) שמשרת את האני. לעומת זאת, בפשרות הרסניות הויתור עצמו פוגע ב'אני' האינדיבידואלי. "אני מותרת על מפגש עם חברות (ויתור על עצמאות) כי בעלי נעלב/כועס/מחמיץ פנים כשאני יוצאת לבד". "אני מותר על התחביב שלי (צמיחה) כי אשתי צריכה עזרה בערב". "אני מותרת על מחמאות כי בעלי ביקורתי". "הייתי מחנך את הילדים שלי אחרת (אותנטיות) אבל אשתי דומיננטית בעניין הזה".

מה שקורה במקרים רבים, זה שהפשרות ההרסניות מתפוצצות דווקא במקרים של פשרות בריאות, כמו במקרה של בחירת תוכנית טלוויזיה לצפייה. מה שיכול היה להיגמר על פי קריטריון חלוקה הוגן נגמר במריבה מרה מפני שמרירות הפשרה על חיים עם בעל שלא מעריך אותך, חלחלה גם לסיטואציה הפשוטה הזאת.

ב. ממפים את הרגש: כדי לדעת אם הקושי נובע מפשרה הרסנית או מאינטנסיביות החיים, שאלו את עצמכם איזה רגש דומיננטי בזוגיות שלכם - האם זה פחד, קינאה, חשדנות, כעס, תסכול, אדישות, שנאה, בוז, בדידות או אכזבה? או שאולי זה בכלל עייפות, בלבול, דכדוך או עצבנות המלווים גם בשמחה, ביטחון, געגוע, הנאה, הקלה וסיפוק?

שימו לב שלא התייחסתי לרגש האהבה. האהבה יכולה להופיע גם במקרים של פשרות הרסניות וכאן הבשורה המשמחת שלי לסיום: פשרות על איכות הקשר הזוגי הן תמיד הרסניות אם לא מתייחסים אליהן. אבל אין מה לרוץ לרבנות – את רובן ניתן לבטל בתוך הזוגיות עצמה. תארו לעצמכם כמה גירושין היו יכולים להימנע וכמה טראומות היו יכולים להיחסך לו היינו מודעים לכך יותר.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק

ד"ר אורלי בלומברג-מזרחי, מייסדת 'בלב שלם' ומומחית לאבחון זוגי.